בקיץ תשפ”א התפרסם בעיתון מאמר שמחברו מייחל לעידן שבו הפיקוח על כשרות יופקע מידי הרבנות הראשית ויועבר בחוק לידי מי שיהיו נכונים להתפשר על ההלכה ולרצות את הציבור הרחב.
על מנת להוכיח את צדקת טענתו לאטימות-לכאורה של מערכת הכשרות ברבנות הראשית, סיפר הכותב על אירוע שהיה עֵד לו במסעדה, ובמהלכו הגיש מלצר בקבוק יין לסועדים. כשהתברר שהמלצר אינו יהודי – גער בו המשגיח ואסר עליו לפתוח את הבקבוק כדי שלא ייאסר בשתייה.
גישה בררנית זו מוכיחה כי לא הדאגה לכשרות לנגד עיניהם, וגם לא טובת הציבור: מה שמנחה אותם הוא הרצון להשתחרר מכבלי הכשרות בכלל.
“התביישתי להיות שייך לעם שאליו משתייך אותו חובש כיפה”, כתב המחבר, וקבע כי הגיע העת לאפשר גם לגויים לפתוח בקבוקי יין במסעדות. בהמשך התלונן כי הרבנות אינה מתירה לייננים שאינם שומרי שבת לגעת ביין שהם מייצרים, ומגדלי פירות מנועים משיווק תוצרתם במשך שלוש שנים בגלל מצוות עורלה, ובכך גורמת להם הרבנות נזק כלכלי כבד.
בסיכום כתב בעל הטור שהוא מייחל לכך שמשגיחי הרבנות ייעלמו מחיינו, ומערכת הכשרות תהיה ידידותית יותר ואפילו תשקול לבטל מצוות כמו עורלה ויין נסך. ממש ימות המשיח.
ובכן, לפני שנצטרף לדברי הביקורת על הרבנות “הקשוחה והמיושנת”, כדאי לזכור: בעל הטור אמנם דורש להפוך את מערכת הכשרות לקלה וידידותית יותר למשתמש – אך לא במטרה להרבות כבוד שמים.
האם הגיוני שאדם שאינו נמנה עם שומרי הכשרות יקדיש מאמר שלם לשיפור מערכת שאין לו צורך בה? כיצד נגיב אם אדם המבקש למוטט את מערכת המשפט יפרסם מאמר הדורש ממערכת המשפט לעגל פינות בטענה שהוא חפץ להאהיב על הציבור את מערכת המשפט שהוא מבקש למוטט? האם נאמין לו?
מחבר המאמר אינו חפץ בטובתה של מערכת הכשרות, ומובן שאין לו שום עניין להאהיב אותה על הציבור. הוא בסך הכל מנצל אווירה ציבורית כדי לחבוט במצוות הכשרות, שעליה רוב הציבור מקפיד, ועל כן הוא מציע לבעלי היקבים להחזיר את תעודות הכשרות ולפתוח במרד נגד הרבנות, עד שזו תיכנע ותבטל את האיסור ההלכתי על גוי או יהודי שאינו שומר שבת לגעת ביין בלתי מבושל.
מעניין שדווקא מי שדורשים מהרבנות להקל בהלכה, תובעים מבתי-המשפט להחמיר בעונשם של עבריינים, ומצדדים בחקיקה שתחייב רף ענישה מינימלי בעבירות מסוימות. אם הם דורשים שההלכה ‘תעגל פינות’ כדי לרַצות את הציבור, מדוע לכפות על שופטים להחמיר בניגוד לרצון המחוקק?
גישה בררנית זו מוכיחה כי לא הדאגה לכשרות לנגד עיניהם, וגם לא טובת הציבור: מה שמנחה אותם הוא הרצון להשתחרר מכבלי הכשרות בכלל.
מבקרים אלה מסתתרים מאחורי דאגה-כביכול לציבור, לייננים ולחקלאים, משום שברור להם שאם תתגלה ברבים כוונתם האמיתית – רוב הציבור היהודי בישראל, שהוא שומר כשרות, יתייצב נגדה בתוקף. לכן הם רוכבים על גל פופוליסטי ומציגים את עצמם כמייצגי האינטרס הציבורי, הדורשים שהרבנות ‘תשחרר’ קצת, תעגל פינות, תעצום עין ותאפשר ליותר יהודים לאכול פחות כשר.
יחד עם זאת, ולמרות המניע הפסול, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמעמדה הציבורי של הרבנות הראשית אינו בשיאו, עד שאפילו יהודים שומרי כשרות, האורזים קופסאות שימורים בצאתם לחו”ל, מחזיקים בדעה כה שלילית על הרבנות הראשית האחראית לכשרות.
הסבר לתופעה מטרידה זו, שאפילו יהודים שומרי מסורת מחזיקים בדעה שלילית ביחס לגופי הכשרות, מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת אמור מצווה הקב”ה למשה ללמד את הכהנים את המצוות המיוחדות להם.
השורש ק.ד.ש חוזר על עצמו בכמה הטיות בכל ציווי: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים… לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו… קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת־אִשֵּׁי ה’ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ… קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת־אִשֵּׁי ה’ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ… וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם… וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו… וְלֹא־יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשׁוֹ”. (ויקרא כא, ח-טו)
מדוע מופיע שורש המילה קדושה פעמים כה רבות דווקא במצוות הכהנים, והאזהרה על חילול ה’ מופיעה דווקא בפרשה זו?
בגלל הרבנות.
בציוויים אלה מלמד הקב”ה למשה כי הכהנים אינם אנשים פרטיים, הם שליחי עם ישראל המייצגים את הקב”ה ואת תורתו, וככאלה – הציבור בוחן אותם בקפידה. כשהם נאמנים לשליחותם הם מקדשים את שם שולחם, ואם חוטאים לה נמצא שמו מתחלל ח”ו.
את הציווי על קידוש שמו מסר הקב”ה למשה מייד לאחר שלימדו על מעמדם הייחודי של הכהנים, שכן בשל כך הם מוּעדים לפגום בו יותר מאחרים. לכן דווקא בשל מעמדם המיוחד מוזהרים הכהנים לבל תגרום התנהגותם חילול ה’ וזילות התורה, ותעודד אווירה ציבורית הקוראת להפקיע מידי הרבנות את הפיקוח על כשרות.
בפרשת אמור מזהיר הקב”ה על קידוש שמו, ללמדנו שבין אם נרצה בכך או לא – אנו, שומרי המצוות, מייצגים את תורתו, ומשום כך עלינו להיזהר שבעתיים; שכן בתקופתנו המתירנית ישנם יהודים מסורתיים רבים הלוקחים עמם מזון כשר בצאתם לחו”ל, אך גם הם נכנעים לעתים לפיתויי החומר המרחיקים אותם מדרכי אבות. וכדי להשתחרר מתחושת האשמה, הם מחפשים מומים אצל שומרי המצוות ומייצגי התורה.
מסיבה זו מחויבים שומרי מצוות בדורנו להתאמץ מעבר ומעבר כדי להאהיב בהתנהגותם את התורה על הציבור, ומצד שני לא להתפשר כהוא זה על ההלכה. אם נזכור שאנו כהני התורה שתפקידם לשרת את עם ישראל, המשימה תהיה קלה יותר.
זו הסיבה לכך שדווקא בפרשה שבה מצוּוים הכהנים על המצוות המיוחדות להם, הם מוזהרים הן על קידוש ה’ והן על ההרחקה מחילולו – לבל ישכחו מה הם עושים, מדוע הם עושים זאת ואת מי הם מייצגים.
***
באחד מביקורי בארצות-הברית פגשתי יהודי בעל תשובה, עדין נפש, המקדש את ה’ בהליכותיו ובמעשיו.
הוא סיפר לי שבִּתו מתקשה להתפלל כבר תקופה ארוכה:
“בתי למדה בבית הספר הדתי אצלנו בשכונה. באחד הימים, כשהיתה בת שלוש-עשרה, היא שוחחה עם חברה באמצע התפילה. לפתע נכנס לכיתה מנהל בית-הספר, וכשהבחין שהיא מדברת עצר את התפילה, פנה אליה וגער בה לעיני חברותיה: ‘תתביישי לך. אינך ראויה להתפלל לקב”ה!’
“מאז היא אינה מתפללת. כשסיפרה לי על כך ניסיתי לדון את המנהל לכף זכות, אך בתום ויכוח נוקב עם אשתי נאלצתי להודות שצדקה. אדם כזה אינו ראוי לחנך את בנות ישראל”.
הסכמתי עם דבריו. מנהל בית-ספר אינו אדם פרטי – הוא משול לכהן, הוא מייצג בעיני הילדים את ערכי התורה, ומסיבה זו הוא מוזהר שלא לחלל את מקדש אלוהיו – ממש כפי שמוזהרים על כך הכהנים.
בפגישתנו הבאה סיפר האב כי בתו התקשרה מהסמינר בישראל שבו היא לומדת, וסיפרה לו בדמעות שהיום – ארבע שנים לאחר אותו מקרה – היא שבה להתפלל.
בראשית התפילה הודיעה לה’ על שהיא סולחת למנהל, וביקשה שיסלח לו גם הוא.
