הסֶזוֹן (‘עונת הציד’, בצרפתית) הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ”ל, בראשות מנחם בגין, בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, כדי לאלצו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי.
בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא”י דרשה גולדה מאיר להפעיל כוח של ממש נגד האצ”ל והלח”י, וקבעה כי “יש לעשות זאת”.
ראשי ההגנה והסוכנות האמינו כי פעולות האצ”ל והלח”י מחבלות בשאיפתם להקמת מדינה יהודית, ולכן חטפו, עינו וחקרו באמצעים קשים את אחיהם שפעלו בארגונים אחרים, והסגירו רבים מהם לידי הבריטים, למרות שידעו כי הם חורצים בכך את גורלם.
בהוראה מגבוה, אזרחים שהיו מזוהים עם האצ”ל פוטרו ממקום עבודתם, ולעתים גם ילדיהם גורשו מבתי הספר.
בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא”י דרשה גולדה מאיר להפעיל כוח של ממש נגד האצ”ל והלח”י, וקבעה כי “יש לעשות זאת”.
“האם ‘לעשות זאת’ פירושו לחסל?” שאל אותה דוד בן-גוריון, וגולדה השיבה בחיוב. “לחסל – זאת אומרת להשמיד אנשים?” הוא שאל שוב, וגולדה השיבה: “יש לפעול נגדם… ולא להירתע אפילו מחיסול כמה בחורים”.
בהמשך גם הצהירה גולדה שאין לה מעצורים מוסריים כשמדובר בפעולה נגד ה’פורשים’ (כינוי לחברי המחתרות שפרשו מההגנה), ולכן הכל מותר במסגרת המאבק בהם.
מה מסביר את העובדה שלאנשי ההגנה לא היו עכבות מוסריות בעניין זה? כיצד הסכימו להסגיר את אחיהם לידי הבריטים? האם הם נימקו את המניע המוסרי למעשיהם?
בהחלט.
הנהגת היישוב בראשות בן-גוריון סברה כי פעולות האצ”ל פוגעות ביישוב, וכיוון שהנהלת הסוכנות ייצגה את רוב היישוב העברי בארץ ישראל, ואנשי האצ”ל את מיעוטו, היא האמינה כי חובתם של נציגי הרוב להגן על שולחיהם מפני מיעוט קיצוני המסכן את השאיפות שבקונצנזוס – גם אם לשם כך יש “לחסל כמה בחורים”.
כעבור שִשים שנה בדיוק נעשה שימוש נוסף בטיעון זה.
בשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לגרש את היהודים תושבי גוש-קטיף. נציגי הרוב אמנם כינו זאת בשם ‘התנתקות’, אך ברור היה שמדובר בגירוש, על כל המשתמע מכך.
למרבה הפלא, ולמרות שהוא עצמו הוקע לאורך שנים על ידי ממשיכי דרכם של בן-גוריון וגולדה מאיר, הצידוק המוסרי של שרון וממשלתו לגירוש היה זהה לחלוטין לנימוק המוסרי שבשמו בוצע הסזון.
בנאומו בכנסת שיגר שרון אזהרה אל ‘המיעוט הסורר’, וטען כי במשטר דמוקרטי המיעוט חייב לקבל ולכבד את הכרעות הרוב, גם אם אינן לרוחו. בהמשך אף רמז מה יהיה גורלם של מי שינסו לפגוע במימוש החלטת הרוב.
“כנסת ישראל” – קבע שרון – “היא המוסד העליון של הדמוקרטיה הישראלית. והדמוקרטיה הישראלית תדע להגן על עצמה מן המהרסים הקמים לפגוע בה. החלטות הכנסת תבוצענה במלואן”.
הסזון וההתנתקות התרחשו שניהם בשם עיקרון “הרוב קובע”, אך במבט לאחור מתברר שטיעון זה תקף רק כשהוא משרת קבוצה מסוימת באוכלוסיה.
בבחירות שהתקיימו בקיץ תשע”ט התברר שעקרון “הרוב קובע” אינו חל על מי שמאמינים כי הרוב בחר במועמד הלא-נכון לראשות הממשלה. במקרה זה הרוב שוב אינו קובע, משום שלדעת המיעוט שלא זכה בבחירות, הם “לא מייצגים את היהדות האמיתית”, ומדובר ב”רוב של טיפשים” שיש להם “סף נורמטיבי בגובה הדשא”, וברור לכל שנאורים אינם נדרשים להתחשב ברוב כזה. אם הרוב יתעקש בכל זאת על הקמת ממשלה לאחר הזכייה בבחירות – הוא, המיעוט הצודק והחכם, המסרב לקבל את החלטת הרוב הטיפש, יודיע כי אין בכוונתו להישאר בארץ אפילו רגע אחד, ושהאחרון בנתב”ג יכבה את האור.
וכאן מתעוררת שאלה: לאן נעלמה קדושת הרוב, שבשמה הסגירו יהודים את אחיהם לבריטים וגירשו מתיישבים מבתיהם בגוש קטיף? הרי מדובר באנשים חכמים, האם אינם מבחינים בסתירה שבדבריהם? כיצד הם דורשים מאחרים להתנהל על-פי נורמות שהם עצמם אינם מתנהלים על פיהן?
תשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת קרח מתוארת מחלוקת קורח ועדתו שיצאו נגד מנהיגותו של משה רבנו, שנאמר: “וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן”. (במדבר טז, א)
על כך כתבו חכמינו במדרש – “אין ‘ויקח’ אלא משיכת דברים רכים”. (תנחומא, קרח א)
כלומר, לדעת חז”ל קרח לא הכריח איש להצטרף למחלוקתו על משה, אלא פעל בדרכי שכנוע, בדברים רכים ומפתים המושכים את הלב: כולם שווים וכולם קדושים, ואין צורך במשה כדי שיתווך ביניכם ובין הקב”ה, ובכלל -טען קרח – משה דואג למקורביו על חשבונכם.
ועל כך מקשים חז”ל: “וְקֹרַח, שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה – מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה?” (מדרש רבה קרח יח, ח)
מדוע מכנים חז”ל את הדרישה לשיוויון של קורח בשם “שטות”? וכי שוויון הוא שטות? האם לא דיבר אמת? כל בני ישראל זכו לנבואה במעמד הר סיני, ואכן “כל העדה כולם קדושים” – מדוע אם כן הגדירו חז”ל את דבריו כשטות?
תשובה: לא בגלל תוכנם, אלא בשל הסתירה שבהם.
קרח השתמש בסיסמת השוויון כדי להתסיס את בני ישראל, למרות שידע היטב כי ה’ בחר במשה ובאהרן להנהיג את העם. קרח השתמש בטיעון השוויון רק משום שלא הוא נבחר לנשיאות. אילו היה נבחר, היה מסביר לכולם בדברים רכים מדוע, הגם ש”כל העדה כולם קדושים” – אסור לחלוק על משה איש האלוקים.
לכן התייחסו חז”ל לטענות קרח כשטות, משום שידעו מה מסתתר מאחוריהן. הם למדו על כך מתשובת משה לקרח, שנאמר: “וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת־כָּל־אַחֶיךָ בְנֵי־לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה”. (במדבר טז, י).
משה רבנו ידע שקורח לא הפך פתאום ל’שומר סף’ או למגן האינטרס הציבורי, וגם לא לאביר השוויון. בדבריו – “וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה” – מלמד משה שקורח לא דגל בשוויון מסיבה פשוטה: מי שחפץ בכהונה אינו יכול לדבר בשם השוויון. ואם הוא עושה זאת, אין זאת אלא רק משום שלא מוּנה בעצמו לכהונה.
תשובת משה מלמדת שטענותיו של קרח על שוויון ודמוקרטיה אינן באות ממקום אמיתי של דאגה לערכים אלה, אלא מתוך אינטרס אנוכי בלבד – “וביקשתם גם כהונה”.
מפרשת השבוע אנו למדים שכאשר אנשי ציבור מפריחים סיסמאות, עלינו לבדוק לא רק את תוכנן, אלא בעיקר את עיתויין. אם אנשי ציבור נותרים נאמנים לסיסמאותיהם גם כשהן מתנגשות עם רצונם האישי, קרוב לוודאי שם מאמינים בהן. אך אם עושים זאת רק כשהן משרתות את רצונם הנוכחי – יש להיזהר שלא ללכת שבי אחריהם, למרות שמדובר ב”דברים רכים המושכים את הלב”, העוטפים את השקר בעטיפה של אמת.
ממחלוקת קרח למדנו שאם מישהו מקדש את הרוב, את שלטון החוק או את מערכת המשפט, אין זה בהכרח משום שהוא מאמין שהרוב צודק וששלטון החוק מחייב או שמערכת המשפט היא ערך מקודש. הוא מוכר את סיסמאותיו להמונים משום שלעת הזאת הן משרתות אותו.
בתשובתו לקרח מלמד משה כי אדם המשנה את כללי המשחק תוך כדי תנועה בידיעה שהוא עומד להפסיד – איננו אידיאליסט. הוא בסך הכל פוליטיקאי.
