דני מתגורר במרחק שני בניינים מהמדרשה שלנו ברמת-גן.
כשהמדרשה נפתחה הוא עשה הכל כדי שהיא תיסגר: תלה מודעות כדי להתסיס את השכנים, התלונן בעירייה, וגם נכנס מדי יום למדרשה כדי להבהיר לנו שזה רק עניין של זמן עד שהמדרשה תיסגר. יום אחד כשהגיע להתלונן, הזמנתי אותו לכוס קפה.
“שלא תבין לא נכון”, התגונן דני. “אין לי שום דבר נגד חרדים. להפך, כמה מידידי הטובים הם חרדים. אבל מדרשה ליהדות?
“מה באמת מפריע לך?”, שאלתי אותו ישירות, “מדוע מכל השכנים והחנויות שסביבך, דווקא אנחנו טורדים את מנוחתך?”
“שלא תבין לא נכון”, התגונן דני. “אין לי שום דבר נגד חרדים. להפך, כמה מידידי הטובים הם חרדים. אבל מדרשה ליהדות? לא פה. בשביל ללמוד תורה יש את בני-ברק. לא נסכים שרמת-גן תהפוך לשלוחה של בני-ברק. עם חרדים אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר: זה מתחיל במדרשה קטנה, ונגמר בתלישת מודעות שלא נראות להם מהקיר. זה מפריע לי, כי אני נגד כפיה דתית. רוצים לסגור כבישים בשבת? תסגרו אצלכם, מה אכפת לכם מה קורה בתל-אביב בשבת?”
“שאלה מצוינת”, השבתי. “האם ניסית לחשוב למה זה כך? למה באמת אכפת לחרדים אם תפעל בשבת תחבורה ציבורית בתל-אביב או בחיפה? מה זה עניינם? האם ניסית להבן למה הם מתעקשים שחילונים לא יתחתנו בנישואין אזרחיים? למה הם מתעסקים באורח חייהם של אחרים או מה גורם להם להיאבק בעבודות הרכבת בשבת או בנשות הכותל? האם הם לא מבינים שהניסיון לכפות את אמונתם על אחרים משניא אותם על הציבור? האם הפרדת הדת מהמדינה לא צריכה להיות האינטרס המרכזי דווקא של החרדים…?
“אם תסכים אנסה להסביר לך את המניע, ולו כדי שתכיר את החרדים באופן בלתי אמצעי במקום בתיווכם של פוליטיקאים שסוחרים בפחדים שלך על גבנו. רק כדי שתבין אחת ולתמיד מה רוצים החרדים, גם אם לא תשנה את דעתך.
“יום אחד כשנכנסתי לחדר האשפה כדי להשליך את שקיות הזבל של המדרשה, הופתעתי לראות את רוני השכן מחטט בפחים. ‘הכל בסדר?’, שאלתי אותו. ‘ממש לא’, הוא השיב בכעס. ‘אנשים חיים את הרגע ולא חושבים על המחר. אתה לא מודע למצב הקשה של כדור הארץ? להתחממות הגלובלית? נראה לך שעם כמות הזבל שאנו מייצרים העולם יחזיק מעמד? יש לך מושג כמה גזים אנחנו פולטים לאוויר? אתה יודע מה יקרה כאן עוד שבעים שנה?’
“ולמה אכפת לך מה יקרה כאן בעוד שבעים שנה? עד אז כבר לא נהיה כאן”, הקנטתי אותו.
“רוני נתן בי מבט מוכיח. ‘חשבתי שאתה יותר תרבותי ומתחשב, נראה שטעיתי. בגלל אנשים כמוך העולם ייחרב. לכן אני מחטט באשפה. כשאנשים לא ממחזרים פסולת, מישהו צריך לקחת אחריות. לחיות את הרגע בלי לחשוב כיצד המעשים שלנו משפיעים על העתיד זו אנוכיות בהתגלמותה. זו תחילת הסוף. אבל אל תדאג. יש לנו לובי בכנסת. זה עניין של עוד שנה-שנתיים והמדינה תאכוף גם עליכם למחזר ולאמץ אורח חיים ירוק יותר. מי שלא חושב על המחר בעצמו, החוק ייאלץ אותו לעשות זאת’.
“ואתה חושב שחקיקת חוקים היא הפתרון?”, הקשיתי, “אתה מאמין שעם חוקים תצליח לעשות נפשות לאיכות הסביבה? אתה חושב שזה מוסרי לכפות את דעותיך על הציבור בעזרת חוקים? מה זה אם לא פגיעה בדמוקרטיה?”
“‘דמוקרטיה-שממוקרטיה’, התיז רוני, ‘בַּמָּקוֹם שאין אנשים השתדל להיות איש. כשכולם חושבים רק על היום, מישהו צריך לקחת אחריות על העולם שלנו. ואם אנשים לא מבינים זאת בעצמם – נשתמש בכפייה’.
“ואתה לא חושב ששימוש בכפייה יגרום לציבור לשנוא אתכם?”
“‘יכול להיות’, הודה רוני, “אבל לא אכפת לי. שישנאו. בחיים יש דברים יותר חשובים מלהיות נחמד’.
“הבנת דני, ממי החרדים למדו? מארגוני איכות הסביבה”.
“מה הקשר? ממתי חרדים עוסקים באיכות הסביבה?”
“לא רק עוסקים”, אמרתי, “הם ‘פריקים’ של איכות הסביבה. ההבדל היחיד בינם ובין ארגוני הסביבה הוא שארגונים אלה עוסקים בסביבה החומרית והחרדים עוסקים בסביבה הרוחנית.
“לא שאני מאחל לך את זה, אבל אם הנכד שלך ישאל אותך יום אחד למה להישאר בישראל כשבאוסטרליה הדמוקרטיה הרבה יותר איכותית ויוקר המחיה נמוך בהרבה, מן הסתם תשיב לו שישראל היא המדינה היהודית היחידה ואין לנו ארץ אחרת.
“ואם הוא יוסיף וישאל – במה ישראל היא מדינה יהודית? מה תשיב לו? אם הנישואים בישראל ייערכו בטקס אזרחי בעירייה כמו באוסטרליה, ותחבורה הציבורית תפעל פה 24/7 כמו באוסטרליה, ויוקר המחיה כאן ימשיך להיות גבוה בהרבה מזה שבאוסטרליה – מדוע שהנכד שלך ירצה להישאר בארץ?
“כשאנחנו נלחמים על הצביון היהודי של המדינה, איננו עושים זאת למעננו, אלא למען הנכד שלך. כדי שיוכל להחליט אם ה’יהודית’ שווה את המחיר של ‘דמוקרטית’.
“החרדים דואגים לעתיד היהודי של הנכד שלך, לא שלהם. אם נחיה במדינה שמתחתנים בה בטקס אזרחי, ובעוד חמישים שנה הנכד שלך ירצה להתחתן עם הנכדה שלי, הדבר לא יתאפשר עוד.
“חופש הוא דבר מבורך, אבל האם חשבת עד הסוף על ההשלכות העתידיות שלו? על הנזקים הרוחניים שהוא יחולל באחדות עם ישראל? במאבק על צביונה היהודי של מדינת ישראל, החרדים אינם דואגים לעצמם: הם ימשיכו להתחתן לפי ההלכה, עם החוק ובלעדיו, ולא ישתמשו בתחבורה ציבורית בשבת גם אם תהיה בחינם. החרדים נלחמים היום על היהדות למען המחר היהודי של הנכד שלך. ובעבור זה הם נכונים גם להתבזות. מישהו צריך לקחת אחריות על העתיד היהודי שלנו, גם אם הדבר כרוך בביזיון והשמצות.
“החרדים נאבקים נגד הפעלת תחבורה ציבורית ברמת-גן בשבת למרות שהם עצמם מתגוררים בבני-ברק בגלל רצונם לשמר איכות הסביבה הרוחנית של מדינת היהודים למען הדורות הבאים. הם לא טיפשים, הם מבינים היטב את המחיר החברתי שבכפייה הדתית, ואינם חושבים לרגע שבכוח חוקים וכפייה יצליחו לקרב יהודים לתורה ולמצוות.
“החרדים למדו על הצורך להילחם למען העתיד מאנשי איכות הסביבה. שני הצדדים אינם מתרגשים כשמתייחסים אליהם כאל נודניקים וטוענים שהם פוגעים בנוחות ומהווים איום על הדמוקרטיה. שניהם אינם מתכוונים לוותר למרות שהם מודעים לכך שהם כופים את אמונתם על הרוב. מדוע? כי גם לחרדים וגם לסביבתנים יש אידיאל. העתיד חשוב להם, והם מוכנים לשלם מחיר ציבורי למענו.
“את התודה וההערכה הם לא יקבלו מאיתנו. אנחנו כבר לא נהיה כאן. הנכדים שלנו יודו להם ויעריכו אותם על נכונותם לספוג ביזיונות רק כדי להבטיח עולם נקי ויהודי יותר לדורות הבאים.
“מניִן שואבים יהודים כוח לדאוג לעתיד גם כשהדבר כרוך בביזיונות? מפרשת השבוע”.
בפרשת פנחס מתארת התורה את השכר שהעניק הקב”ה לפנחס על שהרג את זמרי, שנאמר: “הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם”. (במדבר כה, יב)
במדרש מבואר כי פנחס זכה דווקא לשלום מפני שלא עשה חשבון כלל לכבודו ולמעמדו. הוא ידע היטב שהריגת זמרי תקומם עליו את כל עדת בני ישראל, והעריך שאף ישלם מחיר אישי כבד – אך לא נרתע מכך.
פנחס ידע שמעשה זה יציל את בני ישראל מכיליון, והיה נכון גם להתבזות כדי להגן על עתידו של עם ישראל. לכן זכה לשלום.
“אז בפעם הבאה, דני, לפני שאתה מגיע לכאן כדי לכעוס, אולי תשנה כיוון? במקום לטעון שהמדרשה היא מפגע סביבתי, תפנים שבעצם מדובר ב’מפעל למיחזור ושימור יהודי’…”
