יום אחד הגיעו בני העיירה לבית הרב וסיפרו לו כי טוביה הכופר מבזה את התורה. הרב לא לקח ללב.
כשסיפרו לו שטוביה עולה לבימה מדי שבת אחרי דרשתו וחוזר עליה מילה במילה, כולל חיקויים מזלזלים, הרב אפילו חייך.
“לכן אנחנו בוכים”, סער הגבאי, “זה חילול השם! חייבים לעשות משהו!”
“זה מפריע לנו מאוד”, אמר הגבאי הנסער לרב. “לא רק בגלל ביזוי תלמידי חכמים, אלא בעיקר מפני שטוביה פונה לקהל ואומר: נו, אז מה אומרים יהודים? הנה גם אני דרשתי אותה דרשה של הרב, בדיוק מילה במילה! גם אני יודע תורה ויכול לדרוש, אז מה ההבדל ביני לרב שלכם? נכון, אני מחלל שבת והוא לא, אני אוכל שקצים ורמשים והוא לא, אבל אם גם אני יודע תורה – מה זה משנה? למה שלא תכתירו אותי לרב שלכם?”
“לכן אנחנו בוכים”, סער הגבאי, “זה חילול השם! חייבים לעשות משהו!”
צחק הרב, וביקש להודיע לבני העיירה שיגיעו כולם לבית הכנסת בשבת הקרובה, אנשים, נשים וטף.
בשבת היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום, הכל חיכו שהרב יכה את טוביה אחת ולתמיד שוק על ירך. כשסיים הרב את דרשתו הקבועה, עלה טוביה לבימה אחריו. שלא כהרגלו, הרב נשאר בבית הכנסת לאחר הדרשה, ונראה היה שהוא מתמוגג מהחיקויים של טוביה ושואב מהם הנאה.
בתום הדרשה פנה טוביה אל הקהל כדרכו תמיד והחל להקניט: “נו, אז מה אתם אומרים? הנה חזרתי על הדרשה מילה במילה! גם אני יודע תורה, גם אני תלמיד חכם, למה שלא אהיה הרב שלכם?”
באותו רגע קם הרב מכסאו ועלה באיטיות לבימה.
“גם אתה תלמיד חכם, אמרת? יכול להיות”, אמר הרב ברוגע. “אבל אם נכונים דבריך, הואל נא להשיב לי על השאלה הבאה. אם תצליח – אפנה לך את כסאי, ונכתיר אותך לרב העיירה במקומי”.
דממה מוחלטת השתררה באולם בית הכנסת.
“הנה שאלתי, טוביה: לפניך שתי תרנגולות זהות, שתיהן לבנות, שתיהן נשחטו כהלכה באותו סכין על ידי אותו שוחט, שתיהן נבדקו ונמצאו כשרות למהדרין, וגם נמלחו כדת וכדין. למרות זאת, אחת אסורה באכילה והשנייה מותרת. איך זה ייתכן?”
לכך לא ציפה טוביה. הוא קימט את מצחו, פתח שולחן ערוך, דפדף – אבל תשובה לא היתה לו.
כשראה הרב כי טוביה אינו מצליח להשיב, אמר לו: “שתי תרנגולות לבנות נשחטו כהלכה, אותה סכין, אותו שוחט, נבדקו, נמצאו כשרות ונמלחו כהלכה. ולמרות זאת, אחת מותרת והשנייה אסורה. למה? כי אחת התבשלה בסיר שלפני כן בושלו בו נבלות וטרפות, ואילו השנייה - בסיר כשר…
“אתה מבין, טוביה? אין די בכך שהתרנגולת כשרה. צריך גם סיר. אם הסיר לא כשר, הוא מטריף גם את התרנגולת. צדקת כשאמרת ששנינו יודעים בדיוק אותה תורה, ובכל זאת יש הבדל בינינו: תורתך מתבשלת בתוך לב של כופר, לכן היא טריפה גמורה – למרות שהיא אותה תורה ממש.
“לו היית באמת תלמיד חכם, היית יודע שהכלל הזה נכתב במפורש בתורה, בפרשת השבוע. בפרשת ויקהל מספר משה לבני ישראל מדוע נבחר דווקא בצלאל להכין את המשכן שעתידה לשרות בו שכינה:
‘רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים’ (שמות לה, ה-ו).
“מדוע מציין משה כי הקב”ה נתן לבצלאל חוכמה? כדי ללמד שחכמה אינה חזות הכל, יש דבר-מה חשוב ממנה. צריך לבדוק תחילה באיזה סיר היא מתבשלת… באיזה לב היא שוכנת. לכן מציינת התורה שבצלאל היה נכדו של חור משבט יהודה.
“שבט יהודה הצטיין במסירות נפש עוד בקריעת ים סוף, כאשר נחשון בן עמינדב היה ראשון הקופצים למים בציווי ה’ – לפני שמישהו ידע כי הים עתיד להיבקע. גם סבו, חוּר, מסר נפשו בחטא העגל כדי למנוע מעם ישראל להשתחוות לו.
“באִזכור ייחוסו של בצלאל מלמדת התורה למה זכה לחוכמה. מסירות נפש מייצגת נאמנות שאינה תלויה בחשבונות ופניות. העובד את ה’ בלב טהור וביראה, אפשר לתת לו גם חוכמה מבלי לחשוש שתפגום בטוהר אמונתו: הוא הרי ימשיך לקיים מצוות גם ללא טעם ודעת, ואפילו אם תתעוררנה בלבו שאלות, משום שהוא נאמן לבורא. עבורו רצון ה’ הוא במרכז.
“לכן זכה בצלאל לחוכמה והופקד על בניית המשכן. ללמד כי כדי להיות ראוי לבנות בית לה’ יתברך, צריך מישהו שאצלו היראה קודמת לחוכמה, הלב קודם לראש.
“כאשר החוכמה מתבשלת בלב טהור כשל בצלאל שהיה חכם-לב, היא חיובית, כיון שבעזרתה ניתן לבנות בית לה’. אך חוכמה בלב שאינו טהור יש בה סכנה, שכן היא עלולה לגרום לאדם להאמין כי הוא ראוי להנהגה למרות היותו כופר.
“משה רבנו מלמד שכדי לבנות בית לה’ צריך להקדים יראה לחוכמה, רגש לשׂכל. לא תמיד חוכמה היא תכונה חיובית. כאשר היא ‘מתבשלת’ בלב טהור, החוכמה היא אכן חיובית ואפשר לבנות איתה בית לה’. לעומת זאת, חוכמה השוכנת בלב שאינו טהור יש בה סכנה. מפרשת השבוע אנו למדים, שכדי להיות תלמיד חכם, אין די בידע תורני. יש לבדוק באיזה לב שוכן הידע, ובאיזה סיר התבשלה התרנגולת…”
***
מי מאיתנו אינו מעוניין בילדים שהכל מתפעלים מחוכמתם ומחריפות שׂכלם?
כדי להצליח בכך, עלינו לסייע לילדינו לרכוש את טהרת הלב, שהוא מקום משכנה של החוכמה.
אם נצליח בכך, הרי גם אם ילדינו טרם זכו לחוכמה, ה’ יברך אותם בה בהמשך הדרך.
