עוד לפני שהגעתי להרצאה, הוזהרתי שהמפגש עומד להיות מורכב מן הרגיל.
“ישתתף בערב הזה מישהו בשם ד”ר גיא שלא תוכל לפספס. מדובר במתכנת-על, יש לו ראש אנליטי ושאלות בלי סוף. אתה תהיה מוכרח להתייחס אליו ולהשיב על שאלותיו”.
“זה חשוב מאוד!”, אמר גיא. “אם אתה לא מתמצא באסטרולוגיה, ההפסד כולו שלך!
ד”ר גיא ניגש אלי בתום ההרצאה, אמר שהיתה מעניינת ויש לו עוד המון שאלות. עם חלק מהתשובות הוא דווקא מסכים, אבל עם אחרות לא, וגם אם יענו לו עליהן הוא לא יהיה דתי, מהסיבה הפשוטה: הוא לא מסוגל להפסיק לשאול שאלות, והיהדות, כידוע, אינה מעודדת זאת.
לא התווכחתי איתו. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל דיון אמיתי.
“אפשר לשאול משהו?”, שאל הד”ר, “אתה לא חייב לענות, אבל בכל זאת – בן איזה מזל אתה?”
“למה זה כל כך חשוב?”
“זה חשוב מאוד!”, אמר גיא. “אם אתה לא מתמצא באסטרולוגיה, ההפסד כולו שלך! אתה הרי נפגש עם אנשים, אם היית מבין באסטרולוגיה היית יכול להשפיע הרבה יותר.
“כאשר מציעים לי להכיר מישהי, או כשאני מחפש עבודה, לפני הכל אני בודק התאמה אסטרולוגית. אני לא מסתדר עם בוסים ממזל שור, ועם נשים ממזל תאומים אין סיכוי שאוכל לבנות זוגיות טובה. אני מתפלא עליך, אהרן. אסטרולוגיה היא עולם ומלואו, היא יכולה ללמד אותך המון על אנשים. חבל שאתה לא מעמיק בה”.
“זה באמת מרתק”, עניתי, “ולו מפני שכרגע הבנתי את ההסבר האסטרולוגי לכך שלא תוכל להיות דתי”.
“אתה חושב שיש קשר בין המזלות לדת?”
“ממש לא. העובדה שאינך יכול להיות דתי לא קשורה לאסטרולוגיה אלא לתחום עיסוקך. מצד אחד אתה מתכנת, ומצד שני – מאמין באסטרולוגיה, לכן לא תוכל להיות דתי”.
“ומה הבעיה עם זה?”
“הבעיה עם זה מוצגת בפרשת השבוע”, השבתי לו.
בפרשת שופטים מצטווים בני ישראל בשלוש מצוות:
1. “[לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים] וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם” (דברים טז, יט);
2. “לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים” (שם יח, י-יא);
3. “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ” (שם, יג).
האם קיימת זיקה בין מצוות אלה? מסתבר שכן.
בפסוק “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ” מלמדת התורה כי הקשר שלנו עם הקב”ה צריך להיות תמים (מלשון שלמות), דהיינו לכלול את כל חלקי האישיות – השכל והלב.
אדם שהאינטליגנציה שלו צנועה – אין התורה דורשת ממנו לעבוד את ה’ בכוח שכלו, ולכן כשהוא עובד את ה’ בלבו – זוהי עבודה תמימה ביחס ליכולתו.
בדומה לכך, אדם שהצד הרגשי פחות מפותח אצלו, ממנו התורה אינה דורשת לעבוד את ה’ באמצעות רגשותיו, ולכן כשהוא עובד את ה’ בשכלו בלבד – למשל, עוסק בלימוד תורה – גם זוהי עבודה תמימה ככל שהדברים אמורים בו.
לעומתם, מיהודי שיש לו יכולת אינטלקטואלית ורגשית גם יחד, התורה תובעת לעבוד את ה’ בשתיהן, ואם הוא עושה זאת רק באמצעות אחת מהן, אין כאן קשר תמים ושלם.
אדם כזה, בשונה מקודמיו, לא יהיה שלם עד שיעבוד את ה’ גם בשכלו וגם בלבו. בשכלו – כשיעלה שאלות מתוך רצון להבין את התורה ואת האמונה, ובלבו – כשיירא את ה’ ויאהבהו, ומשום כך ימשיך לעובדו בלבו גם אם שׂכלו לא ימצא תשובות לשאלותיו.
זה הפירוש הפנימי של “תמים תהיה עם ה’ אלוהיך” – הֱיֵה שלם באמונתך לפי יכולותיך.
“כיוון שאתה עוסק בתכנות, גיא, אני מסיק שיש לך אינטליגנציה גבוהה מהממוצע. והואיל ואתה מעדיף לחפש בת-זוג לפי סימנים אסטרולוגיים, אפשר לשער שגם העולם הרגשי מפותח אצלך. אבל זה בדיוק מה שאני מתקשה להבין: מדוע בבחירת בת-זוג אתה משליך את השכל והולך בעקבות הלב, אבל בכל הקשור לתורה ואמונה אתה מתעלם מהרגש והאינטואיציה ודורש בירור שׂכלי ותשובה על כל השאלות?
“בגלל שאתה משוחד.
“כשהתורה קובעת ‘כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר’, אין הכוונה למי שעובדים את ה’ רק עם הלב, אלא לאלה שעושים זאת בשׂכלם. בציווי זה מלמדת התורה שאפילו חכמים הטוענים במפגיע כי רק השׂכל מנחה אותם, לפעמים מתעלמים ממנו משום שהוא מחייבם לפעול בניגוד ללִבם ורצונם – משום שהם משוחדים.
“אנשים כאלה המגיעים להרצאה ביהדות דורשים שיסודות האמונה יתקבלו על שׂכלם בלבד משום שבלבם אינם מרגישים את ה’, ובפגישה עם אסטרולוג הם משאיר את השכל מחוץ לדלת שכן לִבם חפץ במיסטיקה והשׂכל מפריע לו.
“מתכנת שמאמין באסטרולוגיה ורוצה לעבוד את ה’, צריך לעובדו גם בשכלו של המתכנת שבו וגם בלבו של האסטרולוג שבו.
“לכן קשה לך. כי ה’ העניק לך גם שׂכל וגם לב. אך אם תצליח בכל זאת להגיע לאמת, תזכה לתמימות-שלֵמות גדולה יותר ממי שעובדים את ה’ רק עם אחד מכוחות הנפש שלהם.
“מספרים שהחוזה מלובלין אמר פעם לרבי נפתלי מרופשיץ, שהיה חכם גדול וחריף מאוד, שבתורה לא כתוב “חָכָם תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”, אלא “תָּמִים תִּהְיֶה”, ומכאן, שלא החוכמה חשובה אלא דווקא התמימות. על כך השיב רבי נפתלי: רב’ה, כדי להיות תמים עם ה’ – צריך הרבה חוכמה…” שניהם צדקו.
