לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף ברב-שיח שכותרתו “הצלחה וכישלון בחינוך לערכים”. המפגש, שנערך בנוכחות מחנכים ומחנכות, התקיים בעקבות אירוע מוסרי קשה שהתרחש קודם לכן בין כותלי בית-הספר, וגרם זעזוע במדינת ישראל.
בתום הדיון ישבתי במשרדו של המנהל והוא חשף בפני את רגשותיו.
בפרשת כי תצא עוסקת התורה בבן סורר ומורה, שהוא עניין סתום ובלתי מובן מכמה סיבות.
“שנים רבות אני עוסק בחינוך, ובמהלכן התמודדתי עם לא מעט מקרים, חלקם קלים וחלקם קשים יותר. אבל דבר כזה עוד לא היה לי. דווקא אצלי בבית-הספר, למרות כל הערכים שאני מנסה להנחיל לתלמידים? אני ממש לא מצליח להירדם בלילות. אינני תמים. אני מודע לכך שיש לנו הרבה מה לשפר, אבל אירוע כזה ממש מייאש. תבין, אלה לא פרחחים – מדובר בילדים ממשפחות טובות, מבוססות וערכיות”.
“אני מבין את צערך”, השבתי, “ובעיקר את התסכול. אינני מומחה לחינוך, ולכן לא אוכל להסביר את האירוע הנקודתי הזה למרות חומרתו. אך תורת ישראל מלמדת אותנו שלהצלחת החינוך הערכי ישנם שותפים רבים, שהסמויים שבהם משפיעים על ההצלחה החינוכית לא פחות ואולי אף יותר הגלויים”.
“היכן זה כתוב בתורה? אני הרי מכיר את התנ”ך”, אמר המנהל.
“בפרשת השבוע”, השבתי.
בפרשת כי תצא עוסקת התורה בבן סורר ומורה, שהוא עניין סתום ובלתי מובן מכמה סיבות.
בשונה משאר מצוות שהעובר עליהן נענש בשל חומרת החטא בהווה, בן סורר ומורה נענש על שם סופו. בהווה נגזרת עליו מיתה אף-על-פי שנכשל בחטא קל יחסית, גנֵבה. ועל-כך שואלים חז”ל:
“תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימָר [מידת משקל] בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין לִסָּקֵל? אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף מְגַמֵּר [מכלה] נִכְסֵי אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ [הרגלו] וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב”. (סנהדרין עב, א)
אכן, לעת עתה הוא “רק” גנב מאביו ואמו, אך הוא נהרג על מה שיקרהו באחריתו: לא על מה שהספיק לעשות בפועל, אלא על מה שעתיד לעשות ללא ספק. וזהו חידוש שאינו מופיע בעבֵרות אחרות שעונשן מושת על החטא שנעשה בפועל ולא חטא עתידי.
בנוסף, מתייחדת מצווה זו גם בפרטים רבים, נדירים ביותר על סף הבלתי אפשרי, הנדרשים כדי להגדיר אדם כבן סורר ומורה, כפי שמובא בתלמוד:
“אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן… אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים… אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה”. (שם, עא, א)
ריבוי תנאים אלו הוביל את חז”ל למסקנה שלפיה “בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת”. אלא שאם כך, מדוע נכתב ציווי זה בתורה? על כך עונים חכמינו תשובה תמוהה לא פחות: “דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר” (שם, עא, א).
כלומר; מצווה זו אמנם אינה מעשית בשל מורכבותה, אך עצם העיסוק בה מאפשר לנו לזכות בשכר על לימודה.
האומנם?
האם אכן ראוי לקבל שכר לימוד תורה על לימוד מצווה תיאורטית שלא ניתן לקיימה? יתר על כן – האם חסרות מצוות מעשיות בתורה שאפשר ללמדן, לקיימן ולזכות בשכרן? מה הצורך בהוספת מצווה העוסקת במקרה שאין לו כל היתכנות מעשית?
באומרם “דרוש וקבל שכר” אין חז”ל מתכוונים לחדש שהעוסק במצווה זו זוכה לשכר על לימוד תורה בלבד, אלא בעיקר לשכר החינוכי שבצדה: אם נלמד פרשה זו לעומקה, אומרים חכמים, יקטן הסיכוי לכך שייצא מאיתנו בן סורר ומורה.
“ומהן התובנות החינוכיות שחז”ל מסיקים ממקרה זה, שאין לו היתכנות מעשית?”, שאל המנהל.
“ישנן רבות כאלה”, השבתי לו, “וייתכן שאחת מהם עוסקת גם בשאלתך.
לדברי רש”י, מצוות בן סורר ומורה מופיעה לאחר פרשת אשת יפת תואר ופרשת בן השנואה, שכן שתיהן הן המצע המאפשר את היווצרותו של בן סורר ומורה: “וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – אִם נְשָׂאָהּ סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו “כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ וְגוֹ'”, וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ”.
“בדברים אלה מבאר רש”י כי הסיבה לתופעה של בן סורר ומורה היא ההשתעבדות להווה תוך התעלמות מן העתיד. הנושא אשת יפת תואר מעדיף להשתעבד לתאווה שבהווה, מבלי לחזות את שנאתו שתתעורר בעתיד לאשה שנשא, ואת העדפת שאר בניו על-פני בנה של אשתו השנואה, העדפה שתדחוף את בן השנואה להפוך לבן סורר ומורה. וזהו שאמרו חז”ל שבן סורר ומורה ‘נהרג’ על שם סופו: מי גרם להתדרדרותו המוסרית של הבן? הרי זה אביו, שהעדיף את ההווה במקום לצפות פני עתיד.
מקור נוסף המקשר את סיבת נישואי ההורים לאופי הילדים שיוולדו מנישואין אלו מופיע במדרש:
“אַרְבַּע מִדּוֹת הֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ: יֵשׁ שֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה לְשֵׁם זְנוּת, וְיֵשׁ שֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה לְשֵׁם גְּדוּלָּה, וְיֵשׁ שֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, וְיֵשׁ שֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם. הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם זְנוּת – סוֹפוֹ לָצֵאת מִמֶּנּוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפוֹ הָוְיָן לֵיהּ בָּנִים שֶׁמּוֹשִׁיעִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֵת צָרָה, וְהֵם מַרְבִּים תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן – סוֹפוֹ שֶׁמַּצְרִיכִים אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם גְּדוּלָּה – סוֹף שֶׁמַּעֲמִיד עָלָיו מֵאוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁמְּמַעֵט זַרְעוֹ אַחֲרָיו”. (אליהו זוטא, ג)
מדוע אדם הנושא אשה לשם זנות יהיה בנו בן סורר ומורה? מדוע נענש הבן בשל תאוותו של אביו שהעדיף את ההווה על פני העתיד? ללמדך שאין זה עונש, אלא תוצאה.
במדרש זה מלמדים חז”ל שכאשר מחנכים לערכים, ההצלחה תלויה בשני מרכיבים מרכזיים: בדמותו של המחנך ובמעמדו.
כאשר הורים מבקשים להנחיל לילדם את ערכיהם שבאופן טבעי מגבילים את רצונו, הוא בוחן תחילה אם הוריו נוהגים כך בעצמם. אם הוא מגלה שאכן “נאה דורש נאה מקיים”, אפשר – אך לא מוכרח – שיאמץ ערכים אלה בעצמו. אך אם יגלה שהוריו מנסים להטיל עליו ערכים שהם עצמם אינם מתנהגים לפיהם, אין סיכוי שדווקא הוא יעשה זאת: אם ערכים אלה אינם חשובים דיים להורים, מדוע שיאמץ אותם בעצמו?
תנאי שני הנדרש להצלחת ההנחלה הערכית, הוא אם הילד תופס את הוריו כמוצלחים: האם הם משמשים עבורו מושא להערצה? אם כן, אולי יאמץ את הערכים שהם מנחילים לו, ואולי לא; אך אם הם אינם נחשבים בעיניו כמוצלחים הוא ודאי לא יכבדם, ולכן גם אם ינהגו הוריו על פי הערכים שהם מבקשים להנחיל לו, הוא ידחה אותם.
במדרשים אלה מלמדים חז”ל כי לא ניתן לחנך לערכים העומדים בסתירה לאורח החיים של המחנכים. אב ואֵם שבאו בברית הנישואין בשל תאווה או ממון מעידים על עצמם שתאווה וכסף חשובים בעיניהם ביותר, וילד שגדל באווירה כזאת לא יסכים לאמץ ערכים המגבילים את המסרים החשובים והעיקריים שספג בביתם.
ילד המודע לכך שאִמו נלקחה על-ידי אביו במלחמה כאשת יפת תואר, לעולם לא יראה באביו דמות הראויה להערצה. מצד אחד יבוז לו על חולשותיו, ומצד שני התאווה שהיתה מידה בולטת בבית שבו התחנך תגרום לכך שיילך בדרכי אביו ויהפוך לבן סורר ומורה.
“באמירה “דרוש וקבל שכר” מבקשים חז”ל לשרטט את המצע החינוכי המצמיח בן סורר ומורה. לכן הם מצביעים על הפרשיות הקודמות, על אשת יפת תואר שמקורה בתאוות בשרים, ועל העדפת בן האהובה על-פני בן השנואה, העוסקת בתאוות הממון.
“אני מעריך שהילדים שבגללם קיימתם את הרב-שיח הזה אכן באים מבתים טובים, שמחנכים בהם לערכים חשובים”, אמרתי למנהל. “השאלה היא האם המסרים הסמויים המחלחלים בביתם אלה תואמים את הערכים שאותם מבקשים להנחיל. אם התאווה והממון מרחפים בחלל הבית, אולי יש בהם כדי להסביר מדוע כשלה הנחלת הערכים.
“באמירה ‘דרוש וקבל שכר’ מלמדים חז”ל שאם נלמד את פרשת בן סורר ומורה לאור הפרשיות שקדמו לה, נדע להיזהר, ואז נזכה לכך שבן סורר ומורה “לא עתיד להיות [בבית ספרנו]”.
