לא הכרתי את יצחק לפני שנפגשנו. כל שידעתי עליו, שחזר בתשובה, למד בישיבה ועזב, חזר למקום ממנו התחיל, ושכעת הוא פתוח לשמוע, לפחות לפי ראש הישיבה שלו.
כשנפגשנו, יצחק סיפר על הטיול הארוך שאליו יצא לאחר שירותו הצבאי, ועל תהליך החיפוש הרוחני שהחל בדרום אמריקה והסתיים בישיבה לבעלי תשובה בירושלים.
כדי להקרא אדם קובע הרמב״ם נדרש האדם לבחון שני דברים. האם קיים בו קשר בין השכל ללב, ובעיקר מה אופיו של קשר זה.
בתחילה היה נפלא, סיפר. גיליתי עולם חדש המלא במשמעות רוחנית. למדתי בלי הפסקה והייתי מוקסם, אלא שאט אט הקסם פג ואז הגיעו השאלות.
כשסיפרתי עליהן לראש הישיבה, הוא קישר אותי עם רבנים שניסו לענות ולעזור אבל לא ממש הצליחו.
כשהייתי עם רגל אחת בחוץ, ראש הישיבה הציע לנסות פעם נוספת ולהיפגש עם עוד רב, ואני הסכמתי, בתנאי שזו הפעם האחרונה.
יענה אשאר לא יענה אעזוב.
כשחזרתי מהפגישה, סיפרתי לראש הישיבה, שלא היה פשוט, ושלמרות שהפעם קיבלתי תשובות מנומקות, עלי לחשוב על הדברים כדי להיות בטוח שהרב צדק.
ארבעה חודשים מאוחר יותר, כראש הישיבה כבר היה בטוח שהכול מאחוריי, נכנסתי לחדרו והודעתי שאני עוזב וחוזר לתל אביב.
אבל ענו לך על השאלות שהטרידו אותך אז למה לעזוב?
תשובות כבוד הרב, קיבלתי, הודיתי. והן כנראה גם נכונות. לא הצלחתי לסתור אותן ומכאן שגם התורה אמיתית.
אני עוזב כי חיים רק פעם אחת.
במבט לאחור אני גם מתנצל שהטרדתי אותך. כנראה שאני לא מחפש את האמת כבוד הרב. צר לי שהטרחתי אותך בשאלות. אני פשוט רוצה ליהנות. זה הכל.
הרב הביט בי במבט עצוב מלא כאב, חיבק אותי בחום ואיחל לי בהצלחה.
אני מכיר אותך יצחק, אמר. אני מכיר אותך טוב יותר משהינך חושב.
אינך איש של נוחות כפי שהינך טוען. איש של אמת אתה ולכן ברור לי שיום אחד עוד נפגש. יש אנשים שצריכים לעבור בחיים מסע ארוך יותר עד שהם מגיעים. כנראה שהמסע שלך עוד לא תם.
יצאתי מחדרו וחזרתי לתל אביב על מלא.
מאז חלפו שנתיים. ככל שהזמן עבר חשתי במוזיקה שהלכה וגברה. משהו לא הסתדר לי. אני הרי לא מצטער שעזבתי מה אפוא מעיק עלי.
כשהעמקתי בכך הבנתי את הסיבה. זה באמת לא קשור לתורה ולמצוות, וגם לא לשאלות שהיו לי. אני מרגיש רע כי אני פשוט כפוי טובה.
הרב השקיע בי את כל כוחו. כל כך האמין בי. דאג לי כמו אב. ואני, במקום להעריך, אכזבתי אותו, ואפילו לא הייתה לי הבושה להודות בכך. חיים רק פעם אחת אמרתי לו.
לכן הגעתי אליך. אני כאן לא משום שאני רוצה לחזור בתשובה. אני כאן כדי להבין.
איך זה קורה? אני הרי לא בחור טיפש. כיצד הייתי מסוגל לעזוב דרך אמיתית בטענה שחיים רק פעם אחת בלי להתבייש בכך? מה גרם לי להיכנע ליצר התענוג שלי? כיצד כיבה הרצון ליהנות את השכל? האם אנחנו כל כך חסרי חוט שדרה? קצת פיתויים וכבר קמים והולכים?
אני מבין אותך לחלוטין, ניחמתי אותו. למען האמת, כולנו באותה סירה.
כולנו נכשלים בנוחות על חשבון האמת. ויש לכך סיבה. זה לא בגלל שאנחנו טפשים, וגם לא בגלל שאנחנו שבריריים, זה בגלל משהו אחר, הרבה יותר עמוק פנימי ויסודי.
בפרשת בראשית מתארת התורה כיצד הקב”ה מזהיר את את אדם וחווה לא לאכול מעץ הדעת שנאמר: “ויצו ה’ אלהקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות”.
כמה שאלות עולות מפסוק זה.
א. מדוע העץ שנאסר על אדם הראשון לאכול ממנו נקרא עץ הדעת? האם לפני שאכל ממנו אדם הראשון לא היתה בו דעת? ואם היתה, מדוע נאסר עליו לאכול מעץ שיש בו דעת שבין כה וכה היתה קיימת בו עוד בטרם אכל ממנו? וחוץ מזה, האם דעת זה דבר כל כך רע שאסור לאכול מהעץ שלו?
על כך משיב הרמב”ם ב”מורה נבוכים”, ומסביר כי קיימים באדם שני מרכזים המשפיעים על רצונו ועל בחירתו. השכל והרגשות.
כשאדם פועל וחי ללא רגשות הוא אינו אדם אלא רובוט. מצד שני, כשהוא נוהה אחר רגשותיו ללא ביקורת השכל נמשל הוא כבהמה.
כדי להקרא אדם קובע הרמב״ם נדרש האדם לבחון שני דברים. האם קיים בו קשר בין השכל ללב, ובעיקר מה אופיו של קשר זה. מי מעצב את מי, ומי מנהיג את מי. השכל את הרגשות או להפך.
מצב מושלם, קובע הרמב״ם, הוא זה שבו השכל מעצב את הרגשות ומנהיג אותם. מצב בו האדם מרגיש על פי השכל. מרגיש את האמת מתוקה ואת השקר מריר.
לדעת הרמב”ם, האדם המקורי שברא הקב”ה, לפני שחטא היה מכוון על מצב זה בדיוק.
ציווי ה’ שהיה אמיתי וברור בשכלו, נתפש בעולמו הרגשי כמתוק ועל כן גם רגשותיו התאווו לו. בטרם חטא היה החטא לא רק שקר בעיניו אלא בעיקר מריר. כל כך מריר , עד שכשהנחש פיתה את חווה לאכול מן העץ שה’ אסר עליהם לאכול ממנו, היא סירבה בטענה שמרירותו כל כך עזה עד שלא רק אכילתו עלולה לגרום למותה אלא אפילו הנגיעה בו.
לעומת זאת, לאחר שחרורו הכל התהפך. לא שהשכל והרגש נעלמו. הם נותרו במקומם אך בהבדל אחד.
בעוד לפני החטא, המר ומתוק הוכתבו על ידי האמת, לאחר החטא אדם וחווה גילו מצב שלא היה מוכר להם.
לפתע התברר להם שהאמת והמתוק כבר לא חברים. פתאום השקר יכול היות מתוק והאמת מרה. הם גילו שהם מתאווים לא רק לאמת אלא גם למתוק. פתאום המתוק חשוב לא פחות מהאמת.
לכן העץ שנאסר להם לאכול ממנו נקרא עץ הדעת, משום שבלשון הקודש דעת היא חיבור, ובדיוק מסיבה זו אסר עליהם הקב”ה לאכול ממנו. בגלל הסכנה שבחיבור הזה.
אם עד החטא הרגש היה מחובר לשכל וכפוף אליו, אחרי החטא השכל היה מחובר ללב וכפוף אליו. לפני החטא המתוק עוצב לפי האמת ואחרי החטא האמת לא נעלמה אלא עוצבה לפי המתוק.
זה בדיוק מה שקורה לנו.
אמרת שאתה לא מבין איך הרצון ליהנות שבלב מתגבר על האמת שבשכל? זה לא ממש מדויק.
הייתה לך אמת, יצחק, והיא גם נשארה. אלא שבגלל חטא אדם הראשון, למרות שידעת שמדובר באמת, כיון שלא התענגת ממנה, הלכת אחר התענוג. לא בניגוד לשכל אלא יחד איתו.
כשאנחנו הולכים אחר התענוג אנחנו לא הורגים את השכל, אלא מעצבים אותו לפי התענוג. אנחנו דורשים ממנו לעצב את האמת לפי הנוחות. לעצב לנו ערכים שתומכים ברצון שלנו לנוחות. אנחנו קודם כל מחפשים את העונג ולאורו אנחנו מעצבים את האמת בעזרת השכל.
אם לפני החטא היה השכל ראש הממשלה, והרגשות שימשו כחליפי. אחרי החטא המצב התהפך. החליפי הפך לראש והראש לחליפי. זו הסיבה שהגעת אלי. בגלל שהאמת לא נעלמה.
נכון סיפרת שאתה חש אי נעימות מהרב שלך, ושאתה חש כפוי טובה?
נכון. אמר לי יצחק אבל מה זה קשור? זה הרי מוכיח את ההפך. אם אני מרגיש בושה זה בגלל שהשכל מייסר אותי שפעלתי בניגוד אליו, אז איך אתה אומר שהוא עובד אצל התענוג?
פשוט מאוד, עניתי לו.
כשנהנת בתל אביב לא היו לך נקיפות מצפון כי השכל הסביר לך שחיים רק פעם אחת. נקיפות המצפון והבושה הגיעו כשהתענוג נעלם. וכשהוא נעלם השכל חזר למלוך, וכשהשכל לא מעוצב לפי הרגשות הוא חוזר אל האמת.
הגעת אלי כי השקר כבר לא מתוק כמו שהיה, אלא מר, וכשהוא כזה, השכל שולט עליו, וכשהשכל שולט על הרגשות, חוזרים אל הקב”ה. לא הגעת אלי בגלל שאתה אנושי ומוסרי, וגם לא בגלל אי נעימות מראש הישיבה שלך. כבר הוכחת שאתה לא מתחשב בו. הגעת כי אתה מחפש את הדרך לחזור להקב”ה.
יצחק לא ענה. הוא התבונן בי בעיניים שסיפרו בדיוק מה מתחולל בתוך הלב שלו. אחרי כמה שניות ארוכות הוא הזדקף והפנים שלו היו רציניות מאוד.
תגיד אהרן. לא שאני חוזר בתשובה. אבל נניח שאני כן. רק נניח. אם אני חוזר. ה’ יסלח לי על כל מה שעשיתי? הרי לא עשיתי עבירות בגלל שלא ידעתי את האמת. זה היה המצב לפני שחזרתי בתשובה, אבל כעת אני חוטא למרות שהאמת ברורה לי. גם הפעם הוא יסלח לי?
בטח עניתי לו.
ומאיפה הביטחון? שאל אותי יצחק באותה רצינות. מה הוא דיבר איתך?
ממש לא, עניתי לו. זה גם כתוב פרשת השבוע.
תגיד יצחק. האם האמת ברורה לך יותר מלאדם הראשון? נכון שלא? אז אם לאדם הראשון הקב”ה סלח למרות שהאמת היתה ברורה לו הרבה יותר מלנו, אז לך הוא לא יסלח?
