בשנת 1981, כשהתפרסמו תוצאות מִדגם ליל הבחירות לכנסת והסתמן כי שמעון פרס הוא ראש הממשלה הנבחר, החלו החגיגות. אך למחרת בבוקר בתום ספירת הקולות התרחש מהפך והתברר כי ברוב הקולות זכה מנחם בגין.
מתוך ניסיונו המר טבע אז פרס את האִמרה: “סקרים הם כמו בושם. טוב להריח אותם, אבל לא כדאי לשתות מהם”.
ליועצים אסטרטגיים סקרים הם כקמח לאופה וכינור לנגָן, והם מסייעים ללקוחותיהם להבין מה רוצה הציבור כדי לדעת מה למכור לו.
מאז עברו שנים. פרס ובגין כבר עברו לעולמם, והסקרים ממשיכים לשחק תפקיד מכריע במערכות בחירות תוך ליבוי המתח והציפיה, ואגב כך משכיחים מאיתנו פרט חשוב ועקרוני: מדוע פוליטיקאים בכלל נעזרים בסקרים? למה כל פוליטיקאי מתחיל זקוק לסוקר אישי?
לכאורה התשובה פשוטה. ליועצים אסטרטגיים סקרים הם כקמח לאופה וכינור לנגָן, והם מסייעים ללקוחותיהם להבין מה רוצה הציבור כדי לדעת מה למכור לו.
אם הציבור נוטה ימינה, נבליט את המועמדים היותר ימניים שלנו. הציבור מחפש ביטחון? נציג בפניו ביטחוניסטים. הציבור חושש מחרדים? נבטיח לו שנייבש אותם באופוזיציה אחרי הבחירות.
אך מבט מעמיק יותר מגלה שיותר ממה שסקרים מלמדים על פוליטיקה, הם מלמדים על נפש האדם. עצם העובדה שפוליטיקאים מזמינים סקרי דעת קהל מלמדת עליהם על-פי רוב אחת משתיים: או שהם חסרי חוט שדרה אם עמדותיהם נקבעות לאור סקרים, או שהם מסתירים מהציבור את עמדותיהם האמיתיות כדי להיבחר.
ומה מלמדים הסקרים עלינו…? שאם אנו מסכימים עם האמור לעיל ובכל זאת ממשיכים להשתתף במשחק הזה, המסקנה היא שאלה בדיוק הפוליטיקאים שאנו ראויים להם.
אם אנו ממשיכים בכל זאת לשחק את המשחק למרות שידוע מה ערכן של הבטחות שניתנו בתקופת בחירות, המשמעות היא שגם אנחנו פוליטיקאים, במידה מסוימת. ולראיה: גם אנחנו משתמשים ב’סקרים’ כדי לבנות את תדמיתנו ולשווק כלפי חוץ את ה’אני’ שלנו.
מי מאיתנו אינו מבליט בראיונות עבודה צדדים בפועלו ונסיונו שלדעתו יגרמו למגייס להמליץ עלינו בפני המעסיק? מי מאיתנו לא משתדל להציג בפגישות שידוכים תמונה משופרת ואידילית שלו שתמצא חן בעיני הצד השני? אפילו בגדים אנו קונים רק לאחר שמסתכלים במראה כדי לבדוק איך הם נראים עלינו.
היכן הבעיה, אתם שואלים? בשיטה.
כשאנחנו בונים את ה’אני’ שלנו לצורך שיקוף כלפי חוץ של מה שאינו קיים באמת בפנים, אנו מוותרים בעצם על ייחודיותנו, מוחקים את הזהות האמיתית שלנו לטובת הזהות שאנו מעוניינים לשווק, ובסופו של דבר נשארים קרחים מכאן ומכאן. את ה’אני’ המדומיין שבנינו לא הצלחנו למכור, ואת ה’אני’ האמיתי שלנו אנחנו כבר לא באמת מכירים.
כך נולדת רדידות, בחיים האישיים וגם בפוליטיקה. הרדידות הרעיונית בתחום הפוליטי מצמיחה ‘מפלגות מרכז’ שהמצע הערכי שלהן מסתכם ב”אנחנו גם וגם”, תפיסה שמקדשת את האמצע והבינוניות, ובחיים האישיים מולידה ‘אני’ ריק מתוכן, שנבנה בהתאם לרצון הסביבה והנורמות המשתנות.
בשני המקרים נקבעת הזהות לפי הלך הרוח של הסביבה והסקרים שהופכים את “מה יגידו” לערך עליון המעצב את עולמנו הערכי ומעודד פשרה סתמית המרוקנת מתוכן אמיתי את הערכים שאנו מאמינים בהם, עד שהם נמחקים מחיינו.
על יחסה של תורת ישראל לקידוש הבינוניות ניתן לקרוא בפרשת השבוע.
בפרשת עקב מציג משה רבנו בפני בני ישראל את דרישות התורה מעובדי ה’. הדברים מובאים בלשון שיש בה מצד אחד הכרה באנושיותו של האדם, ומצד שני התעלמות מהדהדת ממנה, שנאמר:
“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת ה’ וְאֶת־חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ”. (דברים י, יב-יג).
מצד אחד – הכרה בחסרונותיו של האדם. מצד שני – תביעה לשלֵמות.
מצד אחד – “מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ”, ניסוח מפויס ומתחשב, משל מדובר כאן בעניין של מה-בכך שאינו תובעני יתר על המידה,”מה כבר מבקשים ממך כאן…?”; מצד שני – “לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת ה’ וְאֶת־חֻקֹּתָיו…” שזו בעצם תביעה להתמסרות מוחלטת של האדם כולו!
על סתירה זו עומד הנצי”ב, ומבאר שהתורה אכן אינה מבקשת “הכל” מכל אחד, להפך: הפסוק מלמד שכל אחד מאיתנו נקרא לעבוד את הקב”ה בכוחותיו ובהתאם ל’אני’ הייחודי שלו.
לדברי הנצי”ב, התורה אינה תובעת אחידות בעבודת ה’ אלא ייחודיות. אין לה עניין שנבנה את ה’אני’ שלנו לאורו של מודל אחיד המבטל את כוחותיו הייחודיים של כל יחיד, להפך! היא מזהירה לבל נעצב את חיינו הרוחניים לאורן של נורמות סביבתיות (סקרי דעת קהל) ודורשת שנתמקד בעבודה הרוחנית שלנו בהתאם למעמדנו ומצבנו האמיתיים.
לדעת הנצי”ב, הפסוק “מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ” מבטא דרישה פרטית וייחודית מן האדם. מצד אחד הקב”ה “שואל” (לשון בקשה), אך מצד שני – “מעמך”. מחד תביעה לעבודה והתקדמות, ומאידך – הבלטת הדרישה לייחודיות.
הנצי”ב מחלק את עם ישראל לשלוש קבוצות ייחוס, שלכל אחת מהן ‘כלי עבודה’ המתאימים לאופיה הייחודי: את מנהיגי הציבור מצווה התורה על יראת ה’; על החכמים העוסקים בה היא מצווה לאהוב את ה’, ללכת בדרכיו ולדבוק בו; ועלינו, העוסקים ביישובו של עולם ובטרדות הפרנסה, מצווה התורה לשמור את מצוותיה וחוקותיה.
מפַּרְנסי הציבור תובעת התורה ‘להתמקצע’ ביראת ה’, שכן תפקידם אינו מאפשר להם להישאר בבית-המדרש ולעסוק בתורה תוך ניתוק מחיי עולם המעשה. הציבור זקוק להם והם נדרשים לשרתו ולהנהיגו. הם אנשי הכלל ולא אנשים פרטיים. לפיכך תובעת מהם התורה להציב במרכז עבודתם הרוחנית יראת שמים, תכונה נחוצה במיוחד למנהיגים.
יראת ה’ תגרום להם לזכור מדוע הם מנהיגי ציבור ולשם מה נבחרו. היא לא תאפשר להם לשכוח שנבחרו להנהגה כדי לשרת את טובת הציבור ולא לקדם אינטרסים אישיים. תזכורת מתמדת זו מקורה ביראת שמים, ב”שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”. וזהו שאמרו חכמינו במשנה: “וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם”. (מסכת אבות ב’ ב’) להורות שכל עוד יציבו פרנסי הציבור לנגדם “שם שמים”, מובטח להם שלא ימעלו בשׂררה שהופקדה בידם.
חכמי האומה לעומתם, אף שגם הם נדרשים ליראת שמים, עבודתם הרוחנית אינה מתמקדת ביראה כי אם בחוכמה. תפקידם להורות לעם ישראל את הדרך בה ילכו. הם נדרשים לשמש דוגמה ומופת לציבור, ולכן עבודתם הרוחנית מתמקדת בהליכה בדרכי ה’ ובהידמוּת לבורא המובילות לדבֵקות בו, ואישיותם מציבה בפנינו יעד שאפתני אשר אורחות חייהם מוכיחים כי הוא אפשרי.
ומה באשר אלינו – העוסקים בחיים עצמם, ביישובו של עולם ובפרנסתו? מאיתנו, אנשי המעשה, דורשת התורה בעבודתנו הרוחנית להתמקד במצוות המעשיות. אין אנו נדרשים להסתגר בבית-המדרש אלא להביא את הנלמד בבית-המדרש אל החיים עצמם – אל משא-ומתן באמונה, ואל המפגש עם הזולת. מאיתנו דורשת התורה ‘להוריד’ את התורה מעולם המחשבה לחיי היום-יום.
זה המקום להדגיש – ביהדות אין הנחות. כולם צריכים להכל; ההבדל בין הקבוצות מסתכם רק במינון של שאר ערוצי התורה, המשתנים לפי האישיות הייחודית שטבע בנו הקב”ה כל אחד בהתאם ל’אני’ הייחודי שלנו.
נכון שכל אחד מאיתנו חופשי לבחור לאיזו קבוצה הוא מבקש להשתייך. אך לאחר שבחרנו, עלינו לעצב את ה’אני’ בהתאם לקבוצה הייחוס שלנו ולהתמקד בעבודת הבורא בדרכה.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שבעבודת ה’ אין מקום ל’מפלגות אווירה’ או ‘מפלגות מרכז’ שהצד השווה שבהן הוא אובדן הייחודיות. עבודת ה’ היא ההפך מזה, בתביעה להתאים את עבודת ה’ שלנו ל’אני’ המיוחד והייחודי שלנו. ביהדות, עבודת האדם אינה נקבעת בסקרים. המנהיגים יתמקדו ביראת ה’, החכמים בדבֵקות בו ואנחנו – ביישום המעשי של מצוותיו.
אם גם מנהיגים פוליטיים היו נוהגים כך, לא היתה פוליטיקה, ובלי פוליטיקה – בשביל מה צריך סקרים?
