לפני שנים אחדות השתתפתי בפאנל חינוכי בתל-אביב שעסק בחשיבות החינוך ובהשפעתו על נפש הילד.
במהלך הדיון סיפרתי שאיני מבקר עם ילדי בתל-אביב. לא רק בחוף הים; גם במקומות אחרים, משום שהעיר הזאת משדרת מסרים שונים מאלה שאני מחנך להם את ילדי, ואינני מעוניין לחשוף אותם אליהם.
ואז זה קרה…
“חינוך לערכים תוך התעלמות מהשפעת הסביבה הלעומתית על נפש הילד – כמוה כטמינת הראש בחול
“זו תעודת עניות לחינוך שלך!”, נופפה מולי בהתרגשות אחת המשתתפות, “מה אתה חושב? שהילד שלך תמיד ישאר בחממה?! בסוף הוא הרי ייחשף למה שאתה מנסה להסתיר ממנו, ואז הכל יתרסק לך בפנים! ובכלל, איזו מין שיטה חינוכית – להסתיר את העולם מהילדים? שלא לדבר על כך שהאמירה הזאת שלך היא בעצם הודאה שאתה לא סומך על החינוך שאתה עצמך מחנך על פיו את הילדים שלך!”
“את צודקת וטועה”, השבתי. “צודקת: כי אני באמת לא סומך על החינוך שאני מנחיל לילדי. וטועה: משום שהסיבה לכך אינה קשורה לחינוך וגם לא אלי, אלא להכרה המפוכחת בכוחה העצום של הסביבה בה גדל הילד, על נפשו וערכיו.
“חינוך לערכים תוך התעלמות מהשפעת הסביבה הלעומתית על נפש הילד – כמוה כטמינת הראש בחול, וזו אינה קביעה שלי: העיקרון הזה מופיע בפרשת השבוע.”
בפרשת בֹּא מצווה הקב”ה את משה על קורבן הפסח, שנאמר:
“דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם”.
זכר ליום זה נעשה עד היום והוא נקרא ‘שבת הגדול’, כינוי שניתן לשבת שלפני פסח, שהיא זכר לי’ בניסן שבמצרים שחל בשבת.
על השאלה מדוע שבת זו מכונה ‘שבת הגדול’ נאמרו תשובות שונות. לפי אחת מהן, הסיבה לכך היא הנס הגדול שהתרחש בה, כפי שכותבים בעלי התוספות: “ואותו יום חמישי בשבת היה כו’ – ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן, שאז היה בעשור לחדש. ועל כן קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול”.
גם על השאלה מהו אותו נס גדול הדעות חלוקות, לפי אחת מהן הנס היה בכך שהמצרים לא פגעו בעברים אשר קשרו למיטותיהם את הכבשים – אלוהי מצרים, שנועדו לקרבן פסח.
ביאור נוסף לנס הגדול שהתרחש בו ביום נמצא במדרש אחר, שבו מבררים חז”ל באיזו זכות נגאלו אבותינו ממצרים:
“רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה” (מדרש רבה ויקרא, פרשה לב)
דברי המדרש תמוהים לכאורה. האם בזכות שלא שינו דברים אלו נגאלו ישראל? והרי בזכות הבטחת הקב”ה לאברהם אבינו נגאלו, שנאמר: “וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (בראשית טו, יד). מדוע אפוא תולים חז”ל את זכות הגאולה במרכיבים אלה?
בגלל השפעת הסביבה.
באומרם “בשביל ארבע דברים”, חז”ל אינם מתייחסים לשאלה באיזו זכות נגאלו אבותינו; הסיבה לכך היתה ברורה להם – הלוא הקב”ה כבר הבטיח על כך לאברהם.
דבריהם הם הסבר לשאלה כיצד שרדו אבותינו בסביבה הלעומתית שסגרה עליהם? כיצד שמר העם על ייחודו הלאומי למרות היותו גר בארץ זרה? איך קרה שהסביבה המצרית לא הכחידה את הערכים העבריים?
על כך משיבים חז”ל – “בשביל ארבעה דברים”.
במילים אחרות, שימור הלאומיות היהודית במצרים היה בעיני חכמינו נס גדול עד כדי כך עד שהם בחרו להצביע עליו כגורם שאִפשר את יציאת מצרים!
ללמד שלא עשר המכות היו הנס הגדול באירועים שקדמו ליציאת מצרים, אלא העובדה שבני ישראל לא הושפעו מהסביבה המצרית!
מסיבה זו נקראת השבת שלפני חג הפסח ‘שבת הגדול’ – על שם הנס הגדול, שהוא ‘שחיטת’ אלוהי מצרים גם ברוחניות – היכולת שלא להיטמע בתרבות המצרית.
הייתכן שהעם המצרי, גזע האדונים, יסגוד לאלוהיו – ואילו עבדיו העברים ישחטוהו? היעלה על הדעת שלא יושפעו מהתרבות המצרית? זה – ולא אחר – הוא הנס הגדול שהתרחש באותה שבת.
מי שאינו מעריך את עוצמתה של הסביבה לא יבין זאת. אך מי שמודע לכוחה העצום, יזהה ביכולת שלא להיות מושפע ממנה נס של ממש.
“מסיבה זו אני מקפיד לגדל את ילדַי בחממה”, השבתי לשואלת. “ואני עושה זאת מפני ש’אין סומכים על הנס’. הסיבה שהצלחנו לשרוד כאומה את הגלות הנוכחית, שהיא ארוכה בהרבה מגלות מצרים, היא שהשכלנו לבנות סביבנו ‘חממה’ ערכית. כל עוד החממה קיימת – העם היהודי ממשיך לשרוד, אך ברגע שהיא תיפרץ – יתחיל הסחף לכיוון ‘מצרים’ שבכל דור.
“ההכרה בעוצמת הסביבה אינה סימן לחולשה. אדרבה, היא מעידה על בגרות. על אחריות. על היכרות אמיתית עם המציאות, שהיא ההפך מזחיחות ויוהרה.
“גם הטייס המיומן ביותר ייכנע לסערה שעוצמתה חזקה מזו של כלי הטייס שלו, ואם אם הוא נכנס לתוכה ביודעין כאשר על סיפונו מצויים נוסעים – לא רק שהוא חסר אחריות, הוא גם אדם מסוכן”.
