שבת אחת אחר הצהריים, לקראת סיום סמינר של ‘ערכים’, ניגשה אלי אחת המשתתפות וחלקה איתי את סיפור חייה.
“נולדתי בבית חרדי. סיימתי בהצלחה את הלימודים בבית יעקב, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. החיים היו טובים, אבל בעקבות כמה חוויות רגשיות בעברי, מצאתי את עצמי אט-אט נטענת כעסים: על התורה ועל הקדוש-ברוך-הוא, על ההורים שלי ועל בני משפחתי. את הכעסים הבאתי לידי ביטוי במרידה בתורה ובמוסכמות חברתיות.
“אז למה זאת היתה טעות? אם עכשיו הכל ברור לך – איפה הטעות?”
“אבי ואחַי נחשבים לתלמידי חכמים”, סיפרה, “חלקם אפילו מוכרים. אך למרות הבושה שגרמתי להם בבחירתי, הם היו סבלניים ומכילים וניסו לעזור. בסופו של דבר התגרשתי מבעלי, לקחתי את הילדים ועברנו לגור בתל-אביב. בשלב מסוים הייתי כל כך מנותקת מיהדות עד שרק לפי האופניים שדהרו בכבישים ידעתי מתי חל יום הכיפורים.
“השינוי בחיי החל כשאלמוני נכנס למסעדה שניהלתי, הניח על הדלפק עלוני פרסומת לסמינר ‘ערכים’ – והסתלק מהמקום בלי לומר מילה. בהתחלה כעסתי וחשבתי להשליך אותם לאשפה, אך בסופו של דבר הם נותרו שם.
“יומיים לאחר מכן החלטתי להגיע לסמינר, אך לא כדי לתקן – להפך. כדי לעשות דווקא. לי הרי לא יכולים למכור מה שמוכרים לחילונים-מלידה.
“כעת הסמינר מסתיים, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. במבט לאחור זו היתה טעות להגיע לכאן, אבל כעת כבר מאוחר מדי להתחרט. שמעתי את כל ההרצאות, התווכחתי, כעסתי, אבל עכשיו אני יודעת שטעיתי, והתורה שלנו אמיתית”.
“אז למה זאת היתה טעות? אם עכשיו הכל ברור לך – איפה הטעות?”
האשה – שאפילו את שמה איני יודע – עמדה מולי ובכתה.
“אני לא יכולה לחזור לאחור”, אמרה, “אתה לא תבין אבל אני ממש לא יכולה! כל עוד חשבתי שאני צודקת היה לי עם מה להשתיק את המצפון שלי. אבל עכשיו, כשאני יודעת שטעיתי, הכל מתמוטט לי מול העיניים. אני פירקתי משפחה! אתה יודע כמה צער גרמתי לאבא של הילדים שלי? להורים שלי? לאחַי? איך אתמודד עם כל מה שעוללתי? איזה תירוץ אתרץ לעצמי? אני מרגישה כמו ילדה טיפשה שבעטה בכל הטוב שהיה לה”.
“אני מאמין לך. ברור שגרמת להם סבל. אבל הסבל הזה גם מעיד על תקווה גדולה: אם גרמת להם כזה סבל כשעזבת, איזו שמחה תגרמי להם כשתחזרי?”
“אתה צודק”, אמרה, “אבל זאת בדיוק הבעיה. אני גאוותנית. אני לא מסוגלת לעשות את זה. לחזור הביתה ולהודות שטעיתי? לבקש סליחה מכולם? זה אולי נשמע טפשי אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה.
“איך אתמודד עם המבטים של ‘אמרנו לך’, ועם ‘תתביישי לך’ ועם ‘כמה צער גרמת לכולנו עם ההרפתקאות שלך’? אין לי כוח נפשי לכל זה. עד היכן אני מסוגלת לרמוס את עצמי עבור האמת שגיליתי כאן. האסון שלי הוא שאני לא מסוגלת לחזור הביתה למרות שאני יודעת ששם נמצאת האמת. מעולם לא תיארתי לעצמי שקשה כל כך להודות בטעות, עד שאני מוכנה לוותר על האמת שמצאתי רק כדי שלא אצטרך לכופף את הראש”.
“אני דווקא מבין את הקושי”. ניחמתי אותה. “זה אנושי לגמרי. כדי להצליח בכל זאת להתגבר על הבושה ולהודות בטעות יש צורך שהאמת תהיה חשובה לנו יותר מן הכבוד, וזה מצב לא טבעי כלל ובטח לא מובן מאליו. אפילו התורה מעידה על כך”.
פרשת קרח עוסקת במחלוקת על משה, ובעונשם הנורא של בעלי המחלוקת, מקטירי הקטורת והמתים במגפה.
מייד לאחר המגפה שהפילה חללים רבים, צוּוה ה על משה לערוך ‘מבחן’ לעיני כל העם כדי להוכיח לבני ישראל אחת ולתמיד במי בחר ה’ לשרת לפניו.
בעקבות הציווי הודיע משה לראשי המטות שעל כל אחד מהם להביא מקל למשכן, וקבע כי המקל שיפרח יעיד על מביאו כי בו ובשבטו בחר הקב”ה לשרת לפניו, שנאמר:
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ – מַטֵּהוּ יִפְרָח, וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם”. (במדבר יז, יז-כ)
וכאן מתעוררת שאלה:
לשם מה יש צורך באימות נוסף? הרי הכל חזו במו עיניהם בעונשו של קרח! האם נותר עוד ספק במי בחר הקב”ה לשרת לפניו, האם לא חזו בני ישראל במותם של מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת?
ועל כך משיב הנצי”ב: “הַנְּשִׂיאִים עַצְמָם הֶאֱמִינוּ גַּם לִפְנֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֶלָּא בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל. אוּלַי יֵשׁ עוֹד סָפֵק בְּלֵב מִי מֵהֶם”. (שם, כד)
לדברי הנצי”ב, לאחר שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח, הכירו הנשיאים בטעותם והבינו במי בחר ה’ לשרת לפניו, אלא שהיו מי שלא השתכנעו מאירוע זה, וטענו שייתכן כי לא מפני שחלקו על משה נענשו קרח ועדתו, אלא משום שמשה התפלל עליהם שייענשו וה’ קיבל תפילתו. למען ספקנים אלו ציווה הקב”ה לקיים את ניסוי המטות, כדי להסיר גם מהם כל נדנוד של ספק.
“ואיך זה קשור לסיפור שלי?”, שאלה האשה בסמינר, “לי לא צריך להוכיח כלום, אני יודעת את האמת”.
“הסיפור שלך קשור להמשך הפסוק המתאר את הרגע שבו נוכחו בני ישראל בפריחת מטה אהרן, שנאמר: ‘וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה’ אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ”. (שם, יז, כד)
“מהפסוק נראה שבני ישראל לא הודו בטעותם וגם לא ביקשו את סליחתם של משה ואהרן על שחשדו בהם. מה עשו? “וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ”. זה הכל. לקחו והלכו בלי לומר מילה. מדוע? בגלל מה שאת מרגישה כעת – הקושי להודות בטעות.
“לכן מצווה הקב”ה את משה להחזיר את מטה אהרן לקודש הקודשים “לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ”. (במדבר יז, כה)
“מה טעם בהחזרת המטה לארון העדות? – למשמרת ל’בני מרי’, כתזכורת לכל המורדים באשר הם המסרבים להודות בטעותם גם כשהם נוכחים בה בוודאות.
“בפרשת קרח מלמדת התורה שהקושי שאת מתמודדת איתו הוא אכן קשה מנשוא ואנושי לגמרי. כל כך קשה שכדי להעניק לך תקווה מצווה הקב”ה להניח במשכן את מטה אהרן לדורות. כדי להזכירך שאם את מודה בטעותך ושבה הביתה למרות הקושי, מעלתך גדולה ועצומה מאנשי דור המדבר שלמרות שחזו בנִסים גלויים – התקשו להודות בטעותם.
“הקב”ה ציווה את משה להניח את מטה אהרן בקודש הקודשים, ללמד לדורות שהמודה בטעותו למרות הקושי, מקומו בקודש הקודשים – המקום הקרוב ביותר לבורא.
“הרבי מלובביץ’ שאל פעם על הפסוק: ‘לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא… וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא… כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד’… – מדוע מלמד משה את בני ישראל שהתורה אינה בשמים או מעבר לים? כדי ללמד שהתורה נמצאת היכן שזקוקים לה. בשמים ישנה שלמות, ובמקום השלמות אין צורך בתורה. היא נמצאת בפינו ולבבנו משום שאנו אנושיים ובעלי חסרונות הרחוקים משלמות.
“קחי איתך את התורה האמיתית שמצאת כאן, והיא תסייע לך להתגבר על הבושה. אם תצליחי בכך תהפכי מאדם רגיל לבעלת מעלה גדולה יותר מזו של דור מקבלי התורה”.
כשסיימתי את דברי, האשה הסתובבה בלי לומר מילה והלכה לארוז את חפציה.
ואיך הסתיים הסיפור? כשנכנסתי למכוניתי, ניגש אלי חבר המלווה את משתתפי הסמינר, והושיט לי פתק שמישהי ביקשה להעביר לי:
“רציתי לעדכן אותך, שהחל מהלילה – בקודש הקודשים יהיו שני מטות, לא אחד”.
