לפני שבועיים התקשר אלי גבי וביקש שאגיע להרצאה בביתו.
לשאלתי – מדוע הוא מבקש לקיים הרצאה בביתו, גבי סיפר שעובדים אצלו בעסק שלושה בחורים שנולדו והתחנכו בבתים חרדיים מאוד, אך חזרו בשאלה.
כבעל תשובה טרי שויתר על פיתויים רבים, סיפר, אני מנהל איתם ויכוחים מרים ומתסכלים.
המשומד הביט אל האש. אחר כך על הגרמנים, ואז שוב אל האש, ולאחר שסירב בשנית, ציוו עליו הגרמנים להתפשט, השליכו אותו אל האש, ואת בגדיו ארזו ושלחו לאשתו בחבילה עליה היה רשום “מתנה”.
כשאני שואל אותם כיצד הם מתכחשים להוכחות הרבות לאמיתות התורה, הם טוענים בפניי שהם גדלו על זה, ושבשונה מחילוניים, להם אי אפשר לחדש כלום, ואין טעם שאתווכח איתם, כיון שיש להם הסברים להכל.
אז החלטתי לאתגר אותם.
אני מוכן להפסיק לנדנד לכם, אמרתי להם בסיום אחד הוויכוחים, אך בתנאי אחד.
אני אזמין מרצה לביתי, ואתם תגיעו. אם תצליחו להתמודד עם ההוכחות שיציג, לא תשמעו ממני יותר על לחזור בתשובה.
אני מתקשר אליך, כי הם הסכימו.
כשהשבתי בחיוב, גבי המליץ לי להתכונן היטב, משום שזו הזדמנות חד פעמית שלא תחזור על עצמה, ומשום שמדובר בבחורים בעלי ראש חריף שלא ניתן לסובב אותם.
כשהגעתי, כבר ישבו אצלו בסלון כ 30 איש שהמכנה המשותף היחיד שחיבר אותם, שלכולם נפלה הכיפה בשלב כלשהו.
כשהבטתי בהם והבנתי שהגיעו למלחמה, שיניתי כיוון.
אני מבין שכולכם התחנכתם בבתים חרדיים בדיוק כמוני, פתחתי. אך בשונה ממני, שהמשכתי באורח החיים לאורו התחנכתי, אתם מימשתם את זכות הבחירה והחלטתם לשנות.
לכן, לפני שאנחנו מתחילים להתווכח, רק מתוך סקרנות, אשמח מאוד אם תואילו להסביר לי, מה גרם לכם לבחור לעזוב את האמונה.
הם הופתעו מהבקשה. גם גבי.
הם התכוננו לוויכוחים באשר לאמיתות התורה, לא להתעניינות בחייהם הפרטיים, אך הם התאוששו במהירות ולאחר כמה שניות החל המבול.
אחד המשתתפים טען שעזב בגלל שאלות אמוניות שהתעוררו אצלו ללא מענה. אחר הסביר שסתירות בין תורה למדע גרמו לכך, והיו עוד תשובות שצד שווה בהם – השכל.
ישבנו, חשבנו, העמקנו, ומשום שאנחנו אנשי אמת, החלטנו להפסיק לחיות בשקר.
זה לא מעניין? שאלתי כשסיימו. כיצד יתכן שאף אחד מכם לא עזב בגלל הפיתויים שבחוץ? איך זה שכולכם עזבתם בגלל השכל? אין לכם יצרים?
מי כמוכם יודע כמה הזהירו אותנו חכמי ישראל מתעלולי היצר, ומהפיתויים שהוא מציב בפנינו ובלבד שנחדול מקיום המצוות, ואילו מכם אני למד שלכאורה הם מיותרים לחלוטין. עובדה. אף אחד מכם לא עזב בגלל הלב, הפיתויים או היצר, אלא בגלל השכל? לא קצת מוזר?
חוץ מזה. אם צודקים אתם והשכל הוא שחייב אתכם לעזוב, האם אין בכך כדי להעיד שכל אלו שלא עזבו אינם משתמשים בשכלם? נראה לכם הגיוני? אתם הרי גדלתם ביניהם.
אם תרשו לי לחלוק עליכם, אציע אפשרות אחרת.
לדעתי כלל לא חזרתם בשאלה אלא נותרתם חרדים בדיוק כפי שהייתם אלא שאתם חרדים בהפסקה.
כשילדים בבית הספר יוצאים להפסקה, האם אין הם תלמידים לעת הזאת? נכון. בהפסקה לא המורה מוביל את הכיתה, אך כשהיא מסתיימת והם חוזרים לכיתה, כולנו מבינים שהם נותרו תלמידים גם בזמן ההפסקה.
אני מסרב לכנות אתכם “חוזרים בשאלה” כי אתם לא כאלה. גדלתם חרדים, ונותרתם חרדים, בהבדל אחד.
בעבר הייתם חרדים שמקיימים את רצון השם, וכיום אתם חרדים בהפסקה שעוברים על רצונו או מתכחשים אליו, ולכן נראה שאינכם כאלה, אך כשההפסקה תסתיים ותחזרו חזרה יתברר שתמיד הייתם כאלה.
ההבדל בין ילדים בהפסקה ובין חרדים בהפסקה, הוא שאת ההפסקה בבית הספר קוטע הצלצול, ואת ההפסקה השנייה קוטע משהו אחר.
אמרתם שהשכל הוציא אתכם להפסקה, ואני טוען שהלב אחראי לכך.
גם לעת הזאת, השכל אינו נעלם. הוא נותר במקומו. אלא שבזמן ההפסקה, כמו המורה בבית הספר, הוא אינו מנהל את החלטותינו. אך כשפיתויים מתפוגגים, שב השכל לעמדתו, ומחייב אותנו לחזור.
לטענתכם עזבתם בגלל השכל, ולטענתי בגללו חוזרים.
אתם לא חוזרים כעת כיון שההפסקה טרם הסתיימה, והפיתויים עדיין מפתים. אך כשהם יסתיימו, תסתיים ההפסקה וגם אתם תחזרו לכיתה. כמו גדולים.
ויש לי הוכחה לדבריי.
בראש השנה תש”ג, בעיצומה של השמדת היהודים באירופה, העלו הגרמנים באש את בית הכנסת הפורסם של המגיד.
למחרת, הובילו קבוצת נשים יהודיות כדי לנקות את מפקדת האס אס שהתלכלכה מן הפיח והאפר, כשלפתע אחת הנשים שמעה צעקות בגרמנית מאחוריה.
כ10 גרמנים עמדו במעגל ובמרכזו ניצב גנשר המשומד – ראש העיר של קוזניץ.
הם הבעירו מדורה, וציוו עליו להשליך לתוכה יריעות של ספר תורה.
המשומד סירב.
כאשר “הסבירו” לו שאם לא יעשה זאת ישרפו אותו, השתרר שקט.
המשומד הביט אל האש. אחר כך על הגרמנים, ואז שוב אל האש, ולאחר שסירב בשנית, ציוו עליו הגרמנים להתפשט, השליכו אותו אל האש, ואת בגדיו ארזו ושלחו לאשתו בחבילה עליה היה רשום “מתנה”.
יש לכם הסבר לתופעה הזאת? שאלתי את הבחורים.
בן אדם משתמד. נוטש את עמו ומתכחש למורשתו, ולמרות זאת, כשדורשים ממנו לשרוף את הספר לו הפנה עורף, הוא מסרב ונשרף במקומו?
תשובה לשאלה זו סיפק המשומד בעצמו, במכתב שהיה שמור אצל אשתו.
“השתמדתי”, כתב, “כי רציתי פרנסה. אך מאז שעזבתי עד רגע זה, מה שלא נותן לי מנוחה למרות הכבוד הכסף והזהב, הוא הגרסא דינקותא שלי. התורה שספגתי בימי ילדותי”.
לכן טענתי שנותרתם חרדים.
מי שהגרסא דינקותא שלו היא תורה, השכל מחייב אותו להודות באמיתותה. לפיכך, גם אם יאכל נבילות וטריפות בגלל פיתויי הלב, הגירסא דינקותא והשכל, לא יאפשרו לו ליהנות מהם בשלמות.
הוא אמנם יהנה מאכילתם בגלל הלב, אך הנאתו לא תהיה שלמה בגלל האמת שבשכל.
ומסיבה זו, כשייעלמו הפיתויים, ייכנע הלב שהוציא אותנו להפסקה, והשכל ששב להוביל יסיים אותה.
ראייה לדבריי ניתן למצוא בפרשת השבוע.
בפרשת לך לך מתארת התורה את בחירת הקב”ה באברהם אבינו, שנאמר: “אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים: והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו: והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך:”.
אלא שכאן עולה שאלה.
מדוע בחר הקב”ה דווקא באברהם ולא בשם ועבר שהיו אף הם צדיקים וגם זקנים ממנו?
בגלל השכל.
כמו אברהם גם שם לא עבדו עבודה זרה. אך בשונה ממנו, הם גם נולדו לסביבה כזאת וגם זכו לנבואה שעזרה להם להתמודד עם הפיתויים שבחוץ.
אצל אברהם אבינו הסיפור היה הפוך לגמרי.
הוא נולד לאב שייצר עבודה זרה, ומשום כך זו גם היתה הגירסא דינקותא שלו, אם היה ממשיך בדרך אביו, גם היה זוכה לכבוד ולכסף.
אז למה הוא בכל זאת עזב? בגלל השכל.
לאברהם ה’ לא התגלה אליו כפי שהתגלה לשם ועבר. את הדרך אל האמונה עשה אברהם בעצמו. בכח שכלו. וכשמצאה, היה גם מוכן להישרף, ובלבד שלא להתכחש לאמת שגילה בשכלו.
בגלל זה התגלה אליו הקב”ה, ובגלל זה בחר דווקא בו ולא בהם.
לפי שגלוי לפני הקב”ה שלאורך השנים יהיו לא מעט יהודים שהפיתויים שבלב יקרצו להם ומשום שלא זכו לגילויים כשם ועבר, יעזבו את דרכה של תורה.
מה בכל זאת יציל אותם? האמונה הנקנית בשכל. אמונתו של אברהם אבינו.
הנכונות ללכת אחרי הקב”ה בעזרת האמונה הנקנית בשכל גם לעת בה הקב”ה אינו מתגלה.
בכח האמת שהשכל יגלה מחדש כשהפיתויים יעלמו. וכשהפיתויים נעלמים, גם משומד שכל חייו הלך אחרי לבו, קופץ לאש כפי שמחייב שכלו.
לכן, הגעתי לכאן, אמרתי להם.
לא הגעתי כדי לענות לכם על השאלות שגבי אמר שיש לכם. בהם עוד נעסוק. באתי לכאן כדי לומר לכם, שאתם ואני באותו צד. כולנו תלמידים בבית הספר של הקב”ה. כולנו תלמידיו של אברהם אבינו, רק שאתם עוד בהפסקה, ולאחרים כבר היה צלצול.
כשהסתיים הערב לפנות בוקר ויצאתי לכיוון הרכב. ליווה אותי אחד המתווכחים המרכזיים.
אתה יודע אהרן? אמר לי הבחור. כשהגעתי לכאן בתחילת הערב. באתי למלחמה. ראיתי בך אויב שצריך לנצח כדי להישאר איפה שאני.
יצאתי אחריך כדי לומר שני דברים. א. תודה על הצלצול. ב. אתה יודע מאיפה אני יודע שאתה צודק?
כי בתור ילד, הצלצול היתה המנגינה שהכי שנאתי. אבל הצלצול של היום גרם לי לבכות מתוך שמחה. תגיד אהרן. אתה מכיר עוד עם בעולם, שכל כך שמח כשההספקה נגמרת? נכון שזה קורה רק אצל הנכדים של אברהם אבינו?
שבת שלום.
