לפני כמה ימים פגשתי את חברי צביקה.
הוא נראה מדוכדך ושאלתי אם אפשר לעזור במשהו, וצביקה סיפר שנפלה עליו פצצה: “אתמול הגיע אלי החבר הכי טוב שלי, והודיע שהוא מתגרש מאשתו אחרי שבע שנות נישואים”.
“די עם הציניות. מדובר בחבר הכי טוב שלי. אתה יודע כמה בכיתי אתמול? מה פירוש ‘לא מסתדרים’? שילכו לייעוץ!
“באמת לא נעים”, אמרתי, “אבל דברים כאלה קורים. למה אתה כל כך לוקח ללב? לפעמים אנשים לא מסתדרים והם מתגרשים”.
“די עם הציניות. מדובר בחבר הכי טוב שלי. אתה יודע כמה בכיתי אתמול? מה פירוש ‘לא מסתדרים’? שילכו לייעוץ! ככה לפרק בית? הם כמו אחים בשבילי. הייתי אצלם בבית כל כך הרבה פעמים. היתה להם זוגיות מצויינת. היה כבוד. היתה אהבה. איך קורה דבר כזה? זה פשוט הרס אותי. שהם יתגרשו? מה גורם לאנשים לקום בוקר יום אחד ולהחליט שנגמר? וחוץ מזה, אם אתה צודק, מה מבטיח שלי זה לא יקרה? הרי בלתי אפשרי לחיות עם הרגשה שחייך תלויים על בלימה. מזל שהתחתנתי. אם לא הייתי מתחתן, יכול להיות שזה היה גורם לי לאבד אמון בזוגיות”.
“מבין אותך לגמרי”, אמרתי, “אבל מצד שני אני חולק עליך לחלוטין. נכון שיש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל ברוב המקרים המפתח לעתיד הזוגיות מונח בידינו, ורק בידינו. השאלה היא על מה מבוססת הזוגיות שלנו.
“אני מסכים שזוגיות המבוססת רק על התאהבות מצויה בקבוצת סיכון, משום שהאהבה – שהיא סיבת קיומה – עלולה להיעלם ברגע אחד כשם שהופיעה. לא שאני מזלזל בה או מפחית בערכה, אני בעד אהבה: היא מוסיפה לזוגיות הרבה עניין. אך אם הזוגיות מבוססת רק עליה, היא זוגיות בסיכון”.
צביקה חשב אחרת.
“אבל בכל העולם אהבה היא הבסיס המרכזי לזוגיות. על מה יכולה זוגיות להתבסס אם לא על אהבה? אם לא אהבה ורגשות, לשם מה להתחתן? אתה מכיר סיבה נוספת?”
“בהחלט”, עניתי, “היא מופיעה בפרשת השבוע”.
בפרשת כי תצא מלמדת התורה על מצוות אשת יפת תואר. אדם יוצא למלחמה, לוקח בשביה אשה יפה המוצאת חן בעיניו ומעוניין לשׂאתה. התורה אמנם מתירה לו זאת, אך בתנאים מסוימים, שנאמר:
“וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה”. (דברים כא, יב-יד)
אם היא מותרת לו, מדוע מטילה עליו התורה הגבלות? מה פשר ההמתנה בת חודש ימים?
על כך משיב רש”י: “וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע”. כלומר, התורה מכירה בקושי ההתגברות על היצר ולכן מתירה לו לשאתה. אלא שתשובה זו גופא מעוררת שאלה נוספת: מאימתי מתחשבת התורה ביצר הרע…? ואם מדובר בכורח גופני שאין מנוס אלא להתחשב בו, מדוע הותרה רק אשת יפת תואר? – כדי ללמד שהבסיס לזוגיות הוא שיקבע את הצלחתה או כישלונה.
בפרשת כי תצא מלמדת התורה שגבר נושא אשה בגלל אחת משתי סיבות: מתוך “מה ארוויח ממנה”, או מתוך”מה אתרום לה”.
מי שנישואיו נעשים מתוך שיקולים של עלות-תועלת, יישאר מחויב להם רגשית כל עוד בת הזוג תעניק לו את מה שציפה לקבל ממנה. אך ברגע שהתמורה המקוּוה תדעך או תיעלם, האהבה תתפוגג לאחר שהרגשות יאבדו ממשקלם בהדרגה, וגם אם יישאר במסגרת הנישואים מבחינה מעשית, הוא כבר נטש אותם מזמן מבחינה רגשית.
לעומת זאת, הנכנס לברית הנישואים מפני שהוא מוצא משמעות רוחנית בעצם הנתינה, ובעיניו האהבה והיופי החיצוני אינם אלא תבלין המייפה את טעם הנתינה, לא יושפע כל-כך מהעובדה שהוא עצמו ‘מקבל’ מהקשר פחות מכפי שציפה, ויישאר נאמן לבת זוגו גם בתקופות שבהן התמורה המקוּוה מתעכבת, שכן המניע לנישואיו – הרצון לתת – לא רק שאינו נעלם במצב כזה אלא אף מתעצם; הוא התחתן משום שמצא בזוגיות משמעות רוחנית, והוא הרי רוצה לתת.
עבור מי שמכוּון לתת אין הרי הבדל בין תקופות שבהן האהבה פורחת לבין סתם יום של חול ששום דבר מסעיר אינו קורה וכל אחד טרוד בענייניו ללא ריגושים.
לכן מובאת בתורה מצוות אשת יפת תואר. ללמד שהתורה אינה אוסרת על נישואים מחמת התאהבות ממבט ראשון – היא מכירה בחולשה האנושית ליופי. היא רק מייעצת שמוטב לא לבסס על כך את הזוגיות, וראוי למצוא לזוגיות מניע נוסף, עמוק יותר.
מלחמה היא אירוע אינטנסיבי ודחוס מבחינה רגשית, ומפגש בין לוחם לאשה יפת תואר בהקשר כזה הוא אירוע טעון שבוודאי מעורר תאוות רדומות, אך תאווה בלבד אינה סיבה מספקת לבחירת בת זוג. לכן מצווה התורה על הלוחם להיכנס לתקופת המתנה כדי לאפשר לאשה לבכות חודש שלם, ובכך יווכח שהמניע לרצונו לקחתה לאשה הוא אכן אהבה – אך אהבת עצמו; אם האישה היושבת בביתו מצטערת ומבכה את ניתוקה הכפוי מהוריה ומאמונתה, משמע שהוא אינו מבקש לקחתה כדי להעניק לה, אלא כדי לקבל ממנה ולהשביע בה את יצרו.
אהבה ורגשות הם תוספת נפלאה וחיונית לזוגיות, אך בשום אופן לא המנה העיקרית. העיקר זו המשמעות הרוחנית שבזוגיות. העיקר זו השאלה למה מתחתנים: כדי לקבל, או כדי לתת.
