את גבריאל פגשתי לראשונה בסמינר ‘ערכים’, כאשר ניגש אלי בתום אחת ההרצאות עם אביו שביקש לשוחח איתי.
התיישבנו בלובי, והאב סיפר כי הוא ואשתו משתתפים בסמינר רק בגלל גבריאל ‘העקשן’, ושלהבדיל ממנו – אין להם שום כוונה לחזור בתשובה.
כשאשתי פתחה את הדלת והילד ביקש לדבר איתי, היא לא הבינה במה מדובר.
“אז למה אתם כאן בכל זאת?”, תמהתי.
“בגלל העסקה שעשינו עם גבריאל”, אמר האב, “הוא ביקש שבמקום הטיול לברצלונה שתכננו עבורו לבר-מצווה, נבוא איתו לסמינר, ואם לא נשתכנע – גם הוא יפסיק עם השגעונות שלו. זו הסיבה שאנחנו כאן”.
שבוע לאחר מכן, גבריאל הגיע אלי הביתה, לבדו.
כשאשתי פתחה את הדלת והילד ביקש לדבר איתי, היא לא הבינה במה מדובר. כשסיפרתי לה עליו, היא הלכה לקרוא לילדינו, כדי שיראו במו-עיניהם מה עושה ילד רק כדי שיאפשרו לו ללמוד תורה.
“אני בסך הכל בן שלוש-עשרה”, סיפר גבריאל, “מאז שחזרתי בתשובה לפני שלוש שנים יש לי מלחמות עם ההורים ועם אחי הגדול. עם ההורים אני מסתדר בכוחות עצמי, אבל כדי להתמודד עם אחי אני זקוק לעזרתך.
“כדי לא להיכנס לעימותים עם ההורים אני משתדל להניח תפילין לפני שהם מתעוררים, וכדי להימנע ממאכלים אסורים סיפרתי להם שהפכתי לצמחוני. גם שבת אני שומר, חוץ מהפעמים שהם מכריחים אותי לנסוע איתם לסבא וסבתא.
“כשזה קורה אני בוכה בלב ואומר לה’ שרק שנינו יודעים עד כמה אני רוצה לשמור שבת, ורק בגלל שאני עדיין ילד אני לא יכול לריב איתם. ואז, כשחוזרים הביתה במוצאי שבת, אני משתדל ללמוד תורה כדי לכפר על חילול השבת.
“ההורים שלי נהדרים ואני מאוד אוהב אותם, והם גם יהודים טובים! אבל הם התחנכו אצל סבא וסבתא שהיו ניצולי שואה וכעסו מאוד על ה’ אחרי מה שראו במחנות, ולכן הם כל כך רחוקים.
“אני זקוק לעזרתך” הפציר בי גבריאל בדמעות, “אני כל כך רוצה ללמוד בישיבה בשנה הבאה, אבל הורַי לא מסכימים, בעיקר אחי הגדול. הוא אומר שאני חייב ללמוד מקצוע כדי שאוכל לפרנס את עצמי, ולא להיות פרזיט כמו כל הדתיים. הוא אומר שעם שׂכל כמו שלי אני יכול להצליח מאוד באקדמיה”.
התרגשתי מאוד מגבריאל. לא כל יום זוכים לפגוש ילד כזה. לִבי יצא אליו, אך לא ידעתי כיצד לעזור לו. במקום זאת ניסיתי להרגיעו והסברתי לו שלא כדאי לריב עם ההורים, ואפשר גם-וגם; הקב”ה לא דורש מאיתנו אלא כפי כוחנו, ואפשר לשמור מצוות גם בלי ללמוד בישיבה.
גבריאל האזין לדברי בסבלנות, וכשסיימתי ניגש לארון הספרים, הוציא גמרא בבא קמא, פתח בפרק ו’ ואמר בפנים קורנות:
“תבחן אותי בבקשה. אני יודע כבר שלושה דפים בעל-פה. למדתי אותם לפני השינה בלי שאף אחד יראה. אני אוהב את התורה. לא רוצה ללמוד מדעים, רוצה ללמוד רק תורה, לא גם-וגם”.
כשראה שאינני משתכנע, החל להטיף לי מוסר.
“לפני שבאתי אליך דיברתי עם ה’ ואמרתי לו שאני עושה השתדלות אחרונה. אני הולך לרב אהרן, כדי לבקש ממנו לבוא אלינו הביתה לשכנע את ההורים שלי שיסכימו לרשום אותי לישיבה, ושייפגש גם עם אחי הגדול שמוריד מהאינטרנט מאמרי כפירה כדי להוכיח לי שהדת היא דבר מיושן, ויענה לו תשובות כדי שיניח לי אחת ולתמיד.
“אני מרים ידיים. אם אתה לא מסכים לבוא – כנראה שזה מה שה’ רוצה”.
כשהבטחתי לו שאבוא, גבריאל בכה מאושר, הודה לי ויצא.
כשהדלת נסגרה כולנו שתקנו, גם הילדים שישבו במטבח והקשיבו לשיחה. לא הצלחנו להוציא הגה. גיבור כזה – ועוד צעיר כל כך – לא רואים כל יום.
כשילדַי שאלו מנין שואב גבריאל כוחות כאלה, הוצאתי מארון הספרים חומש והקראתי להם מפרשת השבוע.
בפרשת בהר מצווה הקב”ה את בני ישראל על שמיטת הארץ: החקלאים חייבים להפקיר את שדותיהם בשנה זו ולא לעבוד בהם כלל, שנאמר: “שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר”.
כמו לשאר המצוות, גם למצוות השמיטה ישנם פרטים ודקדוקים למכביר, אך ייחודה בכך שהיא משפיעה על ממונו של אדם יותר מכל מצווה אחרת.
האם חשבתם ילדים, מה עובר במוחו של סוחר הנאלץ לנעול את חנותו למשך שנה תמימה? האם אינו דואג ממה יתפרנס? או כיצד מרגיש חקלאי השובת ממלאכתו בעוד שכניו ממשיכים לעבד את שדותיהם במרץ?
אם הסוחר והחקלאי עושים זאת בשמחה – האם אינם גיבורים…?
הרי נכתב במדרש (ילקוט שמעוני תהילים קג כ):
“‘גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ’ – רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה לְיוֹם אֶחָד, לְשַׁבָּת אֶחָד, לְחֹדֶשׁ אֶחָד… וְדִין חַמֵּי חַקְלֵהּ בָּיְרָא, כְּרָמֶיהָ בָּיְרָא, וּשְׁתִּיק – יֵשׁ לְךָ גִּבּוֹר חַיִל גָּדוֹל מִזֶּה?” [תרגום: וזה רואה את שדהו בלתי מעובד, כרמו שאינו מעובד, ושותק – היש לך גיבור גדול מזה?]
לפיכך מכנה רבי יצחק את שומרי השמיטה – גיבורים.
“נכון”, אמר לי בני, “שומרי השמיטה באמת גיבורים, אבל איך זה קשור לגבריאל? הרי אין לו שדות”.
“נכון”, השבתי, “גבריאל אינו חקלאי, אבל בכל זאת הוא גיבור גדול, אף יותר משומרי שמיטה, מקל וחומר: חקלאי השובת ממלאכתו בשמיטה צריך להתגבר על יצר הממון במשך שנה בלבד, ונקרא ‘גיבור’ בשל כך; אם כן כיצד נגדיר את מי שמתגברים לא רק על יצר הממון שלהם אלא היצרים כולם, ולא למשך שנה בלבד אלא במשך כל החיים – האם אינם גיבורים גדולים יותר משומרי שמיטה?
“אם חקלאי שומר את מצוות השמיטה בשמחה ואינו מתפתה לעבד את שדותיו, בפרט שכולם בסביבתו ממשיכים לעבוד, נחשב לגיבור כוח – מה נאמר על ילד השומר שבת בשעה ששאר בני משפחתו מחללים אותה, ואף מנסים להניאו מקיום המצוות, ובכל זאת הוא נותר איתן באמונתו ואינו מתפתה? האם אינו גיבור שבגיבורים?
“לשמור מצוות מילדות זו זכות גדולה”, הסברתי לילדי, “ואתם זכיתם לכך. אך ההקרבה והוויתור של בעלי התשובה למען קיום המצוות היא גבורה שלא זכינו לה. אנחנו מכירים אותה רק מסיפורים. מעולם לא חווינו אותה. האם נוכל להרגיש מה חש גבריאל כשהוא מכניס לפיו מזון לא כשר שאמו בישלה כדי לא לפגוע בה, ומייד רץ לחדרו כדי להוציא אותו מהפה?
“מהיכן שואבים בעלי התשובה כוח להישאר נאמנים לאמונתם מבלי להתפשר או להיכנע ללחצים הסביבתיים? מה סוד כוחם של גיבורים אלו?
“תשובה לשאלה זו מופיעה אף היא בפרשת השבוע.
“התורה מבטיחה לשומרי השמיטה שלא זו בלבד שלא ינזקו מכך, אלא אף ירוויחו ויבולם יתברך בדרך נִסית, שנאמר: “וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים” (ויקרא כה, כא).
בפסוק זה, הסברתי לילדַי, מבטיח הקב”ה לשומרי שמיטה כי שום הפסד אינו נגרם כתוצאה משמירת מצוות, והשומר מצוות שמיטה יזכה לברכה בהרחבה.
מברכה זו שואבים שומרי שמיטה את כוחם לשבות ממלאכה לאורך כל אותה שנה, וממנה שואבים בעלי תשובה את כוחם להתמיד באמונתם כל חייהם, אף כאן מקל וחומר: אם בעלי תשובה גיבורים אף יותר משומרי שמיטה, ושומרי שמיטה זוכים לכוחות מיוחדים, בעלי תשובה לא כל שכן. מברכה זו גם גבריאל שואב את כוחו העצום.
סקרנים לדעת מה קרה בסוף?
בידוע שהקב”ה נאמן לקיים דבריו. גבריאל נרשם לישיבה בתמיכת הוריו, ולאחר כמה שנים התחתן והקים משפחה על אדני התורה.
את דרישת השלום האחרונה ממנו קיבלתי ביום העצמאות לפני שנים אחדות. עם סיום הרצאה ביום שכולו תורה מטעם ארגון ‘ערכים’, ניגשה אלי אישה בעלת חזות חרדית שראשה מכוסה בשביס וביקשה למסור לי דרישת שלום מגבריאל.
“ומי את בשבילו?”, שאלתי.
“אני אמא שלו”.
כששאלתיה מהיכן שאבה את הכוח לכסות את ראשה במטפחת, סיפרה שבתחילה אכן היה לה קשה, אך כשנזכרה בגיבור הקטן שלה שלא חיפש פשרות מעולם – שאבה את כוחותיה ממנו.
