את דני פגשתי לראשונה בניו-יורק.

“חשוב לי מאוד שתיפגשו”, אמר לי החבר שאצלו התארחתי. “שנים אני מנסה ללא הצלחה לשכנע אותו להגיע לסמינר ‘ערכים’. לפני שבועיים הוא התחיל סוף-סוף לשאול שאלות, אלא שלא ידעתי להשיב עליהן. כשסיפרתי לו שאתה מגיע לניו-יורק הוא אמר שיסכים לפגוש אותך. תתכונן טוב. מדובר באדם חכם שלא עושה הנחות, ומתענג על העושר שלו כמו ילד בחנות ממתקים”.

“למה להתאמץ? מה רע לנו? יהדות זה דבר נפלא, אבל המפקד שלי בצבא היה אומר שסוסים טובים לא מחליפים בעלייה.

בפגישתנו סיפר דני על ילדות בקיבוץ השומר הצעיר ושירות ביחידה מובחרת בצה”ל, וכמו רבים אחרים יצא לטיול ארוך שלאחריו מצא את עצמו בתפוח הגדול.

“ביקשתי לפגוש אותך מסיבה אחת”, אמר. “אני חי טוב ואין לי צרות, אני נשוי לאשה טובה, ויש לנו ילדים חמודים והמון כסף. אינני דתי ואני גם לא מתכוון לחזור בתשובה. יש לי כמה שאלות ביהדות והגעתי לכאן כדי שתשיב לי עליהן, לא מעבר לכך”. 

מאז נפגשנו עוד כמה פעמים, והתפתחה בינינו ידידות. באחת מפגישותינו, אחרי שהגענו להסכמה על כמה יסודות מרכזיים ביהדות, שאלתי אותו למה הוא לא מחזק קצת את הזהות היהודית של ילדיו. דני צחק.

“למה להתאמץ? מה רע לנו? יהדות זה דבר נפלא, אבל המפקד שלי בצבא היה אומר שסוסים טובים לא מחליפים בעלייה. אם הכל בסדר אין צורך לשנות. מה רע לנו ככה?”

“אבל דברים השתנו, דני. היום אתה יודע שהתורה מן השמים, אז למה לא לשנות קצת, בשביל הנשמה, לא יותר מדי, כדי שהילדים שלך יזכרו שהם לא רק אמריקנים אלא גם יהודים”.

דני לא הסכים לזוז מילימטר. אינני יודע אם זה בגלל אשתו, שראבייז רפורמים החליטו שהיא יהודייה, או בגלל חיי הנוחות באמריקה שהכניסו את נשמתו לתרדמת.

אבל מה שהטריד אותי היה כאמור המשפט שדני חזר עליו שוב ושוב – “תגיד, מה רע לנו?”

המשפט הזה הדאיג אותי, מפני שדני לא ידע שמילים אלה היוצאות מפיו עלולות להוריד אותו בן רגע מנכסיו ולהפוך

אותו לעני. זהו חוק רוחני המופיע בפרשת השבוע.

בפרשת עקב מתאר משה את הארץ שאליה עומדים בני ישראל להיכנס, מפרט את השפע הרב המצפה להם ומצוום להודות עליו לקב”ה, שנאמר:

“וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ”. (שם, ח, י)

לאחר מכן הוא מזהירם מפני תופעות הלוואי המסוכנות של השפע, שנאמר:

“פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שם, יב-יד); “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”. (שם, יז-יח)

בפסוקים אלה מלמד משה כי העושר אינו רק שפע אלא גם – ובעיקר – ניסיון. בכוחו לגרום לנו להתקרב לה’ אך גם להתרחק ממנו. להתקרב – על ידי הכרה בו כמקור השפע והודאה לו. ולהתרחק – בגלל העוצמה והגאווה המתלווים באופן כמעט בלתי נמנע לעושר ומעוררים בנו תחושת עצמאות מדומה. 

לכן, לצד תיאור השפע המזומן להם, מצטווים בני ישראל להודות עליו לבורא – “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ”, ומוזהרים מנזקי העושר השמור לבעליו לרעתו – “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה”, (שם, יז) ואף מתבשרים כי מרה תהא אחריתם אם יתעלמו ממקור השפע – “וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ… הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן”. (שם, יט)

אם תודו על השפע הוא יתעצם וירבה, מלמד משה, אך אם לא תודו הוא יסתלק. מדוע? משום ששפע הגורם לעשיר להתגאות בעושרו ולהתכחש למקורו מרחיק את האדם מהקב”ה, ובמצב כזה מסלקת ההשגחה ממנו את עושרו – כדי שיתקרב לבורא בדרכים אחרות.

זו הסיבה לכך שהמשפט “מה רע לנו?”, שעליו חזר דני פעמים כה רבות, הטריד אותי. על-פי החוק הרוחני, מילים אלה מסכנות את אושרו המדומה של דני המונע ממנו רצון להשתנות.

***

בחודש מרץ 1973 נפגשה ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, עם הנשיא האמריקני ריצ’רד ניקסון ואמרה לו משפט שהפך להיות מטבע לשון המבשרת אסון מתקרב – “מעולם לא היה מצבנו טוב יותר”.

חצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.