לא צריך להיות היסטוריון כדי להבין כבר בהווה, שאנו חיים בתקופה בה החברה מתערטלת מכל ערכיה, ושהקיטוב בחברה הישראלית שובר את שיאי עצמו מידי יום.
עובדה. אם אלו שתמיד הטיפו לקדושת החוק, קוראים עתה להתעלם ממנו. אם אלו שמאז קום המדינה ראו בה את חזות הכול, קוראים כעת לחלק אותה לשניים רק משום שהגה השלטון לא נתון בידיהם. ואם מתברר שאלו שבמשך שנים ראו בצה”ל כור היתוך חברתי המגן על המדינה, מוכנים לשרת בו עתה רק אם המדינה תתנהל על פי ערכיהם, אין ספק ששיאים נשברים.
ולפי שמובילי המחאה אדוקים בדתם הדמוקרטית, כיצד זה אינם חווים את המתח המתגלה לעיניהם בין מעשיהם לאמונתם?
לכן, כששאול התקשר וביקש שאגיע להרצות בפני קבוצת מילואימניקים שהסכימו לבקר בבני ברק לפני שהם יוצאים להפגנה בתל אביב, לא הסכמתי מיד.
“אתה בטוח שזה הזמן המתאים להידברות?” שאלתי בהיסוס. “האם יש טעם במפגש כזה בעת שהתופים רועמים? נראה לך שתצמח תועלת ממפגש כזה? בשביל הידברות יש צורך ברוחב לב, בהכלה ובנכונות להבנה ולהסכמות, והמצב כיום לא בדיוק כזה”.
“אתה צודק”, הסכים שאול, “המצב באמת לא משהו, אבל דווקא בגלל זה אני מבקש שתגיע. בדרך כלל כשאתה טועה, נכשל בלשונך, או אומר את מה שלא צריך לומר, אתה מקלקל, אך כעת, הכול כבר בין כה וכה מקולקל, אז מה יש להפסיד?
“כשהגעתי, הבנתי שצדקתי. לא היו שום רגעי חסד. הם הגיעו מוכנים. מיד עם כניסתי, כששאלתי אם יש להם שאלות, עוד לפני שהצגתי את עצמי, החלו המשתתפים להמטיר עלי את השאלות שהכינו. לכן, במקום להשיב, בקשתי גם אני לשאול שאלה.
“אם עד היום הוויכוחים במדינת ישראל התנהלו בין דתיים ובין לא דתיים”, פתחתי בדבריי, “המחאה האחרונה שינתה את המאזן משום שהוכיחה שבמדינת ישראל כולם הפכו לדתיים, ושכל ההבדל ביניהם טמון בשאלה – דתיים של מי הם? של תורת ישראל או של תורת האדם. של מצוות ה’ או של הדמוקרטיה. לכן, למרות שאיני שותף למחאה ולמטרותיה, עלי להודות שיש בה צד חיובי ומבורך.
“היא הוכיחה שהדת אותה הספידו כולם ממש לא נעלמה, ושאין היא שייכת לעבר בלבד כפי שטענו סופרים ואנשי רוח בדורות קודמים, ושהיא עדיין תופשת מקום מרכזי בחיינו, ושלא נס ליחה למרות הנהנתנות והמתירנות שהציפו אותנו בעשורים האחרונים.
“ולפי שכולנו דתיים, כדתי אל דתיים, אני חש בנוח להציג לכם את שאלתי.
“כל אדם שחוטא נגד ערכיו חווה מתח רגשי שמקורו בסתירה בין ערכיו ומעשיו, אך המתח הנוצר אצל האדם הדתי החוטא לציווי אמונתו עצום הרבה יותר, שכן חטאיו סותרים לא רק את ערכיו אלא גם את ציוויי אמונתו.
ולפי שמובילי המחאה אדוקים בדתם הדמוקרטית, כיצד זה אינם חווים את המתח המתגלה לעיניהם בין מעשיהם לאמונתם?
כיצד למרות שהשלום נחשב לערך עליון בחברה הליברלית והפרוגרסיבית, עד שאפילו בהפגנות להצלת המדינה אינם שוכחים להניף דגלי פלסטין, עובדה המעידה על רגישותם לאחרים ועל אמונתם האדוקה בערך השלום, ואילו כשהדבר נוגע לשלום בינם ובין הדתיים והחרדים, מחליפות גסות הרוח והאטימות את רגישותם?
כיצד זה שרגשות השלום והאהבה של הפרוגרסיביות מופנים לאויבינו תושבי ג’נין או עזה, אך נעלמים שמדובר בחרדי היושב באוטובוס בהוד השרון או בדוכן תפילין בתל אביב? מדוע כשמדובר בהם, את המילים היפות מחליפה גסות הרוח ואת האהבה לאחר מחליפה שנאה? האם אין בכך סתירה? ואם יש, מדוע אינה יוצרת מתח בנפשם?
כיצד ניתן להסביר את העובדה, שאנשי אקדמיה הדוגלים בחופש ושלום, ונאבקים למענו באדיקות דתית, אפילו כש”אין פרטנר”, ואף מוכנים לשם כך לוותר על שטחי ארץ ישראל, בטענה ששלום עושים עם אויבים, ובאותה נשימה קוראים להפריד את עמם לשניים ולחלק אותו לישראל ויהודה, בטענה ש”אין פרטנר”, האם שלום הוא ערך בררני?
“מדוע כשהחרדים מבקשים לערוך אירוע חרדי בהפרדה נעלמת רגישותם לאחר , והעירייה מסרבת לממן אותו, ואילו כשערבים חוגגים את חגם בתחומיה, אותה עירייה ממש, מתוך התחשבות ברגשותיהם, מציבה עבורם מחיצה כדי שיוכלו להתפלל על פי אמונתם? מדוע כשיהודי בלבוש חרדי נוסע באוטובוס, מותר לבזותו בשל מראהו או לבושו, וכשערבי נוסע באוטובוס, איש אינו דורש ממנו להוריד את הכפיה? מדוע לחיג’אב הערבי יש להם כבוד הכלה ורגישות, ולכיסוי הראש של אישה חרדית לא?
“זה ממש לא דומה”, השיב אחד המשתתפים, “ישנו הבדל עצום בין החרדים לפלסטינים. הפלסטינים מדוכאים והחרדים לא. הפלסטינים סובלים והחרדים ממש לא. לפלסטינים אין שאיפות להשתלט על המדינה היהודית ולחרדים יש. הפלסטינים אינם מתאווים לכפות עלינו את אורח חייהם והדתיים כן. זהו הבדל עצום. לכן היחס אליהם שונה.
“שלום הוא אמנם ערך חשוב, אך שלום עושים עם אויבים, לא עם מי שרוצה להעלים אותך. עם מי שרוצה להשתלט עליך צריך להילחם. אם תעשה אתו שלום, הדבר רק יגביר אצלו את תאוות ההשתלטות.
“השלום הוא באמת ערך עליון בעיניי, ובשבילו אני מוותר על הרבה דברים. אבל חרדים? זה בכלל לא קשור לשלום. איתם זה סיפור אחר. איתם אסור ללכת בדרכי נועם. אותם צריך לשנות. להם צריך להפסיק את התקציבים כדי שיבינו שללא שוויון בנטל ובלי השתלבות בשוק העבודה, לא יוכלו להמשיך ולחיות כאן. רק כך הם יבינו. הדרכים האחרות נכשלו.
“יכול להיות”, השבתי. “יכול להיות שהחרדים באמת צריכים להבין שהם לא ילדים מיוחסים בבית הזה. אך אם אתה חושב שכשזה יקרה הקיטוב ייעלם, אתה או תמים או גרוע מזה, ויש לי גם הוכחה.
“ביולי 2014, ערב הכניסה לעזה, פרסם מח”ט גבעתי דף קרב שהסתיים במילים הבאות: “אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו אשר אנו הולכים, ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך… ויתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אוייביכם להושיע אתכם’ ונאמר אמן”
“אתה יודע מה קרה מיד לאחר מכן? ובכן, כשהדבר התפרסם בתקשורת, למרות שהדתי הזה שירת כקצין בצבא, הארץ געשה, ורודפי השלום התריעו שהצבא הופך למשיחי, ושזו סכנה קיומית למדינה. ושמדובר ב”מסמך דתי אמוני שאינו תואם את האופי החילוני שצריך להיות לצבא ממלכתי. וש”חייבים לזכור שחיילי צבא הגנה לישראל מקבלים פקודות מממשלת ישראל, מראש הממשלה ומשר הביטחון, ולא מסמכות אלוקית עליונה”.
לשיטתך, אם הבעיה עם החרדים הייתה מסתכמת בשירות הצבאי או בהשתלבות בשוק העבודה, לא היינו אמורים לצפות לתגובות כאלו. הוא הרי נושא בנטל וגם תורם לכלכלה, מדוע אפוא גם כלפיו לא מגלים את הרגישות המפורסמת?
הבעיה עם החרדים שונה לגמרי. זו לא הנשיאה בנטל וגם לא הכלכלה. הבעיה עם החרדים היא שהם חרדים והיא תישאר כזאת כל עוד הם יהיו כאלה, גם אם יישאו בנטל. זה מה שאני לא מבין. איך זה שרודפי השלום מכילים את אויבינו כמות שהם, ומוכנים גם לוויתורים כואבים, ואינם תובעים מהם להשתנות, בעוד מאחיהם החרדים הם דורשים להשתנות ולוותר על ערכיהם תמורת השלום המיוחל? אם שלום הוא ערך, הוא אמור להיות תמיד כזה, לא?
“אלא שאז שאול הזכיר לנו שהגיע הזמן להמשיך בסיור ושהיעד הבא הוא ישיבת פונביז’, ורק בגלל שלא רציתי לגרום לביטול תורה, קמתי והלכתי.
“נו”, שאלה אשתי כשסיפרתי לה על המפגש. “אז מה באמת התשובה? איך זה שיש לאנשים מספיק שלום לאויבים, ולאחים שלהם לא נשאר? לך יש הסבר על הסתירה הזו?
“לי אין”, השבתי לה, “אך לפרשת השבוע דווקא יש.
בפרשת פנחס מבשר הקב”ה למשה על השכר שעתיד לקבל פנחס על הריגת זמרי, שנאמר: “לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל:”.
אלא שכאן עולות כמה שאלות.
מדוע זכה פנחס דווקא לכהונה על קנאותו לשם השם? מדוע לא למלכות? וחוץ מזה, מה משמעות המילים “את בריתי שלום”? וכי שלום ניתן במתנה? שלום עושים, לא זוכים בו.
והתשובה פשוטה.
שאלתם את עצמכם מה גרם לנשיא בישראל להביא את המדיינית אל משה? וכי תאוותו גרמה לו?
והרי התאווה טבעה לפעול בהווה בלבד, ואם זמרי כובש אותה ומביא את המדיינית אל משה כדי לשאלו אם מותר לו לשאתה, אות היא שלא תאוותו גרמה לו, ומדוע אפוא הביאה? בגלל השלום.
לפי שראה זמרי את בני ישראל חוטאים בבעל פעור, ולפי שחשש מן העונש שההשגחה תטיל עליהם, ביקש זמרי לשאת את המדיינית באישורו של משה, כדי להפוך את האסור למותר ולטהר את בני ישראל מחטאם. שכן אם משה נשוי למדיינית ואינו נענש מדוע ייענש הוא, ואם הוא לא ייענש, מפני מה ייענשו בני ישראל?
לפיכך מאהבתו לשלום, הציג זמרי את שאלתו בפני משה מאהבתו לבני ישראל. משום שרצה להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים ולמנוע בכך את המגיפה העתידה לפקוד אותם. שאם האסור מותר, בני ישראל אינם חוטאים, ואם אין חטא, אין עונש, ואם אין עונש, תיעצר המגיפה עוד בטרם החלה.
מסיבה זו זכה פנחס על מעשהו דווקא לשלום ולכהונה. משום שפנחס, כמו זמרי, גם ראה בשלום ערך.
גם הןא אהב את השלום, וגם הוא אהב את עם ישראל, וגם הוא ביקש להטיל שלום בינם ובין אביהם שבשמיים. אלא שבעוד זמרי ביקש לבטל את התורה למען השלום, פנחס עיצב את השלום על התורה, ומהפרשה אף ניתן גם ללמוד מי משניהם צדק.
בעוד השלום של זמרי גרם למגיפה, זה של פנחס עצר אותה. בעוד זמרי נענש, פנחס זכה לשכר.
מדוע? כדי ללמד על חשיבות השלום ועל מקומו.
בפרשת השבוע מלמדת התורה ששלום ערך עליון וחשוב הוא, אלא שחשיבותו בכך שהוא מאפשר חיים המאפשרים לאדם לממש את האמת ולחיות על פיה.
לכן זמרי נענש ופנחס זכה לשכר. משום שכשהשלום דורס בדרכו את האמת, הוא כורת בכך את הענף עליו הוא יושב. משום שכשהורגים את האמת למען השלום, שוב אין אמת בנמצא. ואם אין אמת מה חשיבות יש לחיים, ואם אין חשיבות לחיים לשם מה צריך שלום?
בפרשת השבוע מציגה התורה שני מניעים לערך השלום. שלום שנועד לאפשר חיים של נוחות, ושלום שנועד לאפשר חיים של אמת.
את השלום הרומס את האמת למען הנוחות ייצג זמרי, ואת השלום שנועד לאפשר חיים של אמת ייצג פנחס.
זמרי נענש כדי ללמדנו שכשהשלום נועד לשרת את הנוחות אין לו עתיד. ופנחס זכה לשכר כדי ללמד שרק כשהשלום כופף לחוקיות של האמת יש לו קיום.
לכן גם זכה פנחס לכהונה ושלום.
לפי שאין קרוב יותר לארון העדות בו נמצאת האמת יותר מן הכהנים, ולפי שאין מטילי שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים יותר מאלו הקרובים לאמת שבארון העדות שבמשכן. משום שהשלום שלהם לא כפוף לנוחות אלא לאמת.
זו הסיבה שישנם אנשים שמצד אחד מטיפים לשלום ולפשרות כואבות עם הגדולים שבשונאינו, ואילו כשמדובר באחיהם, הופכת הפשרנות לסרבנות, ואת השלום מחליפה התביעה – ייקוב השלום את ההר.
מדוע זה קורה? משום ששלום עם אויבים תפקידו להעצים את הנוחות, ואילו שלום עם הדתיים מסכן אותה. משום ששלום עם אויבים מועיל לכלכלה המשפרת את איכות החיים שכל כך חיונית לנוחות, ואילו שלום עם אחים עלול להזיק לכלכלה שתפגע באיכות החיים ותסלק את הנוחות, ואם אין נוחות בשביל מה צריך שלום?
לכן השלום בישראל בררני כל כך. כי כשלשלום אין אמת. אפשר לעצב אותו לפי דרישת הלקוח.
שבת שלום.
