שני אחים היו לסבא שלי. אחד מאמין ואחד כופר. מורדכה באצ’י שהחזיק באמונתו למרות שאיבד את אשתו וילדיו בשואה, וצבי הירש, שנטש את אמונתו לאחר שאחיו הצדיק יצחק זאב הי”ד נפח את נשמתו הטהורה בין ידיו. המאמין, עלה לארץ ישראל אחרי השואה, הכופר, נותר בהונגריה כדי להגשים את האידיאל הקומוניסטי בו דבק בקנאות.
כשהגענו לביתה, קיבלה אותנו בת הדוד במאור פנים ובהתרגשות, אך במקום לארח אותנו בסלון ביתה, הובילה אותנו ל… מטבח.
למרות השוני הבולט, מכנה משותף אחד בכל זאת נותר ביניהם. לשניהם לא היה המשך. למורדכה באצ’י לא היה המשך משום שלא נולדו ילדים מאשתו השנייה אותה נשא לאחר השואה, ולצבי הירש משום שהילדים שנולדו לו התחתנו עם בני זוג לא יהודים.
את שניהם פגשתי. את מורדכה באצ’י בילדותי, ואת הדוד צבי הירש בבגרותי. את מורדכה באצ’י בחייו, ואת דוד צבי הירש לאחר מותו.
כשהתאלמן, היה מורדכה באצ’י נוהג להתארח אצלנו בחג הסוכות.
לקראת בואו היה אבא מסביר לנו, שמורדכ’ה באצ’י צדיק גדול, אך כיון ששחייו עמוסים לעייפה בסבל וייסורים, עלינו להשתדל לא להרעיש בקרבתו משום שהרעש מאוד מפריע לו, וכך היה.
למעשה נחתם בינינו ובינו חוזה לא רשמי. אנחנו לא הפרענו לו והוא לא הפריע לנו.
במהלך החג, מורדכה באצ’י כמעט לא יצא מהסוכה. הוא היה יושב על הכורסה כשמקלו בין רגליו, לומד, ישן, חושב, אך לא מדבר. מעולם לא התערב בשיחות שלנו. אפילו עם סבתא – גיסתו, לא הרבה לדבר. כילדים התרגלנו שהוא חלק מהנוף. יש סוכה. יש קישוטים. ולנו יש גם מורדכה באצ’י.
כשהיה מנמנם נהגתי להתבונן בו בסקרנות.
איזה מין דוד מוזר יש לנו? למה אינו מדבר? האם הוא יודע מי אנחנו? האם הוא מודע לנעשה סביבו?
מה שהעצים את תמיהתי עוד יותר היה החיוך הקטן שמתח את שפתיו כשהיינו משחקים לידו, אך בעיקר הדמעות שזלגו מעיניו במקביל.
כילד לא הצלחתי להבין כיצד אנשים מבוגרים בוכים וצוחקים בבת אחת.
כששאלתי מדוע מורדכה באצי’ שותק כל הזמן, הסבירה לי אמי שמי שהלב שלו כואב, הפה שלו מתקשה לדבר, ושבגלל שהלב של מורדכה באצ’י מאוד מאוד כואב, קשה עליו הדיבור.
ולמה הוא גם מחייך וגם בוכה? המשכתי להקשות. ואמא הסבירה לי בסבלנות, שהוא צוחק משום שהוא מאוד מאוד אוהב ילדים, ובוכה, משום שאנו מזכירים לו את ארבעת ילדיו שנרצחו בשואה, ומשום שעד רגע זה הוא לא יודע איזה שם העניקה אשתו לבנו הקטן אותו לא הספיק להכיר.
כילד לא הבנתי את משמעות הדברים, אך כשהתבגרתי, מאוד רציתי לשוחח איתו ללמוד ממנו על מאורעות השואה, ובעיקר לשאול אותו כמה שאלות.
רציתי לשאול אותו, כיצד צדיקים מתמודדים עם שכול, ואם אמונתם התקיפה תמיד כזאת או שלפעמים גם אצלם היא נסדקת, והאם לצדיק שמזדקן בבדידות למרות שהיה אב לארבעה ילדים, יש שאלות על השגחת השם, ואם הוא שותק כל הזמן רק כדי לא לשאול אותן.
אלא שמורדכה באצ’י לא דיבר טוב עברית, והבושה שלי לא ידעה לדבר בהונגרית, ולכן עד היום אין לי תשובות לשאלות שכל כך רציתי לשאול אותו.
גם את צבי הירש רוזנברג, האח הקומוניסט של סבא שהחליף את שמו לגאבוב וודש, רציתי לשאול שאלות. אחרות אמנם, אך לא פחות קשות.
אמי סיפרה לי שצבי הירש איבד את אמונתו לאחר שאחיו יצחק זאב, שהיה הצדיק בין האחים, מת מרעב בין ידיו, ושבמקום ילדים הותיר אחריו רק לחן לפיוט “ונתנה תוקף”.
את גאבוב וודש רציתי לשאול, אם הוא במבט לאחור מתחרט על שבחר להיות קומוניסט. אם הוא עדיין מתחרט על שמל את בנו. האם אינו מכה על חטא על שבחר להקריב את חייו למולך שהתנפץ לרסיסים כבועת סבון, והאם הקומוניזם שהכזיב היה שווה את בגידתו ביהדותו ואת ניתוק ילדיו משושלת משפחתו המיוחסת? אלא שאת האח הקומוניסט של סבא פגשתי לאחר שנפטר, ולכן גם אותו לא שאלתי את השאלות שרציתי לשאול.
הפגישה ביני ובין הדוד צבי הירש התקיימה בבית ביתו הבכורה. היא התאפשרה עם סיומו של “סמינר ערכים” שנערך בהונגריה, כשבמצוות אמי שתחי’ נסעתי עם אשתי לבקר את בת דודה.
כשהגענו לביתה, קיבלה אותנו בת הדוד במאור פנים ובהתרגשות, אך במקום לארח אותנו בסלון ביתה, הובילה אותנו ל… מטבח.
במהלך הפגישה התנצלה בת הדוד על שאינה מארחת אותנו בסלון כראוי לאורחים חשובים, משום שבמרכזו כד בתוכו מקופל גאבוב וודש – אביה, ולדעתה לא היה זה מן הראוי לארח יהודים דתיים במקום כזה.
כשהסתיים הביקור, בדרכנו החוצה, הגנבנו מבט לסלון.
מצבי הירש רוזנברג שהפך לגאבוב וודש, נותר רק כד קטנטן שהונח על שולחן תה מהודר.
כשדמעות בעינינו, קראנו פרק תהילים לעילוי נשמתו של דוד צבי הירש שכאבו הכריע את אמונתו, ויצאנו לשדה התעופה.
בדרכנו לארץ, ניסיתי לסדר את מחשבותיי הסוערות. בכל זאת. לא כל יום פוגשים דוד בתוך קופסה.
איך זה יכול להיות? תהיתי.
כיצד ייתכן ששני אנשים שהתחנכו על ברכי אותה תורה, חוו את אותן זוועות ואיבדו את אותם בני משפחה, ואף על פי כן, כל אחד יסיק מסקנה הפוכה מזו שהסיק מחברו?
מדוע מורדכ’ה באצ’י ששיכל את אשתו וארבעת ילדיו, וגם מאשתו השנייה לא זכה לעמיד צאצאים, נותר באמונתו התקיפה בעוד צבי הירש, אחיו, הפך לכופר? אם השואה מחייבת חלילה את איבוד האמונה, כיצד מורדכה באצ’י החכם נותר מאמין, ואם היא מחייבת את התעצמות האמונה, איך צבי הירש החריף הפך לכופר?
כששטחתי בפניה את שאלותיי, השיבה לי אשתי בדוגמא מעולם הציור בו היא מומחית עד כדי השתאות.
לכפירה יש טבע משלה. אין לה מקום בעולם ברור ומסודר. החמצן המחייה אותה הם הבלבול והספק. אין לי מחרב מחיה בעולם בו שולטים השחור והלבן, אלא אך ורק בעולם בו שולט הגוון האפור.
האם בעולם בו שולט הטוב המוחלט, אפשר שלא לראות את השגחת השם? האם כשדברים מסתדרים ומתחברים כמצרף ובאופן פלאי, תוך התעלמות מחוקי הטבע ובניגוד לחוקי ההסתברות, האם במציאות מעין זו ניתן להתכחש להשגחה? התנגשות כזאת הרי נחשבת לנס, וכשמתרחשים ניסים, נקרעים הטבע והמקריות לגזרים, ואם אין מקרה ואין טבע, יש השגחה, וכשמבחינים בהשגחה בבהירות כזאת, הכפירה הופכת לבלתי אפשרית כלל.
לכפירה יש מקום רק בעולם מעורפל ואפור. רק בעולם שבו הלבן והשחור מעורבים זה בזה. בעולם בו לפעמים טוב ולפעמים רע. בעולם בו לצדיקים לא תמיד טוב, ולרשעים לא תמיד רע. בעולם כזה, כדי לראות את ההשגחה למרות חוסר הסדר, עלינו להתגבר על תחושת המקריות והאקראיות כדי לחזות בה, אלא שהתגברות זו דורשת כוחות נפש כבירים, שלא תמיד מצויים בלבם של אנשים מיוסרים ודואבים, ולכן רק בעולם כזה יש מקום לכפירה הבאה מתוך סבל.
אם כך, מדוע מורדכה באצ’י הצליח להתמיד באמונתו למרות הסבל בעוד אחיו נכשל?
משום שכדי לחזות בהשגחה מתוך הסבל נדרש האדם להתבוננות, וזה אינה אפשרית ללא מתינות.
חשוב לרגע. אם כשהטוב מתפרץ ומנפץ את ההסתברות, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהדבר מתרחש בהשגחה פרטית. כשהרע מנפץ את ההסתברות באותה עוצמה ממש, האם יהיה ניתן להתעלם מאותה מסקנה?
אם טוב מעבר להסתברות ולמקריות, מעיד על ההשגחה, רע מעבר להסתברות לא יעיד עליה באותה מידה? הרי את שני המצבים אי אפשר לייחס לטבע ולאקראיות.
אלא שכדי להגיע למסקנה זו נדרשת מתינות. ובעוד אופיו המחושב של מורדכה באצ’י אפשר לו זאת, אופיו הסוער של צבי הירש מנע זאת ממנו.
ככה זה גם בציור, הסבירה אשתי. צבעים עזים יש בהם יופי וחיות אך יש בהם גם חסרון. כשרוצים להבליט ולגלות, אין מובחרים מהם, אך כשרוצים להסתיר ולכסות, הם הופכים למטרד של ממש.
בעולם שבו הטוב והאושר שולטים, אין משובח מאופי סוער ותוסס, אך כשהטוב מסתתר והרע בולט לעין, הם מונעים מבעליהם לחזות בהשגחה שברע.
מאוחר יותר כשלמדתי את פרשת השבוע הבנתי את דבריה, על אף שאיני אמן ציור כלל וכלל.
בפרשת תזריע כשמשה מלמד את בני ישראל את דיני הנגעים, הם לומדים ממנו שישנם שלשה סוגי נגעים. הטהור טהור, הטמא טמא, ואילו זה שספק טהור וספק טמא מחייב הסגר.
השאת הלבנה לדוגמא, מן הנגעים הטמאים היא, שנאמר: “וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת… וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:”
בפסוק זה מלמדת התורה שנגע השאת הלבנה, נגע טמא הוא ועל כן אין צורך בהסגר המנוגע וניתן לטמאו מיד.
אלא שבהמשך הפסוקים, כשעוסקת התורה בשאת הלבנה, מתברר שאין הדבר כך, שנאמר: “וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִיסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִיהַר אֶת הַנָּגַע כֻּולּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:”.
וכאן עולה שאלה. אם לובן מועט של הנגע מלמד על טומאה, כשכולו הפך לבן טהור הוא? הייתכן?
ואכן, כשמנו את טענותיו של קורח במחלוקתו על משה, קבעו חז”ל ששאלה זו היא שגרמה לקורח לכפור בנבואת משה וזה לשונם: “אמר לו קורח, בהרת כגריס מהו? אמר לו טמא. פרחה בכולו? אמר לו טהור. באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.
אלא שבעוד המדרש אינו חושף את התשובה על קושיה זו, מהר”ל מציג אותה ב”חידושי אגדות”.
לדבריו, ההשגחה האלוקית מתגלה בגוף האדם בשני מצבים הפוכים. בבריאותו השלמה ובמותו. בבריאותו – בשמירה על תפקודו התקין של הגוף, ובמותו – כשהגוף החומרי מתפרק ושב לעפרו. בבריאותו – בעת בה הנשמה האלוקית שומרת על סדר פעולות הגוף כראוי לה, ובמוות – כשהגוף נותר בלעדיה ואז מתגלה טבעו האמיתי שסדרו התפרקות. סדר בחיותו וסדר במיתתו. לכן, למרות הניגוד ביניהם, מצבו המסודר של הגוף ניכר בבריאותו ובמיתתו.
החולי לעומת זאת, הוא יציאה מן הסדר, מסביר מהר”ל. מצד אחד הנשמה עדיין בגוף, ומצד שני אין ביכולתה לשמור על מצבו המתוקן והבריא כחוק שלמותה, וזאת משום שהחטא גרם לגוף לצאת משליטתה של הנשמה, ולכן למרות שהיא עדיין בגוף, הוא חולה.
מאותה סיבה, כשהנגע לבן בחלקו לטמא ייחשב, וכשכולו הפך לבן – טהור הוא.
כשרק חלקו של העור נגוע, מעיד הדבר על מצב לא טבעי לגוף. מצד אחד חלקו בריא בשל הנשמה שמחייה אותו, ומצד שני חלקו חולה למרות שהיא מחייה אותו. מצב שזה אינו סדר הגוף אלא יציאה מן הסדר.
מצב לא טבעי מעין זה מלמד כי הנגע הופיע עקב חטאו של המנוגע, ועל כן טמא הוא. אולם כשכל הגוף הופך לבן, זהו סדר המוות וסדר זה מעיד על שהדבר נעשה בהשגחה פרטית, ולא בשל חטאי האדם, ועל כן טהור הוא.
זו הסיבה שמורדכה באצ’י נותר באמונתו וצבי הירש לא.
בפרשת תזריע מלמדת התורה, שבשני מצבים מתגלה ההשגחה, בטוב המושלם וברע המושלם. בטוב המושלם – כשהעור נקי מנגעים לחלוטין, וברע המושלם – כשכולו הפך לבן.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שאם הכפירה בלתי אפשרית כשהכל טוב, היא גם אינה אפשרית כשהכל רע, שכן בשני המצבים מתגלה ההשגחה במלוא עוזה. בשניהם מתברר בעליל שאין מדובר באירועים אקראיים וטבעיים אלא בהשגחה פרטית. ולפי שבשואה הנוראה נתעצם הרע עד ש”כולו הפך לבן”, על כן אפילו אז “טהור הוא”, שכן במצב זה מתגלה ההשגחה בבהירות בדיוק כשם שהיא מתגלה בהפכו. אלא שבטוב המושלם היא מתגלה במידת החסד, וברע המושלם – במידת הדין.
לכן צבי הירש איבד את אמונתו ומורכב באצ’י לא. בגלל האופי השונה שלהם.
אופיו הסוער של צבי הירש אמנם גרם לו לעסוק ברע אך בד בבד גם מנע ממנו לחזות בהשגחה שסובבה אותו. אופיו גרם לו לעסוק ב”לבן” שבנגע, ולא ב”כולו הפך” של ההשגחה שגרמה לו.
לעומתו, מורדכה באצ’י המתון, אף שגם הוא חווה את נחת זרועו של ה”לבן” הרע, בכח מתינותו, השכיל לחזות גם ב”כולו” שהפך את חייו, וממנו למד שאפילו הרע נעשה בהשגחה.
לכן דבק מורדכה באצ’י באמונתו התקיפה גם בזקנותו הערירית. משום שידע שההשגחה סובבה אותו כל חייו גם בימים האפלים בהם איבד את משפחתו, אף אם את חשבונותיה לא הצליח להבין.
ומכאן שאם פגשתם אי פעם ניצולי שואה שטענו בפניכם שאיבדו את אמונתם כמו האח הקומוניסט של סבא, אל תאמינו להם. לא מדובר בכופרים. מדובר ביהודים מאמינים בני מאמינים שרק בשל עוצמת הכאב שחוו בתקופת הרע המשולב באופיים הסוער, לא הצליחו להתגבר על האפלה שב”לבן”, כדי לראות את ה”כולו הפך” של ההשגחה, ועל כן למרות כפירתם המדומה, טהורים הם.
ואם זכיתם לפגוש ניצולי שואה כמו מורדכה באצ’י, שלא רק שלא איבדו את אמונתם בשואה אלא אף התחזקו בה לאחריה, עליהם אין אנו צריכים לומר שטהורים הם, שהרי לא בני אדם הם אלא מלאכים”.
“וזה מרומז במצוה זאת של נגעים, שבהרת כגריס טמא ופרחה בכולו טהור, כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה אז הוא תכלית העליה ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדולתו אין חקר ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך” (ליקוטי הלכות, תזריע).
שבת שלום.
