בשנת 1918 זכה פְרִיץ הַבֶּר, כימאי יהודי-גרמני מחונן, בפרס נובל לכימיה על תרומתו לאנושות, לאחר שפיתח שיטה סינתטית לייצור גז אָמוֹנְיָה. המצאה זו משמשת עד היום בתעשיית הדשן ברחבי העולם, ובזכותה נמנעת מדי יום חרפת רעב ממיליוני בני אדם.

אך הבר תרם לא רק להארכת חיים אלא גם לקיצורם. הוא פיתח את תעשיית הנשק הכימי שבו השתמשו הנאצים במלחמת העולם הראשונה, והמציא את גז הציקלון הידוע לשמצה.

הבר היה פטריוט גרמני, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הגרמני, הפך לראש הענף הכימי בצבא, ובפיקוחו בוצעה המתקפה הכימית הראשונה נגד בלגיה.

עבור הגויים, גם יהודי ‘מפורמט’ עודנו יהודי. וההוכחה הנוראה לכך הם יהודי גרמניה.

בהמשך, הגרמנים עשו שימוש נוסף בידע הכימי של הבר והשתמשו בגז הציקלון שפיתח כדי לחנוק את אחיו היהודים.

הבר היה יהודי שהמיר את דתו והפך לנוצרי-לותרני, כרבים מיהודי גרמניה באותה תקופה. הוא היה מדען מבריק ואמיד מאוד, תיעב יהודים שהיגרו לגרמניה מהמזרח, וכיוון שהיה פטריוט גרמני העמיד לרשות מולדתו את שלל כישוריו.

אלא שאז נבחר היטלר לראשות המפלגה הנאצית, ותורת הגזע שהחל ליישם קלקלה את תוכניתו של הבר להתבולל ולהיטמע כליל בתרבות הגרמנית. חוקי נירנברג הזכירו לו כי אחרי ככלות הכל הוא יהודי. הבר אולץ לפטר את כל עובדיו היהודים ולאחר מכן גם להתפטר בעצמו מניהול מפעלי האמוניה שלו. האם הודה הבר כי שיטתו לפתרון השאלה היהודית באמצעות התבוללות – נכשלה? מתברר שכן.

הנה דברים שכתב פרופ’ חיים ויצמן לאחר שנפגש עם הבר והציע לו לעמוד בראש מכון זיו (לימים ‘מכון ויצמן’):

“[הבר אמר:] ד”ר ויצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירי הכוח בגרמניה. הייתי יותר ממצביא גדול, יותר מיו”ר תעשייה. הייתי מייסד תעשיות. עבודתי היתה רבת חשיבות עבור צמיחתה הכלכלית והצבאית של גרמניה. כל השערים היו פתוחים בפני. אולם, העמדה שמילאתי שם, למרות השכר הגבוה ששולם לי, אינה נחשבת עוד כמאומה. באחרית ימי אני רואה את עצמי כפושט רגל”.

במילים הללו הודה ד”ר פריץ ומיסטר הבר, מציל האנושות ופושע המלחמה שהאמוניה פרי המצאתו ממשיכה להיות בשימוש עד ימינו אלה, כי השקפתו – שחתרה להתבוללות יהודית בתוך האומה הגרמנית – נחלה כישלון חרוץ.

וכך, ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, כתב הבר לאיינשטיין: “מעולם לא הרגשתי יהודי כפי שאני מרגיש כעת”.

הבר הוא ההוכחה לכך שהרעיון השואף ‘לפרמט’ את היהודי ו’להתקין אותו מחדש’ אינו חדשני, אינו מקורי, וככל שהדבר תלוי באומות העולם – גם אינו מספק.

עבור הגויים, גם יהודי ‘מפורמט’ עודנו יהודי. וההוכחה הנוראה לכך הם יהודי גרמניה.

שיטה נוספת ושונה בתכלית מזו שאימץ הבר, מציעה גם היא פתרון לבעיה היהודית, אך בשונה מהתבוללות, היא אינה מביאה לחיסולו של העם היהודי, ואף הוכיחה את עצמה לאורך שנים.

לכן ראוי היה שהבר יאמץ דווקא אותה, אך הוא לא יכול היה להשלים לא עם תופעות הלוואי שלה ולא עם מחירה. שיטה זו רמוזה בפרשת השבוע.

בפרשת ויגש הכין יוסף את אחיו למפגש עם פרעה מלך מצרים, והדריכם מה ישיבו לפרעה אם יתעניין במשלח ידם.

וכך אמר יוסף לאחיו: (בראשית מו, לג-לד):
“וְהָיָה כִּי־יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם? וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־עַתָּה גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן.”

אלא שלמרות בהירות הדברים, משהו בדברי יוסף אינו ברור כל צורכו. אם רעיית צאן נחשבת תועבה בעיני מצרים, לשם מה להזכירה בפני פרעה – כדי להביאו לזלזל בהם? כדי לעורר את חמתו? כוונתם הרי להוכיח שיוסף התחנך וגדל במשפחה טובה, ואם כן למה הדגישו את משלח-ידם שהוא דבר השנוא על המצרים?

על כך משיב הנצי”ב בביאורו ‘העמק דבר’:
“וְלֹא יִרְצֶה לְהוֹשִׁיבְכֶם בִּמְקוֹם עִקַּר הַיִּשּׁוּב. כָּךְ עָלָה בְּדַעַת יוֹסֵף לְסַבֵּב הַדָּבָר לְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית הַמְּבֻקָּשׁ לָשֶׁבֶת בָּדָד. אַף-עַל-גַּב שֶׁיִּהְיֶה בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ אֶחָיו וּבֵית אָבִיו לְבוּז מֵחֲמַת זֶה בְּעֵינֵי פַּרְעֹה. מִכָּל מָקוֹם הַכֹּל כְּדַאי כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְזֶה הַתַּכְלִית הַנָּחוּץ לִשְׁמִירַת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל.”.

במילים אלו מתאר הנצי”ב במה התלבט יוסף עם רדת אחיו מצרימה. יוסף ידע שגדולי מצרים מכירים היטב בחוכמתם ובחשיבותם של אחיו, ולפיכך העריך שירצו בקרבתם ויבקשו לבוא עִמם בקשרי משפחה.

בנוסף לכך, יוסף ידע שהירידה למצרים היא גלות שחייבת להסתיים, שכן בני ישראל הובטחו כי ישובו לארצם.

ומתוך שידע שמדובר בגלות ארוכה, הוא חשש שמא האחווה שתיווצר עם השנים בין אחיו לשכניהם המצרים תביא להתבוללות שתחסל את העם העברי, ותעכב או תמנע את חזרתו לארצו.

לכן מיד עם רדת אחיו מצרימה, יוסף עסוק במציאת תחבולה שבעזרתה יישמר העם העברי את זהותו ולא יתבולל, ומכאן החלטתו להפוך את אחיו ל”תועבת מצרים”. דווקא משום שהמצרים מתעבים רועי צאן, יעסקו השבטים במשלח-יד זה כדי שהמצרים ייבדלו מהם בשאט-נפש, ובכך תימנע הִטמעותם והתבוללותם במצרים עד בוא עת גאולתם.

נכון, היבדלות זו אכן תגבה מהם מחיר כבד: הם יהיה נטע זר ומתועב בכל תקופת הגלות, והיחס אליהם יהיה כאל גַיס חמישי, אך דווקא בשל כך הם יוסיפו להיות עַם השואף לצאת לחופשי מגלות מצרים.

אלא שבנוסף לביאור זה, הנצי”ב מבליע בדבריו רעיון נוסף שבאמצעותו ניתן לצמצם את שנאת האומות לישראל בעת שהותם בגלות: אם שִעבוד מצרים החל רק לאחר מות אחרון האחים, המסקנה היא שכל עוד בני יעקב שומרים על מורשת בית אביהם וגאים בה, המצרים יכבדו אותם אף-על-פי שבדרך כלל רועי צאן הם לצנינים בעיניהם.

ואם טרם השתכנענו בעוצמתה של שיטה זו ואיננו מוכנים לשלם את מחירה, כדאי לזכור האלטרנטיבה ל’בעיה היהודית’ כבר נוסתה ומוצתה עד תום, ופְרִיץ הַבֶּר הוא ההוכחה לכך.