בשלהי שנת 2017 שלחה קבוצת צעירים וצעירות מכתב לראש הממשלה, שר הביטחון ושר החינוך. במכתב הודיעו שיסרבו לשרת בצה”ל משום שלדבריהם הוא מוציא לפועל מדיניות גזענית המפרה זכויות אדם בסיסיות ונוהגת איפה ואיפה בישראלים ובפלסטינים.

מסיבה זו החליטו החתומים על המכתב שלא ליטול חלק במה שתיארו כ”כיבוש ודיכוי העם הפלסטיני, המפריד בני אדם לשני מחנות עוינים”.

המכתב חולל סערה ציבורית גדולה, והתגובות לא איחרו לבוא. היו שביקשו לבדוק מי הארגון העומד מאחורי הפניה…

המכתב חולל סערה ציבורית גדולה, והתגובות לא איחרו לבוא. היו שביקשו לבדוק מי הארגון העומד מאחורי הפניה, היו שקבעו כי השמיניסטים הללו מזיקים למדינה יותר משונאי ישראל, והיו גם  שהציעו למי שהמדינה אינה מוסרית דיה בעיניו להגר לברלין.

האם ישנו מכנה משותף כלשהו בין השמיניסטים למבקריהם למרות התהום הרעיונית הפעורה ביניהם? בהחלט. אלה וגם אלה חולקים תכונה יהודית עתיקה יומין: קשיוּת עורף.

האם מדובר בתכונה חיובית או שלילית? תלוי.

קשיות עורף מבטאת נאמנות בלתי מתפשרת לדעה אידיאל או ערך. לכן כדי לקבוע אם היא חיובית או שלילית, יש לבחון את השאלה לאיזה ערך מוסרי האדם נאמן ועל איזה ערך מוסרי אינו מתפשר. על מה ולמען מה הוא מתעקש?

מדד זה מופיע בפרשת השבוע.

בפרשת כי תשא, לאחר שבני ישראל עובדים לעגל, הקב”ה מבאר למשה את סיבת כעסו עליהם באומרו: “רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא” (שמות לב, ט).

מהקשר זה נראה כי קשיות עורף אינה חיובית כלל ובשל תכונה זו אין תקווה שישנה עם ישראל את דרכיו. ובביאור רבנו עובדיה ספורנו: “גִּיד בַּרְזֶל עָרְפָּם וְלֹא יִפְנוּ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי שׁוּם מוֹרֶה צֶדֶק, בְּאֹפֶן שֶׁאֵין תִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה”.

בעקבות דברי ה’, משה מפציר בו שיסלח לעם ישראל בדיוק בשל תכונה זו – קשיות עורף. שנאמר:

“אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ” (שמות לד, ט).

והדברים תמוהים ביותר: משה מתחנן לה’ לוותר לעם ישראל – דווקא בשל אותה מידה שבגללה הוא מבקש לכלותם ולהחליפם באומה אחרת?

בהחלט. באמירה “כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא” טוען משה כי דווקא בשל מידה זו ראויים היהודים, יותר מכל בני עם אחר, לשאת על גבם את האמת האלוקית, ולא זו בלבד אלא שהיא-היא הערובה האמיתית לנצחיות התורה, והיא שתבטיח כי דבר ה’ לא יישכח לעולם.

קשיות עורף כשלעצמה, קובע משה, אינה חיובית וגם לא שלילית; היא תכונת אופי. אם ניחן בה אדם המחזיק בשקר – אין גרוע ממנה, שכן היא לעולם לא תאפשר לו לחתור לאמת, אך אדם קשה עורף המחזיק בָּאמת הרי אין מעולה ממנה, שכן בזכותה איש לא יצליח להטעותו עם שקריו, ובזכותה הוא ידבוק באמת גם אם ייאלץ למסור את נפשו למענה.

האם צדק משה?

צאו וחשבו, בזכות איזו תכונה הוסיף מרדכי היהודי לשבת בשער המלך, לא השתחווה להמן והציל בכך את עם ישראל? מה גרם לחנה להורות לשבעת בניה למסור את נפשם ולא להשתחוות לפסל היווני? ומניין שאבו קהילות יהודי אשכנז כוח למסור את הנפש ולסרב להתנצר במסעי הצלב? תשובה: קשיות העורף – עקשנות.

העקשנות שגרמה לבני ישראל לעבוד לעגל, גרמה לבניהם בגלות אדום וישמעאל למסור את נפשם על תורת ישראל, ולצאצאיהם במדינת ישראל לכתוב את מכתב השמיניסטים.

ההבדל ביניהם הוא רק בשאלה על מה מתעקשים. הראשונים החזיקו בקשיות העורף למען תורת אמת נצחית שניתנה מאת ה’ מן השמים, והשמיניסטים אוחזים באותה עקשנות עוצמתית שירשו מהם, אך למען ערכים אנושיים וזמניים, שבהם הם מאמינים כתוצאה מהתנתקותם מחללית-האֵם – תורת ישראל.

לכן אין לכעוס על מכתב השמיניסטים. להפך, יש לשמוח בו. לא בשל תוכנו אלא בשל סיבתו: לעקשנות היהודית יש אורך נשימה. היא סבלנית. לכן גם כשהיא ‘רואה’ שמשתמשים בה כדי להגן על ערכים מוטעים, היא מאפשרת לדבר בשמה, כדי לקטוף בהמשך את הפירות. היא מכינה את הקרקע לרגע בו ישובו זרעי האמת לצוץ בזכרונם של היהודים.

כאשר אנו מגלים ניצני עקשנות אצל ילדינו, אל לנו לדכא אותה. מוטב לתבל אותה בזרעי אמת.

אם נדע להנחיל את האמת היהודית לילדינו, הנחת שתצמח לנו מהפירות הטובים של עקשנותם המולדת  תהיה עצומה עד כדי כך שהיא תשכיח את ההתמודדות עם צדדיה השליליים.