בשנת 2012 הקימה הממשלה את הוועדה לקידום השוויון בנטל (קש”ב) לשם גיבוש המלצות לחוק הגיוס לצה”ל של חרדים וערבים. המטרה היתה להסדיר אחת ולתמיד את מעמדם של בני הישיבות במדינת ישראל.
חברי הוועדה הסכימו להכיר בחשיבות לימוד תורה כערך לאומי, ולהקצות ללימוד התורה אלף וחמש מאות עילויים שתורתם אומנותם ולימודם ימומן מכספי משלם המסים. כל היתר יתכבדו לשרת בצבא.
באחת השבתות, כשלמד עם החברותא שלו, בצלאל הודיע לו שהוא מעוניין לנסות להיבחן בכתב כמו כולם…
הגם שעל פניה זו נראית הצעה פשוטה והגיונית, היא אינה מעשית כלל. איך קובעים מיהו עילוי – לפי מנת משכל? ציונים? שעות לימוד?
הצעת חוק זו מעידה על בורות בכל הקשור לתורה וללומדיה. לגאונות בתורה יש כללים משלה, והם שונים לגמרי מאלה המגדירים מיהו מחונן או גאון מדעי. ובצלאל יוכיח.
בצלאל למד איתי בישיבה, בחור נעים ונחמד אך לא מבריק במיוחד. היום אני יודע שהוא סבל מהפרעות קשב וריכוז, אך באותם ימים התייחסו לאנשים כמוהו כבטלנים ועצלנים שאינם אוהבים להתאמץ.
זה היה רחוק מן האמת. בצלאל לא היה עצלן, להיפך – הוא התאמץ מאוד, אבל לא הצליח. הוא פשוט לא הבין את הגמרא. קורא שתי שורות ומייד שוכח.
זה היה כל כך בולט, עד שאפילו הנהלת הישיבה הכירה בכך ופטרה אותו מהשתתפות במבחנים בכתב. כשכולם כתבו, בצלאל היה יושב עם ראש הישיבה ונבחן בעל-פה. וכך היה מתנהל המבחן: ראש הישיבה היה שואל, בצלאל היה מתחיל להשיב וראש הישיבה ממשיך ומכוון אותו לתשובה הנכונה.
באחת השבתות, כשלמד עם החברותא שלו, בצלאל הודיע לו שהוא מעוניין לנסות להיבחן בכתב כמו כולם, במבחן החודשי שעתיד להיערך למחרת, אך למרות הרצון העז של שניהם, אחרי ארבע שעות לימוד וחזרות על החומר הצליח בצלאל להסביר ארבע שורות גמרא בלבד, ואז הגיעו הדמעות.
“אני באמת כזה סתום?”, שאל בצלאל את החברותא שלו, “איך ייתכן שבתחומי לימוד אחרים אין לי שום בעיה ורק בגמרא זה קורה לי? למה אני לא מצליח לקלוט?”
החברותא לא באמת ידע להסביר את התופעה המוזרה, וניסה להרגיע – “נראה לי שנפסיק כעת ונמשיך לנסות במוצאי שבת. תירגע קצת ויהיה בסדר”.
בצלאל לא השתכנע. הוא המשיך להתייפח, והחברותא יצא מהחדר.
במוצאי שבת כשחזרו לשבת על הגמרא התרחש נס של ממש. בצלאל החל לקרוא ולהסביר את הסוגיה בטוב-טעם ובבהירות, כאילו התחבר בבת אחת למאגר מידע עצום. קורא שורה ומסביר. ועוד אחת. עוד עמוד ועוד עמוד, ללא הפסק, כאילו חושש שהקסם יתפוגג.
מאז חלפו שנים, ואנחנו עדיין בקשר. בצלאל הפך בעיני למודל של זיכרון ועמקות עד שאיש שוב אינו זוכר את בצלאל של פעם. חוץ מבצלאל כמובן. אף אחד לא יודע שבצלאל לא נולד עם הזיכרון הזה, ושהזיכרון שלו צמח בעציץ שלא הושקה במים אלא בדמעות.
זו הסיבה לכך שטענתי שחברי הוועדה אינם מכירים את התורה. אילו הכירוה היו יודעים שגאונות בתורה אינה עניין תורשתי או פועל יוצא של כישורים. היא תלויה בעמל – ובעיקר בדמעות.
לכן לא היה לחברי הוועדה סיכוי להצליח לבחור אלף וחמש מאות עילויים. לא היו להם כלים להבין שבטלן יכול להפוך לעילוי אם יתפלל בדמעות לפתיחת הלב והדעת. מסיבה זו לדמעות יש מקום של כבוד בלימוד התורה, שכן חוכמת התורה תלויה בהן, כפי שכתוב בפרשת השבוע.
בפרשת וילך ניגש משה אל זקני ישראל כדי לבשר על מותו הקרב, שנאמר:
“וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. וַה’ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה”. (דברים לא, א-ב)
על המילים “וילך משה” שואל רבנו בחיי: מדוע התורה מדגישה את הליכתו של משה אל הזקנים? מה לנו אם הלך, עמד או ישב? ותשובתו מגלה את סוד קנין התורה.
מילים אלו לא נועדו לתאר את האירוע אלא ללמד לדורות כיצד ניתן להגיע לחוכמת תורתו של משה רבנו:
“וְיֵלֵךְ מֹשֶׁה – לוֹמַר, כִּי אִם יִטְרַח הָאָדָם וְיִשְׁתַּדֵּל עַל מְזוֹן הַגּוּף וְיֵלֵךְ אַחֲרָיו לְאֶרֶץ מֶרְחַקִּים, אַף כִּי יֵשׁ לוֹ לִטְרֹחַ וּלְהִשְׁתַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁיַּשִּׂיגֵהוּ אַחַר הַיְּגִיעָה, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ב) ‘אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה’ וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא'”.
כדי להגיע למדרגת משה רבנו בתורה, מסביר רבנו בחיי, אין צורך בכישרונות אנליטיים או ברטוריקה משובחת, ואפילו לא בזיכרון. כדי לזכות בקניין התורה צריך ללכת אחריה באש ובמים. לכן נאמר “וילך משה”, ללמד שזכה לכך משום שהלך אחריה בכל מאודו – ביקשהּ ככסף וחיפשהּ כמטמונים.
אדם הזקוק לכסף לא יילך בעקבותיו עד קצה העולם? האם יתעצל במרוצתו כל עוד יאמין שהוא בהישג יד? האם יתייאש ויאמר “מה לעשות, לא כולם נולדו להיות עשירים?”
כדי להגיע למדרגת משה רבנו, מלמדת התורה, יש לבקשה ככסף וכמטמונים עד יום אחרון, וזהו שנאמר “וילך משה” – ללמד שאפילו ביומו האחרון הלך אחריה; כדי לזכות לחוכמת התורה יש לרדוף אחריה עד סוף העולם. להתאכזב מותר – אך לא להרפות גם כשהמאמצים להשיגה עולים בתוהו, ולבכות את חסרונה כאדם הבוכה על ממונו שאבד. אם ינהג כך, מבטיחה התורה, יזכה בה גם אם לא התברך בכישרונות וגם אם זיכרונו בוגד בו. בכך שונה חכמת התורה מן הממון אליו נמשלה: כאשר מזילים דמעות בגלל עוני הממון אין בהן כדי להבטיח עושר, אך לא כן כשבוכים על קוצר ההשגה בתורה.
