באחד הערבים, לפני הרצאה שנקבעה לי, התקשר אלי המארח וסיפר כי המוזמנים הם אנשים דעתנים וערכיים, בעלי מודעות חברתית ופוליטית מפותחת, ועל-כן לא בטוח ש’מעמד האשה ביהדות’ הוא הנושא הטוב ביותר בנסיבות אלה, ואולי מוטב לדבר על נושא פחות נפיץ – למשל, זוגיות.
דחיתי את הצעתו.
“כי מי ששולח את אשתו לעבוד רק כדי שיוכל להתבטל, אינו רשאי לדבר על מעמד האשה.
“הרצאה איננה קונצרט או הופעה בקיסריה”, השבתי לו, “אנשים לא מגיעים להרצאה כדי לשמוע שהם צודקים. עם אנשים דעתנים יש לשוחח על נושאים שמעניינים אותם, והנושא הנבחר מתאים לכך”.
מייד בתחילת ההרצאה התפרץ לתוך דברי אחד המשתתפים, והודיע שלחרדי כמוני אין שום זכות לדבר על מעמד האשה.
“למה לדעתך אין לי זכות לעסוק בכך?”, שאלתי.
“כי מי ששולח את אשתו לעבוד רק כדי שיוכל להתבטל, אינו רשאי לדבר על מעמד האשה. אני שמח שסוף-סוף הופקד משרד האוצר בידי אדם שיידע ללמד את החרדים פרק בכיפוף ידיים, ויגרום להם דרך הכיס לסגור את הגמרות ולצאת לעבוד”.
כשהאיש סיים את דבריו הודיתי לו בשם הנשים החרדיות על דאגתו למעמדן וכבודן, והוספתי שלמרות ההיגיון בדבריו
– הם ישיגו תוצאה הפוכה.
“האם תסכים איתי שדוד בן-גוריון היה אדם ערכי שהאמין בציונות?”
“ודאי”, ענה האיש, “בלעדיו לא היתה קמה המדינה שמעניקה לכם תקציבים”.
“האם אתה מעלה בדעתך שאדם כמוהו, שהקדיש את חייו לציונות ולהקמת המדינה, יסכים להתכחש לערכיו תמורת בצע כסף?”
“ממש לא!”
“האם יש בינינו הסכמה שהעלייה ארצה היא מהערכים היותר חשובים של הציונות שבה האמין בן-גוריון?”
“בהחלט”, הסכים בן-שיחי, “בלי עלייה הציונות מתרוקנת מתוכנה, ובלי ציונות – לא היתה מדינה”.
“ואם יתברר לך שבן-גוריון דווקא גילה נכונות למכור את ערך העלייה לישראל תמורת כסף?”
“אין מצב”, קבע האיש בפסקנות.
“דווקא כן”, התעקשתי. “עם קום המדינה, הכריז ‘הזקן’ שיהודי ארה”ב חייבים לעזוב את הגולה ולעלות ארצה. בעקבות זאת נוצרה מתיחות בין הקהילה היהודית באמריקה למדינת ישראל, וראשי ‘הוועד היהודי האמריקאי’ – שחששו פן אנטישמים מקומיים ישתמשו באמירות האלה כדי להאשים את היהודים בנאמנות כפולה – כעסו מאוד.
“בן-גוריון התעקש להמשיך בהפצת מסר זה והמתח הגיע לשיאו בפגישתו עם חברי משלחת יהודית מארה”ב, שבה איים כי אם לא יסכימו לעודד צעירים לעלות ארצה, יפנה אליהם ישירות כדי לשכנעם. אמירה זו קוממה את ההנהגה היהודית באמריקה, ומי שעמד אז בראש הוועד היהודי-אמריקני, יעקב בלאושטיין, איים על ‘הזקן’ כי אם לא יחדל מקריאותיו, ישית הוועד סנקציות כלכליות על המדינה הצעירה, והזהיר שהיא “עלולה לאבד לא רק את הפילנתרופיה ואת הסיוע הכלכלי של יהודי ארה”ב אלא גם את רצונם הטוב”. ומכלל הלאו אתה למד על ההן: אם יפסיק בן-גוריון להטיף לעלייה – כיסיהם עשירי אמריקה היהודים ייפתחו.
“איך הסתיים העימות בין האדם הערכי שהקים את מדינת ישראל למי שנבחר לדאוג לרווחתם של יהודי ארה”ב? בתום המפגש ניסח בן-גוריון הודעה שבה נאמר: ‘אנו, העם בישראל, אין ברצוננו ואין בכוונתנו להתערב בכל צורה שהיא בענייניהן הפנימיים של הקהילות היהודיות בחו”ל. הממשלה והעם בישראל מכבדים ביותר את זכותן ושלמותן של העדות היהודיות בארצות אחרות לפתח צורות חייהן שלהן ואת המוסדות הסוציאליים, הכלכליים והתרבותיים שלהן’. בעל הדעה התכופף בפני בעל המאה.
“אמרת שבלי עלייה אין ציונות”, פניתי לבן-שיחי, “ואם כן אפשר לקבוע שבן-גוריון התעלם מהערך המכונן של הציונות – עלייה ארצה – בתמורה לתמיכה כספית שהובטחה לישראל מיהדות ארה”ב.
“עימות זה מדגים באופן מובהק כיצד נוהג אדם המנסח את ערכיו בעצמו בשעה שהם מתנגשים עם המציאות. בן-גוריון היה אמנם אדם ערכי, אך גם פרגמטיסט חדור מטרה. לכן, כשהבין כי יש לכופף את ערך העלייה לישראל למען המטרה, ולו רק באופן זמני, הוא עשה זאת ללא היסוס.
“לכן אמרתי שאדם המנסח את ערכיו בעצמו לעולם לא יבין את המאמין שערכיו ניתנו לו מן השמים. לכן גם טענתי שסנקציות על לומדי התורה יובילו לתוצאה הפוכה. בעולם הערכי שלך ניתן להתכחש לערכים לאורה של מטרה נעלית, ולכן אתה מאמין שהחרדים יצאו לעבוד אם יפגעו בכיסם, בדיוק כפי שבן-גוריון התכחש לערכיו תמורת כסף אף שהציונות היתה נשמת אפו. אתה מאמין שאם אפשר לוותר על עלייה לישראל – שהיא החשובה בערכי הציונות – תמורת תמיכה כספית (גם אם נצרכת), גם החרדים יוותרו על לימוד תורה מאותה סיבה. אך טעות בידך.
“ערכים אנושיים אינם שווי-ערך לערכים אלוקיים. ערכים שנוסחו בידי אדם ניתנים לשינוי ולביטול, משום שהפה שקבע שהם אכן כאלה, רשאי לבטלם. מה שאין כן ערכים אלוקיים, אותם לא ניתן לעקוף או לבטל משום שלא אנו קבענו אותם. המציאות מלמדת שאדם נותר נאמן לערכיו האנושיים כל עוד הם משרתים את רצונו, אך ברגע שהם יתנגשו בו – לא יהסס להתעלם מהם או להחליפם באחרים. זוהי פרגמטיות, ובן-גוריון יוכיח.
“לעומת זאת, כאשר ערכיך נקבעים על-ידי הבורא ומופעלות נגדך גזֵרות וסחטנות במטרה לגרום לך להפנות להם עורף ולהמיר אותם עבור טובת הנאה, ההפך הגמור יקרה: אתה תדבוק בהם יותר והם יהפכו יקרי-ערך בעיניך יותר מבעבר. הוכחה לתופעה זו מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת דברים מוכיח משה רבנו את בני ישראל על חטאיהם במדבר, שנאמר: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב”. (דברים א, א)
חז”ל מבארים שפסוק זה רומז למקומות שבהם חטאו בני ישראל: במדבר – כשהתלוננו על מחסור במוצרי מזון מסוימים וביקשו לשוב מצרימה; בערבה – על חטא בעל פעור; מול סוף – כשאמרו לפני קריעת ים סוף “הַמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר”; פארן תופל ולבן – בתלונתם על המן וחטא המרגלים; חצרות – מחלוקת קורח; די זהב – חטא העגל.
וכאן מתעוררת שאלה: מדוע מזכיר משה לבני ישראל דווקא חטאים אלה – וכי בכך מסתכמים חטאיהם? זאת ועוד: מה הקשר בין תוכחות אלה לפסוק “ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב”? מה הקשר בין מעמד הר סיני לחטאי בני ישראל?
על שאלות אלה משיב רבנו משה אלשיך ע”ה בביאורו לתורה. לדבריו, בפסוק זה משה מסביר לבני ישראל מהן הנסיבות הגורמות לאדם להתכחש לערכיו: ישנם אנשים שהעוני מעביר אותם על דעתם וערכיהם, ומנגד יש המתכחשים לערכיהם תמורת בצע כסף למרות שהפרוטה מצויה בכיסם. יש שהכבוד והקנאה גורמים להם להפנות עורף לערכים, ויש שעושים זאת בגלל תאווה או פחד.
משה מזכיר חטאים אלה בפני העם כדי ללמד על המניעים השונים העלולים להביא אדם להפנות עורף לערכיו: חטאתם במדבר – בגלל העוני, בערבה – בגלל התאווה, מוֹל סוף – מחמת הפחד, בחצרות – בגלל הקנאה, ובפארן – מפני הכבוד.
בפירוט זה משה אינו עוסק רק בתוכחה על העבר, אלא בעיקר באזהרה מפני העתיד. הוא מפרט את חטאיהם כדי ללמדם במה להיזהר אם חפצים הם להישאר נאמנים לתורת ה’ שקיבלו בסיני.
אם ערכינו היו אנושיים, טבעי שנתכחש אליהם תמורת כבוד או כסף, תאווה או קנאה. אך כיוון שערכים אלה ניתנו לנו מן השמים, התכחשות להם מחמת תאוות היא בבחינת חטא.
אם ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב – ערכים כאלה אין מוכרים ואין ממירים בעבור תמורה כלשהי, וודאי שלא חלף ביטולן של גזרות כלכליות.
“זאת הסיבה לטעותך”, פניתי אל האיש. “אתה צופה שגזֵרות כלכליות יגרמו ללומדי התורה לסגור את הגמרות, שכן אתה חי בעולם של ערכים אנושיים, שבו הפרגמטיות מנצחת הכל. בעולם כזה גם אדם ערכי מוכן למכור את ערך העלייה לישראל בעבור תקציבים.
“אך בעולם של ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב – זה עובד בדיוק ההפך: כאן, כשמנסים לאלץ את האדם להתכחש לאמונתו בעבור תמורה כלשהי גורמים גורם להפך הגמור. אם לאורך ההיסטוריה היו יהודים מתכחשים לאמונתם תמורת שיפור מצבם הכלכלי או למען כיבודים אחרים, לא היינו מתווכחים כאן היום משום שהעם היהודי היה נעלם מעל בימת ההיסטוריה.
“עצם הוויכוח שלנו מעיד על כך שהגזֵרות לא הצליחו לנצח את היהודים משחר ההיסטוריה. קצת תמים לצפות שדווקא עכשיו זה יקרה…”
