ב-27 בינואר 1947 חודשה ועידת לונדון, שדנה בעתידה של ארץ ישראל. בראש המשלחת הבריטית עמד ארנסט בֶּוִוין, שלדעת חיים ויצמן “לא אהב במיוחד יהודים”.
בווין נמנה על המתנגדים הבולטים והבוטים ביותר לרעיון הקמת מדינה יהודית, ואף התנגד בחריפות לתכנית החלוקה.
“העם היהודי הוא העתיק והיחיד ששרד את העתיקות. העם היהודי, שבמהלך כל ההסטוריה שלו, סבל מגלות ודיכוי, אבל לעולם לא ויתר על התקווה לגאולה”.
אפשר שטינה זו היתה בעוכריו, וגרמה לו לטעות בהבנת אופיים העיקש של היהודים, כפי שהיטיב להגדיר זאת חבר הפרלמנט הבריטי פטריק גורדון:
“בווין לא הבין שיגיעו ספינות מעפילים עמוסות אנשים נואשים, ובעקבות זאת תתעורר בעיה אנושית גדולה כל כך. הוא פשוט לא תפס את זה. הוא טעה במה שאחרים טעו. וזו תמיד טעות להפחית בערכם של יהודים, בפרט כשהם נחושים בדעתם. כשזה קורה, הם תמיד מצליחים להסתדר בדרך זו או אחרת”.
בווין הבריטי לא העריך כראוי את העובדה שיהודים אינם ממהרים ליפול לזרועות הייאוש שכן לעולם תִמצֵא להם תקווה להיתלות בה. עובדה זו בלטה במיוחד בתקופת השואה, כאשר יהודים רבים לא איבדו תקווה למרות ייסורים נוראיים שהיו מנת חלקם. וכך אכן כתב הלל זיידמן ביומן גטו ורשה ביוני 1942, בשעה שתושבי הגטו הורעבו:
“אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של המלחמה הזו היא ההיצמדות לחיים. ההעדר המוחלט כמעט של התאבדויות. הבריות מתים בהמוניהם מרעב וממגפת הטיפוס, הם מעונים ונרצחים על ידי הגרמנים, אבל הם אינם נמלטים מהחיים על דעת עצמם. נהפוך הוא, הם קשורים בחיים בכל חוש שהוא, הם רוצים בכל מחיר לבלות [לחזות בהפסד הגרמנים] את המלחמה”.
בשפה דומה השתמש גם הסופר ניצול השואה אלי ויזל כשתיאר את הישרדותו של עם ישראל:
“העם היהודי הוא העתיק והיחיד ששרד את העתיקות. העם היהודי, שבמהלך כל ההסטוריה שלו, סבל מגלות ודיכוי, אבל לעולם לא ויתר על התקווה לגאולה”.
דברים אלה של גורדון וויזל, אף שתיארו נכון את פני הדברים, לא הסבירו מניין שואב העם היהודי את תקוות הגאולה ואת הכוח שלא להתייאש בשום מצב.
הסבר לתופעה ייחודית זו זה מופיע בפרשת השבוע.
פרשת כי תשא עוסקת בשני אירועים קוטביים המתרחשים בסמיכות זה לזה: הורדת הלוחות מן השמים בידי משה רבנו וחטא העגל של בני ישראל הממתינים לחזרתו. אך הבדל מהותי ועמוק יש ביניהם.
בעוד הורדת הלוחות נחשבת לאירוע המרומם ביותר בהיסטוריה היהודית, חטא העגל הוא ללא ספק נקודת השפל שלה. האם מדובר בסמיכות אירועים מקרית, או שיש דברים בגו?
על פי המדרש (תנחומא כי תשא, טז), הקב”ה נתן את הלוחות למשה רק לאחר שבני ישראל חטאו בעגל:
“רַבִּי לֵוִי אָמַר מִשֶּׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ”.
וכאן מתעוררת כאן שאלה עצומה: הואיל והתורה היא הדבר הנשגב והמרומם ביותר, האם לא היה נכון יותר לתת אותה לבני ישראל לפני החטא ולא אחריו? הרי ייתכן שבזכותה לא היו חוטאים. מדוע אפוא לא נתנה הקב”ה למשה בטרם יחטאו?
בגלל התקווה.
מן המפורסמות היא שאדם קרוב אצל החטא, ולכן גם אם לעת עתה צדיק הוא – זהו עניין של זמן עד שיחטא.
כעת, שוו בנפשכם שהתורה היתה ניתנת לפני חטא העגל, האם היתה בידינו הוכחה שניתן לשוב בתשובה? האם לא היה הדבר גורם לנו להאמין שאפשר רק לקלקל, אך לא לתקן?
לכן ניתנה התורה רק לאחר חטא העגל, ללמדנו שאם לאחר החטא הלאומי החמור בהיסטוריה בני ישראל מקבלים את התורה – משמעות הדבר שלעולם לא יפסיק אדם לקוות, ואין לך תהום שלא ניתן להיחלץ ממנה; אין חטא שאין לו כפרה ואין לך אדם בעולם שאין לו תקנה.
ללמד כי בעזרת התורה ניתן להתרומם גם מהעמוקות שבתהומות.
רבי לוי המצוטט במדרש מלמד כי העובדה שהלוחות ניתנו לישראל רק לאחר שנכשלו בחטא העגל אינה מקרית: הדבר מלמד כי לכל אדם, בכל מצב, יש תקנה – ואין ייאוש בעולם כלל.
לא בכדי המילה ‘ייאוש’ אינה מופיעה בתנ”ך למעט בספר קהלת, שנכתב עבור אומות העולם. הייאוש אינו חלק מן הלקסיקון היהודי.
מסיבה זו קדם חטא העגל לנתינת הלוחות: להודיע עוד לפני החטא כי הוא בר-תיקון ולפיכך אין מקום לייאוש.
אם על חטא העגל החמור, שהיה לאומי ולא פרטי, הקב”ה סולח – קל וחומר שיסלח לנו על חטאים חמורים פחות, גם כיחידים.
מכאן שואב עם ישראל העם את התקווה.
***
כדי להיות ראויים לכך שה’ יסלח לנו על עבירות שבידינו, אין די בזכירת חטא העגל. יש לזכור גם את הלוחות שניתנו אחריו.
לכן בווין לא הכיר בערכה של הנחישות היהודית. הוא כנראה לא למד תנ”ך.
לפחות לא בעברית.
