בשבועות האחרונים, במסגרת המאבק בתכנית לשינוי מערכת המשפט, טייסים שאוהבים את אזרחי מדינת ישראל, פרסמו מכתב שאם הרוב לא יתיישר לפי אמונתם, הם יפסיקו להגן עליו. רופאים שידועים באהבתם למטופליהם איימו שאם מדינת ישראל לא תתעשת ותקבל על עצמה את ערכיהם, הם ישתקו את מערך הרפואה בישראל ויפגעו במטופליהם, ואנשי הייטק שאהבתם למדינת ישראל, לטכנולוגיה ולכסף, הפכה לשם דבר, הכריזו שאם לא יאפשרו להם לכפות את אמונתם על רוב אזרחיה, הם יעבירו את כספם מהמדינה לחו”ל ויפגעו במדינה שהם אוהבים.
באותו לילה מסרו אנשי הגסטאפו למשטרה היהודית רשימה עם כ- 6,000 שמות והטילו עליהם “לבחור” מתוכם 5,000 איש
ולמרות שאין קשר בין טייסים, רופאים ואנשי היי טק, צד שווה יש באיומיהם. אהבה על תנאי ולא בכל מחיר. הבעיה עם אהבה כזאת, שהיא מחזיקה מעמד כל עוד אינה עומדת למבחן. אך כשזה קורה מתברר שלא מדובר באהבה על תנאי, אלא בכאילו אהבה, וכל ילד יודע שכאילו זה לא באמת.
אהבה אמיתית מתגלה בשני מצבים. כשהאהובים לא ממלאים את צרכי האוהב, וכשהאוהב נדרש לשלם מחיר עבור אהבתו לאלו שאינם ממלאים את צרכיו.
אהבה מן הסוג הזה התגלתה בלבו של הרב אלתר דוד קורצמן הי”ד.
הרבה דברים הספיק הרב קורצמן לעשות בימי חייו ואלו חלק מתאריו. הוא היה תלמיד חכם הבקי בש”ס ופוסקים, אך גם איש עסקים מצליח שהפך חנות קטנה למוצרי מתכת לאימפריה ברזל ופלדה הגדולה בפולין. ממייסדי אגדות ישראל העולמית, מנהל ישיבת חכמי לובלין ויועצו של ראש הישיבה הרב מאיר שפירא.
אלא שלמרות התורה, הכבוד והכסף, את כישוריו וקשריו רתם לפרוייקט חייו – בית היתומים “מגדלי יתומים” בקראקוב.
מאז ומתמיד לא שפר גורלם של יתומים, אך בימים שבין שתי מלחמות העולם, ריבוי היתומים, הפך את גורלם לקשה עוד יותר.
מסיבה זו, החליט הרב לזנוח את עיסוקיו הרבים, ולהתמסר ליתומים. ואף שכונה “נשיא” בית היתומים, ואף שאין דרכם של “נשיאים” לעסוק בניהול, התערב הרב קורצמן בכל הפרטים הקשורים לחיי היתומים, מתוך אמונה, שגם אם מיתמותם אין בכוחו לגאול אותם, מן המסכנות הנלווית לה יש.
שהעובדה שאין ליתומיו הורים שידאגו לרווחתם, האמין הרב, אין בה כדי להתיר לזלזל בהם, ועל כן הם ראויים לטוב ביותר, בדיוק כמו ילדים שיש להם הורים, וכך שינה הרב את היחס למעמדם.
בית היתומים שבקראקוב שכן במבנה מפואר ומטופח, ועל הצוות החינוכי בניהולה של הגברת אנה פוירשטיין, נמנו מחנכים מהשורה הראשונה.
במרץ 1941, לאחר כיבושה של פולין בידי הנאצים, תמו ימי החסד, והמפעל האנושי של הרב קורצמן הועבר על ידי בני הגזע העליון, לגטו הצפוף ברובע פודגוז’ה. מעתה נאלצו שלוש מאות היתומים להסתפק בבניין קטן ומוזנח, ותפקידו של הרב קורצמן הפך קשה מנשוא.
אין זה סוד שגם בימים רגילים לא קל לדאוג להאכיל שלוש מאות פיות בגלאי 5-17, אך כשמדובר בבית יתומים השוכן בגטו סגור ומסוגר, הלא קל הופך לבלתי אפשרי.
אלא שאפילו בתנאים אלו לא אמר הרב נואש. במשך שנה שלמה הצליח לדאוג למזונם, לשמר את שגרת הלימודים, ואף שילדים חסרי הורים היו הראשונים להישלח למחנות ההשמדה, גם הצליח להגן עליהם מגירוש, עד ליל ה- 27 לאוקטובר 1942.
היה זה בעיצומו של מבצע “ריינהרד” במסגרתו פעלו מחנות ההשמדה – סוביבור, טרבלינקה ובלז’ץ, כשנערכה בקראקוב האקציה הגדולה השנייה.
באותו לילה מסרו אנשי הגסטאפו למשטרה היהודית רשימה עם כ- 6,000 שמות והטילו עליהם “לבחור” מתוכם 5,000 איש, ולרכזם ב”כיכר זגודי” עד לשעה 05:00 לפנות בוקר. אלא שהגרמנים לא חיכו לשוטרים היהודים.
במהלך הלילה פשטו חיילי אס.אס. על בית החולים ובית הזקנים שבגטו, ורצחו את השוהים שם במיטותיהם.
כשהגיעו לבית-היתומים של הרב קורצמן, חילקו אותם בני דת החסד לשתי קבוצות. את היתומים שמתחת לגיל שלוש, השליכו לתוך סלים שהונחו על עגלות. ובהמשך, הובילו את הסלים ליער שמחוץ לעיר, השליכו לתוך בורות כשתכולתם בחיים, ואת היתומים המבוגרים יותר הובילו ל’כיכר זגודי”.
בתוך כל ההמולה המטורפת ששררה בכיכר, ניגש אל הרב קורצמן איש המשטרה היהודית, הסביר לו שגורל היתומים נגזר, ובשל מעמדם הציע לו ולגברת פוירשטיין לשוב אל הגטו.
הרב הביט בו בעצב והשיב – “אני נשאר עם הילדים שלי”.
איש המשטרה קפא.
כאדם שבחר לקנות את חייו על חשבון חיי אחיו היהודים, היה השוטר בטוח שכמוהו, גם הרב בחר לנהל את בית היתומים עבור נזיד כבוד או מעט כסף, ואם כך, לשם מה הוא בוחר למות איתם, מה תועלת תצמח לו מכך?
מה שאיש המשטרה לא ידע הוא, שילדים שחוו סבל וניכור מרגע לידתם, מסגלים לעצמם חושים מחודדים והישרדותיים, ובחושים אלה קל מאוד להבחין מי מטפל בהם מפני שהוא אוהב אותם, ומי עושה זאת רק מטעמים של כסף או כבוד.
ולפי שילדי בית היתומים כינו את הרב קורצמן – אבא, אות היא שהרגישו בחושיהם המחודדים שהוא אוהב אותם, ומי שאוהב את ילדיו, דואג להם, ומי שדואג להם בימים רגילים, קל וחומר שידאג להם כשהם רועדים מפחד.
לכן הופתע השוטר היהודי מהתגובה של הרב קורצמן. משום שלא האמין שישנם אנשים המסוגלים לאהוב ילדים שאינם שלהם כאילו היו כאלה.
וכך, לאחר שוויתרו באהבתם על הצלתם האישית, צעדו הרב והמנהלת בראש ילדיהם היתומים אל קרונות הרכבת ויחד איתם הובלו למחנה ההשמדה הארור – בלז’ץ.
אז נכון. אפשר לשאול למה הרב קורצמן כמעט נשכח בעוד יאנוש קורצאק זכור לטוב? ונכון שאפשר גם להשיב שקורצאק היה רופא, סופר, ואיש תקשורת, וקורצמן “רק” רב. אך השאלה האמיתית היא – מהיכן למד הרב לנהוג כך? מי הכשיר אותו לוותר על חייו כשילדים שאינם שלו נמצאים בסכנה? – פרשת השבוע.
בפרשת כי תשא, לאחר שבני ישראל חטאו ועשו להם עגל, צווה הקב”ה על משה לרדת מהר סיני, שנאמר: “לך רד כי שיחת עמך”. בעקבות הציווי משה אכן יורד, אך כשהוא מבחין במחולות, הוא מטיל מידיו את הלוחות הכתובים באצבע אלוקים, אל הקרקע למרות שלא נצטווה על כך.
וכאן עולות כמה שאלות.
מי התיר למשה לשבור את הלוחות? הם ניתנו לו כשליחם של ישראל, ומדוע במקום למלא את שליחותו, משה שובר אותם ללא שקיבל מהקב”ה רשות לעשות זאת?
יתירה מזאת, הרי במי מריבה, כששינה מציווי ה’ והכה על הסלע במקום לדבר אליו, נענש משה שלא יכנס לארץ, ומדוע כששבר את הלוחות לא זו בלבד שלא נענש, אלא שבסוף פרשת וזאת הברכה, על הפסוק: “אשר עשה משה לעיני כל ישראל” כתב רש”י: “שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב”ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת”.
מדוע כששבר את הלוחות מדעתו וללא שנצטווה, הסכים עמו הקב”ה לדעתו, ובמי מריבה לא? ובכלל, מדוע המדרש על שבירת הלוחות מובא ברש”י רק בסוף התורה ולא בפרשה בה מתוארת שבירתם?
בגלל הרב קורצמן הי”ד.
בשונה מההכאה במי מריבה, את הלוחות לא שבר משה מתוך כעס על המורים מבני ישראל, אלא מסיבה אחרת כמובא ב”שפת אמת” על התורה:
“נאמר במדרש: “כיון שראה משה רבנו ע”ה שאין לישראל עמידה, חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי”. (ע”כ המדרש).
“אמנם משה רבנו ע”ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב”ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בני ישראל. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. שהיה חביב אצלו כללות בני ישראל מהלוחות. ולכן שיבר אותן. ובאמת על ידי זה שחיבר עצמו לכללות בני ישראל, על ידי זה תיקן אותם”.
לדברי ה”שפת אמת”, משה היה מוכן לשבור את הלוחות ולהסתכן בעונש, מתוך אהבתו לעם ישראל וכדי להצילם.
שכאשר יאמר לו הקב”ה “הרף ממני ואשמידם” על שחטאו, והוא יבקש רחמים עליהם, וישיב לו הקב”ה “מי אשר חטא לפני אמחהו מספרי”, או אז ישיב משה להקב”ה – “הם חטאו ואני חטאתי”, ששברתי את הלוחות למרות שלא ציות אותי, ואם אתה מבקש למחותם בשל חטאם מחה נא גם אותי. ולפי שמשה לא חטא בעגל, יסלח הקב”ה לישראל בזכותו.
לכן אמר לו הקב”ה יישר כוחך ששיברת. כדי ללמד שכיוון משה לרצון השם. כדי ללמד שאהבת הקב”ה לעם ישראל חשובה לפניו מן הלוחות, עד שאם כדי לשמר את עם ישראל יש לשבור את הלוחות, יישברו הלוחות, וישמרו ילדיו.
באמירה “יישר כוחך ששיברת” מבקשים חז”ל ללמד לדורות, שאין אהבה על תנאי… רק אם… כל עוד או תלוי ב… ושרק מי שמוכן לשלם מחיר אישי ולהיענש עבור ילדים שאינם שלו, ראוי להנהיגם, ושבדיוק בשל תכונה זו בחר הקב”ה במשה להנהיג את בניו. שכן ידע ה’ שאהבת משה לישראל אינה תלויה בדבר, שררה או כבוד, אלא אהבה חלוטה היא וללא תנאי, ועל כן גם כשיוצע לו להיפרד מהם ולהתחיל מחדש, ישבור משה את הלוחות, כדי להיענש יחד אתם, בכך יצליח להצילם.
מהנהגתו של משה בפרשת השבוע למד הרב קורצמן שכשילדים, גם אם אינם שלך, משולחים אל מותם, אתה הולך איתם ולא חושב על עצמך.
לכן ילדי בית היתומים כינו את הרב קורצמן – אבא. בגלל האהבה. בגלל שהרגישו שהוא מוכן למות למענם.
לכן גם בכו בני ישראל על לכתו של משה. משום שהכירו באהבתו החלוטה אליהם. ולכן דווקא בפרשה בה מתוארת בכיית בני ישראל על מות משה מוזכרת שבירת הלוחות. כי בשבירה זו התגלתה אהבתו אליהם במלא הדרה עוזה ותפארתה.
והערה לסיום.
מה הופך מורה בבית ספר למוצלח? האם הידע החינוכי שצבר? האם זו הקשיחות? או אולי הסמכות?
מסתבר שלא.
מורה טוב, הוא זה שהצליח לגרום לתלמידיו להרגיש שמאהבתו אותם, אם יעניש אותם המנהל על התנהגותם, יבקש המורה להיענש יחד איתם.
וכשהם יחושו בכך, לא זו בלבד שישיבו לו אהבה, אלא יהיו גם מוכנים להתחנך תחת שבטו, שכן יודעים הם היטב שאם למרות אהבתו אליהם, הוא מעניש אותם או גוער בהם, אין זה בשל כעס או איבוד עשתונות, אלא בשל הסיבה שגרמה להם לאהוב אותו. בגלל שהוא אוהב אותם.
ואם ילדים יודעים שאין אהבה על תנאי, טייסים, רופאים ואנשי היי טק על אחת כמה וכמה.
שבת שלום.
