לפני מספר שנים השתתפתי בהרצאה בקיבוץ בצפון הארץ. לאחר ההרצאה ניגש אלי אחד המשתתפים. לידו עמד ילד בן שתים עשרה.
זה הבן שלי, סיפר האיש. שמו שגיא, ורק כדי לא ליצור רושם לא נכון אני מבקש להדגיש שהגעתי להרצאה רק בגללו.
ברגעיו האחרונים הצאר האחרון לא הצליח לזכור ששמונה שנים קודם לכן, כשמיליונים רעבו ללחם והצבא התפורר בחזיתות השונות, הכתובת כבר הייתה על הקיר.
היום לאחר הלימודים שגיא הגיע הביתה וסיפר שראה על לוח המודעות שאתה מגיע להרצאה אצלנו בקיבוץ הערב, ושהוא מאוד רוצה להשתתף בה, ושאם אנחנו נסכים לבוא אתו הוא יראה בכך את מתנת יום ההולדת היפה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לו לפני בר המצווה שלו. אז הגענו. לא שהבקשה באמת מצאה חן בעינינו, אך לפחות המתנה שביקש לא עלתה לנו כסף, ובימינו גם זה משהו.
ומה גורם לילד בן שתים עשרה לבקש מתנת יום הולדת כזאת, שאלתי. תסכים איתי שזה לא נשמע כל כך טוב. למתנות מהסוג הזה יש תכונה שגם אם אתה יודע כיצד זה מתחיל, אינך יודע היכן זה מסתיים.
האיש חייך במרירות.
אתה מספר לי? אין לך מושג כמה אתה צודק, אהרן. בעניין הזה אני מסכים איתך לגמרי. לפחות אתה מבין אותי. בדיוק בגלל זה ניגשתי אליך. ידעתי שאפשר לסמוך עליך. האם תסכים לעזור לנו?
בשמחה, עניתי. אשמח מאוד לעזור אם רק תספר לי במה מדובר.
אז ככה… סיפר אבא של שגיא. הילד שלנו אף פעם לא היה ילד רגיל. כבר בגיל ארבע הוא אובחן כילד מחונן במיוחד, מה שגרם לנו לגאווה גדולה, אלא שאז היינו תמימים, ולא העלנו על דעתנו עם כמה אתגרים הגאונות שלו תאלץ אותנו להתמודד.
כפי שאתה מתאר לעצמך, אנחנו לא אנשים דתיים. אני ואשתי דור שלישי של קיבוצניקים מהסוג היותר אדוק. מעולם לא היה לנו כל קשר לדת. לא בעד וגם לא נגד. פשוט כלום.
כדי להתנגד למשהו עליך לדעת להכיר אותו או לפחות על קיומו. אצלנו בבית לא היה כלום מהדבר הזה. הדת מעולם לא ביקרה אצלנו בבית וגם לא אנחנו אצלה.
ואז, בלי הודעה מוקדמת, יום אחד הגאונות של שגיא אילצה אותנו להתמודד איתה. בין אם רצה ובין אם לא, ואנחנו לא רצינו.
כששגיא היה בן שש, הוא קם בבוקר באחת השבתות, והודיע לנו שהוא רוצה להתפלל בבית כנסת. כשאמרנו לו שאצלנו לא מתפללים, ובטח שלא בבית כנסת, שגיא שלא אהב את התשובה, פתח בשביתה איטלקית כאילו קיבל הכשרה בהסתדרות. פתאום הוא לא מרגיש טוב. לא הולך לבית ספר. לא יוצא לשחק. בקיצור שובת.
מה לא עשינו. ניסינו לפתות אותו במחשב חדש, במשחקים, אך הילד לא השתכנע. שביתה זו שביתה. ושביתה לא מפרים עד שהתנאים מתקבלים, והם אכן התקבלו. פשוט לא הייתה לנו ברירה.
הלכנו לבית הכנסת. סידרנו אותו. וכשהתחלנו לאסוף אנשים, התחילה ההמולה. מעולם לא ידעתי שאנשים שאני מכיר, כל כך מתנגדים ליהדות שלהם. לא שאני צדיק גדול, אך לכזאת התנגדות לא ציפיתי.
היו דיונים וויכוחים, אך בסופו של דבר כשהם הבינו שזה או שגאוות הקיבוץ יקבל את שלו, או שהקיבוץ ייאלץ לוותר על הגאווה הזאת, הכבוד ניצח, וכשהוא ניצח גם היהדות ניצחה, ובית הכנסת נפתח.
מאוחר יותר הילד גם רצה ללמוד תורה, וכשאמרנו לו עד כאן, הוא התקשר בעצמו לרב האזורי, וכך התחיל שיעור התורה הראשון בהיסטוריה של הקיבוץ.
ואז התחיל הסיפור עם הכשרות.
שגיא הודיע לנו שהוא למד שיהודים אוכלים כשר ושמה שעולה אצלנו על השולחן מאוד רחוק מזה, ושאם אנחנו רוצים שהוא יאכל איתנו עלינו להכשיר את המטבח.
ושב התחילה מלחמה. ושוב היו ויכוחים. ושוב הוא ניצח רק כי אנחנו לא גאונים כמוהו, וכך, בשיטת הסלאמי, שגיא הוביל אותנו ממצווה למצווה.
כיום, אמר לי אבא של שגיא, אנחנו בדיוק כמו דתיים למרות שרק שגיא חזר בתשובה. אנחנו מקיימים בגללו את כל המצוות אך רק עם הגוף. בנשמה שלנו נשארנו אותם קיבוצניקיים אמיתיים שהיינו.
לא קל, אמר אבא של שגיא, אבל אלה החיים. ילדים לא בוחרים. כשקשה לי אני שואל את עצמי מה היה קורה אם שגיא היה ילד מוגבל עם צרכים מיוחדים, האם גם אז הייתי מתנגד לבקשות המיוחדות שלו? ובגלל התשובה שאני משיב לעצמי, אני נרגע ומיישר איתו קו.
ביקשתי לדבר אתך כדי שאולי אתה תוכל להסביר לנו, מאיפה הגיעה המוגבלות הזאת? כמו שסיפרתי לך בתחילת דבריי, ממש אין לנו את זה במשפחה. הוא הראשון שזה קרה לו. אולי אתה יכול להסביר לי מה עשינו לא נכון? איך קורה דבר כזה? מה גורם לילד קיבוצניק לקום בבוקר ולהיות דתי?
אני לא יודע, עניתי. גם אני נדהם מכך כל פעם מחדש כשאני נתקל בסיפור כזה. גם לי אין מושג איך ילד מבית טוב כל כך נדבק בדתיות. אך אם תרשה לי, אספר לך עוד משהו על הבן שלך שאולי ייקל עליך. שגיא לא רק מחונן וגאון, יש בו עוד תכונה ייחודית, ושכשתכירו אותה תתגאו בו אפילו יותר. אך רק אם יש לך כמה דקות.
אבא של שגיא חייך.
אם לך יש, אהרן, שלי לא יהיו? מי שמתמודד עם התופעה שנקראת שגיא כבר שנים, מה זה בשבילו כמה דקות?
אז ככה. הילד שלך זכה בתכונה ייחודית שאפילו מצביאים גדולים וחזקים ממנו לא זכו לה, ואני יכול גם להוכיח זאת.
ביולי 1918, הצאר ניקולאי רומנוב ומשפחתו הועמדו מול כיתת יורים. עד הרגע האחרון הוא לא האמין שהם עומדים לירות בו. בעולם הדמיוני שברא לעצמו האמין הצאר בכל לבו שהעם הרוסי אוהב כמו שילד אוהב את אביו. הוא היה בטוח שהם קשורים אליו בעבותות של אמונה, מסורת ודם. זה חייב להיות כך. הוא היה בטוח בכך. תמיד זה היה כך. לא יכול להיות שהם חפצים במותו.
ברגעיו האחרונים הצאר האחרון לא הצליח לזכור ששמונה שנים קודם לכן, כשמיליונים רעבו ללחם והצבא התפורר בחזיתות השונות, הכתובת כבר הייתה על הקיר. כבר אז הזהירו אותו שריו ויועציו כי המציאות השתנתה ושמוכרחים לבצע רפורמות. אלא שכמו ברגעיו האחרונים, גם אז הצאר ניקולאי סירב להכיר במציאות.
באוזניו הדהדה רק מנגינה אחת. זו שניגנה לו משפחתו הקרובה. זו שסיפרה לו על זכותם השמיימית של המלכים ועל האהבה המיסטית שקושרת את העם הרוסי למלכו. בעולמו הדמיוני, האפשרות שנתינים יקומו על מלכם, לא הייתה קיימת, ולכן כשהיריות פילחו את לבו ואת עולמו הדמיוני, ניקולאי מת כשסימן שאלה גדול מתנוסס על פניו.
אלא שהוא לא היה היחיד. גם נפוליאון הגדול קרס לתוך עולמו הדמיוני בדיוק מאותה סיבה.
לאחר סדרת ניצחונות מופלאים, נפוליאון האמין שגאונותו הצבאית וחכמתו העל אנושית יהיו לצדו תמיד, ואם ירצה, אפילו את הטבע וההיסטוריה הוא יכול לנצח.
הוא היה בטוח בכל לבו, שכשיצא למלחמה נגד רוסיה, היא תיכנע ברגע שיכבוש את מוסקבה, וכי ה”קידמה” שלצדו תגרום לכל העמים להתחנן לפניו שיפרוס עליהם את חסותו.
ואז, כשהחורף הרוסי של 1812 החל להכות בחייליו, למרות שנפוליאון המציאותי הבין כי עליו לסגת, נפוליאון המדומיין סיפר לעצמו סיפור שהיה מנותק מהמציאות, ושגרם לו בסופו של דבר לרדת בבושת פנים מעל במת ההיסטוריה.
והיו עוד, אמרתי לאבא של שגיא.
ביום נפילת הבסטיליה, ברגע שבו קרס העולם הישן והמהפכה התדפקה על שער ארמון המלוכה הצרפתי, כתב לואי הששה עשר ביומן הציד שלו את מילה אחת – “כלום”, בשל העובדה כי באותו יום לא יצא לציד. מאוחר יותר, כשלואי האזרח הועמד לדין והוצא להורג בגליוטינה, התברר לו בדיעבד שדווקא קרו דברים באותו יום. אך עבורו זה היה כבר מאוחר מידי.
ואם תרצה, אמרתי לאבא של שגיא, אפשר להוסיף לרשימת המנותקים והמדומיינים, גם ראש ממשלת אנגליה צ’מברליין.
זה קרה כשהוא חזר מוועידת מינכן בשנת 1938, לאחר שלא שעה לאזהרות ובחר להעניק להיטלר על מגש של כסף את חבל הסודטים, מתוך אמונה דמיונית כי הדבר ירגיע את התיאבון הנאצי וימנע מלחמה, ומתוך עולמו המנותק טען בגאווה בפני העם האנגלי: “הבאתי שלום בדורנו”, בלי שיידע ששנה לאחר מכן תפרוץ מלחמת העולם השנייה.
כך קרה גם להיטלר שהורה לצבאו לצאת למבצע “ברברוסה” כדי לכבוש את ברית המועצות, בניגוד לדעתם של מפקדי הצבא, וזאת מתוך אותה אמונה דמיונית בה לקה נפוליאון, כי בכוחו וביכולותיו העל טבעיים, איש לא יוכל לו, מה שגרם להסתבכות הצבא הגרמני, להיחלשותו, ובסופו של דבר גם להפסדה של גרמניה במלחמה.
זה נכון, אמר לי אבא של שגיא, אני מכיר את ההיסטוריה, אך איך כל זה קשור לבן שלי. אנחנו קיבוצניקים פשוטים. לא מצביאים.
זה נכון, עניתי. אך זה בכל זאת קשור.
האם יש הסבר לתופעה שגורמת למנהיגים להשתעבד לדמיונות שלהם? מדוע ניקולאי סירב להקשיב ליועציו? מדוע לא שעה צ’מברליין לאזהרות? כיצד לא צפה לואי השישה עשר את העתיד לבוא? מה גרם לנפוליאון להתאבד צבאית? הם הרי לא היו טפשים.
זה באמת משונה, אמר אבא של שגיא. כל ילד היה מזהה את הסכנות שהם התעלמו מהם. לך יש הסבר?
לי אין, עניתי, אך לתורה שהבן המחונן שלך לומד יש ועוד איך.
בתורת ישראל ישנן מספר מצוות שנכתבו במיוחד עבור מלכים, כשאחת מהן מורה לו לכתוב לעצמו ספר תורה וללמוד בה תמיד, שנאמר: “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו… לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל”
בפסוקים אלו מלמדת התורה כי למרות שכל יהודי נדרש ללמוד תורה, מלך נדרש לכך יותר מאחרים, שכן בשונה מהם, הוא מצוי בסיכון גבוה מהם.
הוא מלך. ומלך חשוף לגאווה יותר מאחרים משום שכולם חייבים בכבודו. כולם כפופים לו. ואף הוא נוהג בעצמו גינוני מלכות. בשל מעמדו המיוחד, ולכן אפשר ותתפתח אצלו מציאות דמיונית בה הוא חש כי הוא מורם בעם. שהוא אינו אדם רגיל. שהוא ניחן בכוחות על אנושיים וגם ביכולת חשיבה שאינה נחלתם של בני תמותה. ומכך מזהירה אותו התורה.
היא מלמדת אותו שכאשר כל אלו חוברים יחד הם עלולים ליצור במוחו מציאות דמיונית שבגללה יסרב להאזין לעצותיהם ולאזהרותיהם של הסובבים אותו, וזאת מתוך שעולמו הדמיוני יסביר לו שהם לא מבינים שאין הוא אדם רגיל, ושהם גם לא מכירים בכוחותיו העל אנושיים, ורק בשל כך אינם רואים כמוהו את התמונה השלמה, ובכך תגרום לו גאוותו שלא להאריך ימים על ממלכתו.
בפסוקים אלו מתארת התורה בעקיפין את הסיבות לשיגעון הגדלות שתוקף מנהיגים, ואת הסיבה הנסתרת לניתוקם מן המציאות בשל אותו שיגעון.
בפסוקים אלו מלמדת התורה על פרדוקס ההצלחה, ועל כך שפעמים ודווקא ההצלחות גדולות של מנהיגים גורמות להן להיכשל שכן הן גורמות להם לשקוע בדמיונות על טבעיים על עצמם, ולהתנתק בכך מהמציאות עד שהיא טופחת על פניהם.
אז מה שאתה בעצם אומר, שניקולאי ונפוליאון ולואי נכשלו משום שהיו גאוותנים?
לא בדיוק, עניתי. הם אמנם היו גאוותנים, אך הם נכשלו משום שהם היו שבויים בתוך סיפור דמיוני שסיפרו לעצמם, ולא היו מסוגלים להשתחרר ממנו.
המהר”ל מפראג מסביר בספרו “נתיבות עולם” שהגאווה אינה רק תכונה רעה. היא משהו הרבה יותר מסוכן. לדבריו, הגאווה, יוצרת באדם אשליה שהוא מרכז המציאות. שהוא הוא המציאות. שהמציאות אינה בלתי תלויה אלא רק זו שהוא מאמין שהיא המציאות. וכשאדם משוכנע בכך בכל לבו, הוא אינו מסוגל עוד לקבל את העובדה שישנה מציאות הסותרת את המציאות המדומיינת שלו. הוא פשוט לא רואה אותה. היא לא קיימת עבורו.
זו הסיבה שניקולאי לא שמע את היועצים שלו. שנפוליאון התעלם מהנתונים והפסיד במלחמה. שלואי הששה עשר כתב “כלום” ביום שבו נחרב עליו עולמו, ושצ’מברליין, למרות שהביא מלחמה, האמין בכל לבו שהוא מביא שלום. הם לא היו טיפשים. הם היו שבויים בסיפור של עצמם.
אלא שלמרות שהם מוכרים יותר, הם לא היו הראשונים.
הראשון ששקע במציאות המדומה שברא לעצמו מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת בא, אחרי ששבע מכות כבר פקדו את מצרים והחריבו אותה ואת כלכלתה. מגיעים משה ואהרן שוב אל פרעה ומבקשים ממנו לשלוח את בני ישראל. וכשפרעה שוב מסרב, זועקים אליו יועציו הקרובים ביותר שמבינים כי החורבן הסופי קרב: “הטרם תדע כי אבדה מצרים?!”
אלא שלמרות האזהרות, פרעה המנותק לא משתכנע. בעולמו הדמיוני הוא מלך כל יכול שניחן בכוחות על אנושיים, ומלך כזה לא נכנע לאיש. ולכן, למרות האזהרות, במקום לשלח את בני ישראל מבקש פרעה לנהל עם משה ואהרן מסע ומתן, ושואל: “מי ומי ההולכים”, וממשיך לשחק את המשחק הישן, בזמן שמצרים קורסת סביבו, כאילו דבר לא השתנה.
את הסיבה להתנהגותו התורה מייחסת לעובדה שהקב”ה הכביד והקשה את לבו, שנאמר: “ויכבד לב פרעה”. “ויחזק לב פרעה”. “ויכבד פרעה את לבו”.
ומהי הכבדת הלב? שאל אבא של שגיא.
על פי המהר”ל, עניתי, “הכבדת הלב” קשורה למילה כובד, וכובד קיים רק המציאות החומרית, ועל כן, בעוד אדם רוחני שאינו שקוע ואזוק באזיקי החומר נחשב ל”קל”, אדם המשועבד לחומר נחשב לכבד.
לדברי מהר”ל, ככל שאדם שקוע יותר ב”אני” של עצמו, כך “ליבו” “כבד” יותר, וכשהוא כבד, הוא הופך לישות עצמאית ובלתי תלויה, וככזאת אין היא מסוגלת להכיר במציאות שבחוץ. זו כבדות הלב. חוסר היכולת להכיר במציאות האמתית בשל ההשתעבדות ל”אני”.
לפי ביאור זה, הכבדת הלב של פרעה לא התרחשה באופן ניסי, היא התרחשה מאליה, בשל ההתנגשות בין המציאות ובין עולמו הדמיוני של פרעה והלכה והתעצמה עם כל מכה ומכה, שכן פרעה סירב להכיר במציאות שאינה תואמת את זו שבדמיונו, ולכן למרות שאבדה מצרים במציאות, בעולמו הדמיוני של פרעה היא נותרה על תילה, וכשהיא כזאת אין שום סיבה שייכנע למשה ואהרן, ועל כן הוא מסרב לשלח את בני ישראל.
בדיוק כמו ניקולאי, נפוליאון, לואי השישה עשר וצ’מברליין, גם פרעה היה שבוי בתוך הסיפור שסיפר לעצמו. בדיוק כמוהם, גם הוא בסיפור הדמיוני שלו, היה מלך על אנושי שארצו הבלתי מנוצחת ניצבת במרכז העולם, ואם זו המציאות מי יוכל לו ולארצו? לכן פרעה הכביד את לבו. משום שהסיפור שסיפר לעצמו היה חזק יותר מכל מכה שירדה על מצרים האמתית. שכן בעולמו הדמיוני מעולם לא הוכתה מצרים.
לדעת מהר”ל “כבדות הלב” אינה טיפשות. היא חוסר היכולת לצאת מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו.
עם זה אני מסכים בהחלט, אמר אבא של שגיא, אך אולי כעת תגלה לי כיצד כל זה קשור לשגיא שלי?
מיד אסביר, עניתי. אלא שלפני כן, אבקש להציג בפניך עוד תופעה.
בפרשת השבוע, מיד אחרי תיאור הכבדת לב פרעה, הקב”ה מצווה את בני ישראל על קרבן הפסח, שנאמר: “משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח.”
וביאר רש”י: “משכו – מי שיש לו צאן ימשוך משלו, וקחו – מי שאין לו יקח מן השוק.”
לכאורה מדובר בציווי פשוט ומעשי. אם יש לך, טוב, ואם לא, תקנה. אלא שבתורה לא נתפרש מדוע עליהם לעשות זאת.
על כך מרחיב רש”י בהמשך בשם המדרש, וזה לשונו: “שהיו שטופים באלילים, אמר להם “משכו וקחו לכם” – משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה.
בדברים אלו מבקש רש”י לבאר את הסיבה לציווי הקרבת קרבן פסח.
לדבריו, השה אותו נדרשו בני ישראל לקשור לקרעי המיטה ולהקריב, לא היה סתם קורבן. הוא היה קרבן של התפכחות. של חזרה מהעולם הדמיוני לעולם האמיתי.
לדברי חז”ל, באותה תקופה היו בני ישראל שקועים במ”ט שערי הטומאה של הדמיון. בדיוק כמו פרעה, גם הם האמינו בכוחו העל אנושי ובעליונותה של מצרים, ולכן גם עבדו לאלוהיה והשתחוו לו. זהו שאמר השטן להקב”ה הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.
במחשבה ראשונה אנו נוטים לחשוב שציווי זה נועד להוכיח למצריים כי בני ישראל אינם חוששים מהם, ומקריבים את אלוהיהם. ואף שנכון הדבר, היה זה דווקא החלק הקל בציווי. השה היה לא רק אליל מצרים. הוא היה האליל לו השתחוו גם בני ישראל לאורך גלותם. ובציווי זה הם נצטוו לשחוט את האליל שלהם. את זה שעבדו לו כל כך הרבה שנים. את ההשתעבדות לעולם הדמיוני לו היה משועבד פרעה.
קרבן פסח לא היה רק מעשה של מסירות נפש כלפי המצריים. הוא היה בעיקר מעשה של מסירות נפש כלפי עצמם.
וזהו שנאמר במדרש: “משכו”. משכו את עצמכם מהסיפור המצרי אותו אתם מספרים לעצמכם. ואת זה תעשו בעזרת “וקחו לכם”. כלומר, קחו את השה, את האליל שהאמנתם בו כל השנים, ותשחטו אותו. לא בסתר. בפרהסיה. לעיני כל מצרים. הכריזו שהסיפור הישן נגמר. תהיו “לכם”. תהיו מי שאתם באמת ולא מי שהמצרים רוצים שתהיו.
בציווי “משכו וקחו לכם” מלמד הקב”ה את עם ישראל שכדי לצאת לחירות, אין די שיצאו מארץ מצרים. כדי להיות באמת בני חורין עליהם קודם כל להוציא מצרים מתוכם. וכשזה יקרה, באותו רגע ממש, הם גם יצאו ממצרים המדינה.
קרבן פסח לא היה רק ציווי. הוא היה מבחן. המבחן שפרעה נכשל בו. שניקולאי נכשל בו. ושנפוליאון ולואי נכשלו בו.
זה היה מבחן שנועד לגלות לבני ישראל את הדרך להינצל מעולם הדמיון. את הדרך להשתחרר מן ההרגלים ומדפוסי החשיבה שבונים אט אט את העולם שמנתק אותנו מהמציאות.
בציווי קרבן פסח, בני ישראל נצטוו לקשור את השה למיטה למשך ארבעה ימים ולהסתכן, כדי ללמד לדורות שרק מי שנכון להקריב את ה”אני” שלו ולהסתכן בכך בחייו, יכול להתגבר עליו. וכשהוא מתגבר עליו, שוב אין בכוחו של ה”אני” ללכוד אותו במלכודת הדמיון בה נלכדו החכמים והחזקים ביותר.
המצביאים שהזכרנו נלכדו בה משום שהיו עבדים ל”אני” שלהם לו סגדו, ואילו בני ישראל, לעומתם, שחטו את ה”אני” לו השתחוו שנים רבות כל כך, ולכן רק הם יצאו ממצרים.
לכן זה קשור לשגיא שלך, אמרתי לאבא שלו.
שגיא שלך מקריב קרבן פסח מדי יום. כשהוא צועד בקיבוץ כשכיפה לראשו, הוא קושר למיטה את ה”שה” הלא מאמין לעיני כל השכנים. הוא מכריז בכך שהוא מוכן לשלם את המחיר עבור האמת, ושאין לו קושי להקריב את ה”אני” שלו בשבילה.
אם שגיא שלך היה חי במצרים, הוא היה הראשון לקיים את הציווי “משכו וקחו לכם”. הילד שלך התגבר על העולם שאפילו פרעה לא הצליח להתגבר עליו. אולי בגלל שהוא מחונן, ואולי בגלל שהוא ילד אמיתי, ואלי בגלל שניהם.
לכן אמרתי לך שעליכם להיות גאים בילד שלכם. שגיא שלכם מהפכן. הוא מורד במוסכמות. הוא לא מוכן להשתחוות למשהו רק בגלל שכולם משתחווים לו. ככה זה עם אנשים ש”האני” שלהם לא כפוף לתאוות שלהם. לאנשים כאלה אין בעיה להתייצב מול כולם ולומר הוא האלוקים.
אלא שבעוד בני ישראל עשו זאת במצרים אחרי שראו ניסים גלויים, שגיא שלך עושה זאת בקיבוץ בלי שזכה לראות אפילו נס אחד.
זה הסבר משכנע ונכון, אמר לי אבא של שגיא. כמי שמכיר אותו אני יכול לומר שהוא באמת כזה. תמיד הוא היה כזה. אך על השאלה מאיפה זה בא לא ענית לי. למה דווקא הוא?
יש לי תשובה עבורך, עניתי, אך רק אם תבטיח לי שלא תפגע אגלה לך אותה.
וכשאבא של שגיא הנהן, הסברתי.
בראשית דבריך אמרת שאינך מבין מה גרם לבן שלך להיות דתי, ושבמשפחה שלך כבר שלושה דורות אין אף אחד דתי.
זה נכון מאוד, אמר שוב אבא של שגיא.
זה אולי נכון, עניתי, אך אם תרחיק עוד דור אחד לאחור, תגלה שאבא של סבא שלך היה דתי ושמר מצוות באדיקות ובמסירות נפש, ורק הסבא שלך, שכנראה גם היה דתי בילדותו, מרד בו והפך לכופר.
אבא של שגיא צחק.
זה הכי מדויק שאפשר, אהרן. בדיוק כך קרה.
מעולה. אז הנה התשובה לשאלתך.
אתה תוהה מה גרם לשגיא לחזור בתשובה? פשוט מאוד. אם הסבא שלו היה מהפכן, ואם האבא של סבא שלו היה דתי, ואם גנים עוברים בירושה למרות שלפעמים הם מדלגים דור, מה ציפית שיקרה?
כשהסבא דתי והבן מהפכן, מה הפלא שהנכד משלב את שתי התכונות וחוזר בתשובה.
ועוד מילה לסיום.
לפני עשרות שנים, כתב בספרו בן מושב העובדים הראשון בארץ ישראל שהוקם בידי מהפכנים צעירים שמרדו בדת ובמסורת, את הדברים הבאים:
“האדם ממלא את יום השבת בתוכן רוחני שלם… ואלו כשאנו מתאספים יחד בשבתות, אנו עוסקים בענייני הכפר כהמשך לחיי העבודה וימות החול.
תוכן רוחני, כעין תפילה בציבור או אמירת תהילים… תוכן של קדושה אלוקית שהציבור מתעלה על ידיו ומסיח עצמו מחיי חולין, את התוכן הדתי הזה, אבדנו לנצח. נשאר חלל ריק שאינו מתמלא… כל התוכן שמעניקים לנו שחקנים, קריינים, זמרים ונגנים, אינו ממלא את החיסרון”.
כעת אתה מבין מאיפה זה בא? אמרתי לאבא של שגיא. אם יהודי נותר יהודי גם כשהוא כופר, ואם הכמיהה לקשר עם הקב”ה לא נעלמת, ואם החיסרון נותר בעינו למרות הזמרים הנגנים והשחקנים, מה הפלא ששגיא שלך חזר למקורות שלו?
וזה באמת כתוב מה שציטטת כעת? אתה יודע מי כתב את זה?
בהחלט, עניתי.
על משה דיין שמעת? אבא שלו כתב את זה. שמואל היה שמו. יש אצלי את הספר שלו עם חתימת ידו.
ואגב, אם יום אחד תפגוש אחד מהצאצאים שלו, תאמר להם שסבא שלהם טעה. הם לא איבדו לנצח את התוכן הדתי. אמנם עברו מאז שנים רבות, אך הנכדים שלהם ממלאים אותו מחדש, ושגיא יוכיח.
שבת שלום.
