במשך השנים נפגשתי עם לא מעט ניצולי שואה שכיום מכונים שורדי שואה. אין מדובר בשינוי לשוני. זהו שינוי מהותי שמכיר בעובדה שלמעשה איש לא ניצול מהשואה. גם לא אלה שנותרו בחיים, על כך יעידו בעיקר בני הדור השני. אלה שחיו לצדם של ניצולי השואה לאחר ששרדו.
אצלנו, כך סיפר לי פעם קרוב משפחה, מעולם לא צחקו בבית. אצלנו, במקום לבלות כמו ילדים בני גילנו, היינו מתלווים להורינו לכל מיני ביקורים כאילו משפחתיים.
תחילת כל מפגש הם היו עוסקים בחיי היומיום כמו כולם. התעדכנו מי נפטר, או למי נולד בן או נכד. אך בסופו של דבר הם תמיד היו מגיעים ל”שם”.
לכל ילד נורמלי יש משפחה. יש דודים ודודות. יש בני דודים, וגם סבא וסבתא. לנו לא היה.
מי שלא נולד להורים ניצולי שואה לעולם לא יבין זאת. אך הצורך במשפחה היה כל כך חזק, שהוריי היו מתאמצים מאוד לבקר אצל כל מי שהיה לנו איזשהו קשר אתו. קרוב או רחוק. בעיקר רחוק. מה שלא מנע מהם לדרוש לכנות אותם דודים ודודות.
זו הייתה סביבת הילדות שלנו. החברים שלנו היו אנשים מבוגרים שהמכנה המשותף שלהם, שכולם היו “שם”.
בתחילת כל מפגש הם היו עוסקים בחיי היומיום כמו כולם. התעדכנו מי נפטר, או למי נולד בן או נכד. אך בסופו של דבר הם תמיד היו מגיעים ל”שם”. וכשהם היו מדברים על “שם” היינו בורחים לחדר אחר משום שלא היינו מסוגלים לשמוע את הדיבורים האלה.
בעינינו הוריי היו האנשים הכי חזקים. לא הייתי מסוגל לשמוע איך הכו אותם. איך השפילו אותם. לא רציתי אבא ואימא מושפלים. לכן לא הקשבתי. שנאתי את המפגשים האלה אך לא היתה לי ברירה. בשביל אבא ואימא הייתי לא רק ילד. הייתי מוצג. היה להם חשוב להראות לכולם שיש להם ילד רגיל למרות הכול.
בתור דור שני לשואה, אהרן, אני יכול לומר לך בוודאות. יש אנשים ששרדו את השואה, איש לא ניצל ממנה. היא רדפה אותם הרבה שנים אחרי שהיא הסתיימה. היא רדפה אותם כל החיים.
היום מכנים זאת המומחים פוסט טראומה ועוד כל מיני מילים שמנסים להכניס כל התנהגות לקופסא משלה, אבל בשבילנו זו לא הייתה קופסא. זה היה חלק מהחיים.
ולמרות שקרוב משפחתי צדק בכל מילה, אני יכול להעיד שהיו גם אנשים אחרים. הכרתי כאלה. הכרתי כאלה שהצליחו לא רק לשרוד את השואה אלא להותיר אותה מאחור. לא רק הגוף שלהם השתחרר. גם הנפש.
אחת כזאת הכרתי כשהיתה בת תשעים ושלוש. שמה היה רחל.
באחד הימים התקשרה אלי המטפלת שלה, וסיפרה שרחל מקשיבה לשיעורים שלי. שהיא מאוד רוצה להיפגש אתי. ושיש לה מה לספר לי.
הסברתי למטפלת שאנשים בגילה של רחל לא מגיעים אלי לפגישה משום שאני מגיע אליהם וכך היה.
במהלך הפגישה אחרי שהודתה לי שבאתי לבקר אותה, סיפרה לי רחל על חייה המופלאים על השואה, על העליה לארץ ישראל, על המשפחה הענפה שזכתה להקים, ועל האמונה הגדולה שיש לה בהקב”ה.
כשרחל סיימה בקשתי ממנה רשות להציג לה כמה שאלות, והיא הסכימה בשמחה.
ממה שסיפרת לי ובעיקר ממה שלא, אני מבין שסבלת לא מעט בתקופת השואה. איך זה שלמרות גילך לא איבדת את השמחה והחיוניות? איך זה שהילדים שלך לא נותרו עם צלקות מן העבר שחווית? את הרי מכירה טוב ממני את המונח “דור שני”. את מסכימה שזה נדיר?
בהחלט, ענתה רחל. זה באמת לא רגיל. אני אמנם מכירה עוד נשים כמוני שזכו להותיר את השואה מאחוריהם, אך אתה צודק. את רוב מכריי השואה ליוותה כל חייהם.
אתה צריך להבין, הסבירה לי רחל כמו לילד. נפש האדם אינה מכונה. את זה ראיתי עוד כשהייתי “שם”.
אני אמנם לא פסיכולוגית, אך ממרומי גילי אני יכולה להרשות לעצמי לנתח מעט את נפש האדם. במחנות, אהרן, אף אחד לא הפך לאיש אחר. החיים במחנות לא הפכו טובים לרעים וגם לא רעים לטובים. את הטובים המחנות הפכו לטובים יותר, ואת הרעים לרעים יותר. היו כאלה שעשו מעשים נאצלים והיו כאלה שלא. היו שהקריבו את חייהם למען אחרים מתוך ידיעה שאיש לא יידע על כך. אך היו גם כאלה שמאותה סיבה עשו את המעשים הנוראיים ביותר. היו כאלה שעבור עוד כמה פירורי לחם היו מסוגלים להרוג, והיו כאלה שנתנו את מנת לחמם לאחרים למרות שידעו שבכך הם גוזרים את דינם למיתה.
אתה חושב ששחרור הגוף משאיר מאחור את הזוועות הללו? נראה לך שבני אדם הם מכונות? אני מכירה לא מעט אנשים שהדימוי העצמי שלהם התרסק במחנות וגם נותר שם. אתה חושב שאדם שמצווים עליו לנקות שירותים עם הידיים והלשון נותר אדם רגיל? אז מה אם הגוף שלו השתחרר? הנפש שלו נותרה שם. מרוסקת לרסיסים.
הגוף יכול להשתחרר ברגע אחד. לא הנפש.
ואיך בכל זאת הצלחת להשאיר מאחור את הכול? איך בך לא פגעו ההשפלות שספגת?
אספר לך, אמרה.
כשהיינו בדרך לאושוויץ. בקרון. עוד לפני שהגענו. בתוך כל האימה ודוחק אבא פנה אלי ולחש לתוך אוזני. אני זוכרת את זה כאילו לא עברו עשרות שנים.
רוחל’ה שלי. כך הוא אמר. מילה במילה. אני לא יודע מה הולך לקרות לנו. אך ליבי אומר לי שאנחנו הולכים למקום מאוד לא טוב. איני יודע אם אזכה לראותך שוב. איני יודע אם אחיה. בבקשה ממך. בכל מקום שתהיי. כשיהיה לך קשה אל תשכחי שני דברים.
חינכתי אותך שהקב”ה הוא טוב ומיטיב גם כשהראה ההפך. לימדתי אותך שבכל מקום שיהודי נמצא הקב”ה נמצא אתו. כשיהיה לך קשה הביטי לשמיים ושאלי את עצמך אם את עדיין מאמינה שאבא צדק. כל עוד תאמיני שצדקתי, יהיה לך כוח, וכל עוד יהיה לך כוח תישארי בחיים.
במבט לאחור אבא צדק. לא היה קל. הגרמנים התאמצו לשבור לא רק את גופנו אלא בעיקר את רוח האדם שבנו. הם שלטו בנו ללא מיצרים. בקלות הייתי יכולה לאבד את הצלם שבי. רוב הנשים שהיו סביבי הפכו תוך ימים ספורים למכונות נטולות חיים. מה שמנע ממני להצטרף אליהן היו הדברים של אבא. בכל רגע שהיה לי קשה, והיו הרבה רגעים כאלה, הייתי שואלת את עצמי האם אני עדיין מאמינה שאבא צדק.
אני לא יודעת להסביר לך את זה, אך זו עובדה. כל פעם שחשבתי על הדברים של אבא, הרגשתי שהשם איתי, ושהוא יודע מה טוב לי למרות כל הרוע, ושהוא לא ייתן לאף אחד לשבור אותי. זה מה שנתן לי כוח להישאר אדם. לא רק בשואה, בעיקר לאחריה.
מה שהשאיר את שורדי השואה “שם” למרות שבנו את חייהם מחדש, היא העובדה שגם אם גופם שרד, הם היו מרוסקים. הנפש שלהם התפוררה. היה להם קשה עם העובדה שהגרמנים לקחו מהם את מי שהם היו. שהם הרשו להם לעשות להם את זה. הם יצאו מהמחנות ללא הדימוי העצמי שלהם, ובגלל המחשבות האיומות הללו הם לא הצליחו לבנות אותו מחדש. הם ניסו. הם העמידו פנים. אך בתוך תוכם הם נותרו מספר נטול פנים ורגשות כפי שהגדיר זאת יחיאל דינור. הם נותרו קצטניקים.
לי היה מזל. לי אבא נתן צוואה לפני שנלקח ממני, ובזכות ששמרתי עליה היא שמרה עלי.
השם הציל אותי מ”שם” עוד כשהייתי שם, אך הוא הציל אותי בעיקר אחרי שיצאתי משם. אני בת תשעים ושלוש, אהרן, וממרומי גילי אני יכולה לומר לך בכנות שלא קלים היו חיי. אך במבט לאחור אני גם יכולה לומר שמה שנתן לי את הכח להמשיך להתמודד ולא להישבר, למרות כל הזכרונות, הייתה הצוואה של אבא. תמיד האמנתי שהשם איתי. שהוא משגיח עלי. זה מה שנתן לי כח אז וזה מה שנותן לי כח גם היום.
איני יודעת עוד כמה זמן השם רוצה שאשאר כאן, אמרה לי רחל כשנפרדנו. יש לי בקשה ממך. אחרי מאה ועשרים שלי וזה לא כל כך רחוק. תספיד אותי בבקשה. תספר לאנשים הצעירים מהיכן שאבתי את הכוח.
ארבע שנים לאחר אותה פגישה קיימתי את בקשתה.
אתם הכרתם את רחל טוב ממני, אמרתי לבני המשפחה ולמכרים שהגיעו ללוות אותה, אני עומד בפניכם ומספיד אותה משום שביקשה זאת. לא הכנתי הספד משום שאני מבקש לשמש לה פה להספיד את עצמה. אני מבקש להספיד אותה במילים ששמעתי ממנה.
בפרשת וארא הקב”ה מדבר עם משה רבנו ומתאר בפניו את תהליך הגאולה של עם ישראל, שנאמר: “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:”.
בפסוקים אלו משתמש הקב”ה בארבע לשונות של גאולה. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וכנגדן אנו גם שותים בליל הסדר ארבע כוסות. אלא שהן מעוררות מספר שאלות.
מדוע רק לאחר ארבע לשונות אלו ידעו בני ישראל כי אני ה’ אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים? מדוע יש צורך בכל הלשונות הללו? האין די ב”והוצאתי” או ב”והצלתי”? לשם מה מוסיף הקב”ה גם “וגאלתי” “ולקחתי”?
והתשובה פשוטה. בגלל בני ישראל. כדי שגאולתם תהיה שלמה.
בפרשה הקודמת, כשהקב”ה מודיע למשה שהגיעה עת הגאולה, משה משיב לו כי בני ישראל לא יאמינו לו, ועל כן הקב”ה נותן בידיו אותות כדי לשכנע אותם בכך. אלא שלמרות זאת, חז”ל מלמדים כי רוב בני ישראל נותרו במצרים למרות כל האותות.
האין זה מפליא? האם לא היו בני ישראל חפצים להשתחרר מעול המצריים? אם אנו היינו עדים רק לחלק מהניסים שהם ראו, היינו נותרים במצרים? מדוע לא יצאו עם כולם?
בגלל השעבוד.
בשונה מן השואה שנמשכה שש שנים, השעבוד במצרים נמשך כשמונים שנה. אם בשואה הגיעו היהודים למחנות עם תחושת החירות שאותה אבדו שם, במצרים נולדו בני ישראל לעבדות. הם מעולם לא טעמו את טעמה של החירות. עבורם היתה החרות משהו שלהם אין כל קשר אליו.
הם נולדו עבדים. ללא אישיות. ללא דימוי עצמי. ללא שאיפות או תקווה, ולכן ידע משה שגם אם יבשר להם על הגאולה, לא יהיו בידיהם את כוחות הנפש להשתחרר מתחושת העבדות לתוכה נולדו.
הוא ידע שבני ישראל יעדיפו להישאר במחנות בגלל ההרגל. בגלל דפוסי ההתנהגות שנחרתו בליבם בעוצמה כל כך גדולה, עד שאפילו אלו שכן יצאו ממצרים, יצאו ממנה רק בגופם. ומשום שאישיותם נותרה שם, כל אימת שנתקלו בקושי בקשו לשוב למצרים.
משה סבר שבני ישראל לא מסוגלים להוציא את נפשם ממצרים, ולכן ביקש מהקב”ה אותות כדי שלא רק גופם ישתחרר אלא בעיקר נפשם.
הקב”ה מנה בפניו את הגאולה בארבע לשונות בדיוק בגלל זה. כדי ללמד את בני ישראל כיצד לשחרר את נפשם ממצרים. כדי ללמד לדורות כיצד להתמודד עם העבר בלי לתת לו להשפיע על העתיד.
באומרו והוצאתי והצלתי הקב”ה מבשר למשה על גאולת הגוף של בני ישראל, אך באומרו וגאלתי ולקחתי הוא מגלה לו את סוד גאולת הנפש. והוצאתי והצלתי מצד הניצולים, וגאלתי ולקחתי מצד המציל.
כדי להינצל מטראומת השעבוד, מלמד הקב”ה את משה, אין די בגאולה חומרית, יש צורך גם בגאולה רוחנית. כזאת שמגיעה מלמעלה. רק היא מסוגלת לגאול את האדם מן הגלות. רק היא מסוגלת למנוע ממנו לשעבד את עתידו לעברו. הוא מלמד אותו שרק האמונה בהשגחת השם ובטובו יכולה לרפא את הכאב, שכן בו ברגע שיידע האדם שלא רק בגאולה ממצרים ה’ היה עמו אלא גם בימי השעבוד, ייקל עליו לשאת את סבל העבר ולא לתת לו להשפיע על העתיד. באותו רגע יידע שהכל נעשה בהשגחה ועל כן לא ייגע את עצמו בייסורי מצפון על שלא נאבק במבקשי רעתו, ורחל ז”ל היא הוכחה לכך. היא לימדה אותי את זה.
לאורך החיים כולנו מתמודדים עם אתגרים שההשגחה מציבה בפנינו. ומרחל ז”ל למדתי שכדי לא לתת לעבר לשלוט בעתיד שלנו, עלינו להאמין שהוהוצאתי והצלתי התרחש על ידי הוגאלתי ולקחתי. להאמין שבכל מקום ובכל מצב הקב”ה משגיח עלינו, ושכל מה שעבר עלינו היה בהשגחה מדוקדקת, וכשמאמינים בכך, נגאלים באמת.
ועוד נקודה לסיום.
לאחר השואה שלח גאון מפורסם את אחד ממקורביו להיפגש עם יהודי תלמיד חכם שעלה ארצה לאחר השואה.
הם צעדו בסמטאות ירושלים בשתיקה. לא האורח דיבר וגם לא השליח.
היית שם? הפר השליח את השתיקה ללא שהוא מפנה אליו את מבטו.
שתיקה…
לאחר מספר רגעים ענה האורח.
כן. הייתי שם.
שוב שתיקה. ושוב צעידה. ושוב שאלה.
וראית הכל?
שתיקה…
“ראיתי הכל”. השיב האורח.
ושוב שתיקה ממושכת.
ואתה כועס?
ושוב שתיקה…
כועס מאוד.
טוב. טוב. ענה השליח ונפרד מן האורח.
מדוע שמח השליח כשהתברר לו שהאורח כועס?
משום שאם יש בו כעס אות היא שהוא מאמין שהקב”ה משגיח. ומי שמאמין שהקב”ה משגיח, גם אם לעת עתה כועס הוא, לזמן מן הזמנים ישוב וישתחרר מאושוויץ לא רק בגופו אלא גם ברוחו.
