את ר’ יעקב אני מכיר מזה שנים, ולמרות זאת מעולם לא יוצא לנו לדבר יותר מידי.
רבי יעקב נמנה על סוג האנשים, שבשונה ממני, כשהם נדרשים להכריע בשאלה האם לעשות או לדבר, הם בוחרים באפשרות השנייה.
“ביום חמישי האחרון”, סיפר ר’ יעקב בעצב, “ללא כל התרעה, איבדה לפתע המנוחה את הכרתה, וביום ראשון השיבה נשמתה ליוצרה.
ולפי שרגשות מועברים בדיבור, ולאלו העושים אין פנאי לדבר, אנו נוטים לטעות לחשוד אותם בקרירות או באדישות, למרות שברוב המקרים הם רגישים הרבה יותר מאתנו, אלא שבשונה מאתנו, המשתפים את רגשותינו, הם מעדיפים לנתב את רגשותיהם לעשיית מעשים טובים בסתר, שאיש אינו יודע עליהם בשל נטייתם למעט בדיבור.
כשאשתו נפטרה, בשל האבל, נאלץ רבי יעקב לעצור מעשייתו, ולפי שעצר ממנה, החל לדבר, וכדרכם של אבלים המספרים על מי שעליו הם מתאבלים, סיפר לי ר’ יעקב על אשתו המנוחה שעבדה כמזכירה במכון רפואי, לא בשביל משכורת אלא כדי לעזור לבריות.
“כמעט מידי יום היו מגיעים למכון חולים למרות שתורם נקבע לעוד חודש או חודשיים”, סיפר, “והיא, בשל ליבה הרחב, כדי לא להשיב פניהם ריקם, היתה מכניסה אותם בין התורים.
“וכל כך היתה מפורסמת בטוב ליבה, עד שאפילו הרופאים שקפדנותם וקנאתם לזמנם אינם צריכים ראיה, כשהיו נדבקים בדאגתה לחולים, היו נזכרים מיד בשבועת הרופאים, ומתרצים.
“לא קרה אפילו פעם אחת ששבה לביתה לפני שהחולה האחרון נכנס לרופא.
וכל כך גדולה היתה דאגתה לזולת, המשיך ר’ יעקב, עד שאפילו להוריה המשיכה לדאוג וזאת למרות שכבר לא היו בין החיים.
“כל שנה”, סיפר, “כשהיינו עולים ביארצייט לקברי הוריה, היתה המנוחה מבקשת ממני להיקבר ליד הוריה לכשיבוא יומה.
“כששאלנו אותה – למה דווקא כאן ולא יותר קרוב לעיר מגורינו? היתה משיבה לנו שהוריה ניצולי שואה היו, וככאלה לא נותרה להם משפחה שתפקוד את קברם.
“אם אקבר לידם” הסבירה, “כשילדינו יפקדו את קברנו, יזכו גם הוריי שיפקדו את קברם.
כששאלתי את איש החברא קדישא למי שייכים שני הקברים שנותרו פנויים באותה חלקה אותם ביקשה המנוחה שארכוש”, סיפר ר’ יעקב, “ענה לי האיש בפסקנות שאין לערער עליה, שאין על מה לדבר, שהן תפושות, ושאין מצב שבעליהם יסכים למוכרם, ושעדיף שאחפש חלקת במקום אחר.
וכך, כל שנה היתה השיחה חוזרת על עצמה. המנוחה היתה מבקשת להיקבר ליד הוריה, אני הייתי מתקשר לחברה קדישא, והם היו משיבים את אותה תשובה – אין על מה לדבר.
“ביום חמישי האחרון”, סיפר ר’ יעקב בעצב, “ללא כל התרעה, איבדה לפתע המנוחה את הכרתה, וביום ראשון השיבה נשמתה ליוצרה.
מיד עם פטירתה חיפשנו בקדחתנות חלקת קבר עבורה, אלא שאז ביקש ממני בני לנסות ולהתקשר שוב לחברא קדישא. הם כנראה לא יסכימו, הסביר, אך אמא כל כך רצתה להיקבר שם, אז למה שלא ננסה. לפחות נדע שעשינו ככל שיכולנו.
כשהתקשרנו, נאמר לנו שהקברים פנויים לרכישה ושניתן לקוברה שם, ושהקבר כבר פתוח.
כששאלתי מדוע שינה הבעלים את טעמו, סיפר איש החברא קדישא, שהקברים האמורים שייכים היו לאדם ששמר אותם לו ולאשתו במשך שנים, וכשהוא נפטר במוצאי שבת, יום לפני רעייתי, החלו אנשי החברא קדישא שהכירו אותו, בהכנות לקבורתו בקבר האמור, אך בסופו של דבר בהוראת רב המשפחה, החליטו ילדיו לקבור את אביהם בקבר אחר בשל בקשתו שבועיים לפני פטירתו.
זו הסיבה שהתפנה הקבר, הסביר איש החברה קדישא, וזו הסיבה שהוא פתוח ומוכן.
אתה מבין אהרן? רעייתי הובלה לבית החולים ביום חמישי, המתינה עד לפטירתו של בעל הקבר, וכשהקבר התפנה, נפטרה, ונקברה ליד הוריה אותם עלתה לבקר.
תגיד אתה אהרן. יש מקרה בעולם?
ממש לא! עניתי בהתרגשות. הקב”ה פינה לה את הקבר בו כל כך חשקה בזכות כל אותם חולים שפינתה להם מקום בחייה. ככה זה עם אנשים שדואגים לאחרים ולא לעצמם. בגלל שהם עסוקים באחרים, הקב”ה דואג להם.
כשאנשים הגיעו למרפאה, והיא סידרה להם מקום בין התורים, הם ידעו שהיא מתאמצת בשבילם. הם ידעו שאין להם תור. הם הגיעו למרות זאת משום שהם תלו את ישועתם בטוב ליבה, ועל כן הם ברכו אותה מעומק ליבם. וידוע שכשאנשים מברכים מישהו בגלל שהוא מסדר להם מקום למרות שכל המקומות תפושים, בזכות הברכות שלהם, הקב”ה מסדר גם לו מקום למרות שגם כל המקומות תפושים, והוכחה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת וארא מצווה הקב”ה את משה לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, וכשפרעה מסרב, מצווה אותו הקב”ה על הכאת מימי מצרים, שנאמר: “ויאמר ה’ אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים… והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים:”.
וכאן עולות כמה שאלות.
מדוע מצווה הקב”ה על משה לומר לאהרן להכות? מדוע אינו מצווהו להכות בעצמו? ואם אינו חפץ שמשה יכה אלא אהרן, מפני מה אין הקב”ה מצווה את אהרן ישירות? לשם מה לצוות את משה לומר לאהרן? האם אין בכך כדי לגרום לפרעה לפקפק ביכולותיו של משה ובשליחותו עד שיקשה ליבו עוד יותר?
ועל כך משיב רש”י: “לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן:”.
לדבריו, בציווי למשה לומר לאהרן להכות את היאור, מלמדת אותנו התורה, עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב. שכל כך חשובה היא, עד שאין אנו רשאים להשיב רעה תחת טובה גם אם הדבר יגרום לעיכוב גאולתם של ישראל, ושכל כך חשובה מידה זו, שעלינו לנהוג בה אפילו כלפי דומם.
בציווי זה מלמדת התורה לדורות, שהכרת טובה אינה מחווה מוסרית ראויה, אלא חוק רוחני של ממש, המבוסס על הנהגת “מידה כנגד מידה”, שכל כך חמורה וחשובה היא, שאף שארבע מיתות בין דין בטלו, ממשיכה הנהגת ה’ להנהיג את עולמו לאורה.
ומכאן עלינו לדרוש קל וחומר.
אם לדוממים משלם הקב”ה שכרם על שעשו את רצונו, אף שאינם בעלי בחירה או רצון, ואף שמוכרחים הם לעשות רצונו, ואף שרצונו היה מתגשם על כל פנים. אדם שבעל בחירה הוא ואף בעל רצון, ובחר להיטיב מרצונו, הייתכן שלא יזכה לשכר על בחירתו? אם מי היאור הדוממים שחייבים היו להציל את משה, זכו שלא ללקות על ידו, מי שבבחירתו ורצונו סידר מקום לאנשים קשי יום ומרי נפש, וכי לא ימדוד לו הקב”ה במידה בה מדד לנבראיו?
בציווי למשה לומר לאהרן להכות את היאור מבקשת התורה ללמדנו שמי שהיטיבו אתו מחוייב להכיר בהטבה ולא להתכחש אליה גם אם המיטיב כלל לא התכוון להיטיב לו כמי היאור הדוממים שהצילו את משה, שכן מדובר בחוק רוחני שאפילו הקב”ה מנהיג על פיו את עולמו, והכי חשוב, שמי שמיטיב עם אחרים, חוזרת ההטבה אליו במידה כנגד מידה. ואף אם לא יזכה לראות הנהגה זו בחייו, אפשר והיא תתקיים אף לאחר מותו.
שבת שלום.
