לפני שבועות אחדים הוזמנתי להרצאה באחד הקיבוצים בדרום הארץ.
“מה נושא ההרצאה?” שאלתי. “זה קיבוץ”, ענה המארגן. “כשיגיעו המשתתפים, תציע בפניהם מספר נושאים, תיערך הצבעה והרוב יקבע”. במועד ההרצאה התיישב מולי יהודי יקר שהציג את עצמו בסדר הזה ואיתגר אותי: “אני קיבוצניק, חילוני, שמאלני”.
“אין כאן שום סוד”, אמרתי. “אלא שלפני שאני משיב לך, אבקש להציג בפניך שאלה קשה יותר”.
“ועל מה תרצה שנדבר?” שאלתי.
הקיבוצניק חייך: “אני לא כל כך בטוח שתרצה לדבר על כך. זו שאלה שאני מתחבט בה כבר המון זמן. איך אתם הופכים את הנשים שלכם ל’סמרטוטות’ [כך במקור] בלי שהן מרגישות? אתם יושבים לכם כל היום בבית-המדרש והן יוצאות לעבוד קשה כדי לפרנס אתכם, איך?! והכי מעניין – הן לא מתנגדות! לא מתקוממות! מקבלות את זה בהכנעה. זו בעינַי ממש גאונות! איך אתם עושים את זה?”
“אין כאן שום סוד”, אמרתי. “אלא שלפני שאני משיב לך, אבקש להציג בפניך שאלה קשה יותר”.
הקיבוצניק ריכז את מבטו בסקרנות.
“להפוך נשים ל’סמרטוטות’ זו לא חוכמה גדולה. תסכים איתי שהרבה יותר קשה להפוך גברים לסמרטוטים, נכון?”
“בהחלט”.
“יפה. אז עד שאתה שואל אותי, ספר לי איך אתם בקיבוץ הצלחתם לעשות את זה? … איך הצלחתם לשבץ אנשים לתפקידים ועבודות שהם לא היו חולמים לבצע בשוק הפרטי,, להעביד אותם קשה מבוקר עד ערב ובסוף החודש לחלק משכורת זהה – לאלה שעובדים קשה מאוד ולאלה שלא עובדים בכלל…? זה לא לסמרטט? להכריח ילדים ללכת לצבא, להתנדב ביחידות מובחרות, לסכן חיים עבור אחרים שחלק מהם לא נושא בנטל – זה לא לסמרטט…?”
הקיבוצניק ממש לא אהב את ההשוואה.
“מה הקשר? זה בכלל לא דומה! אנחנו חיים למען אידיאל. מי שחי עבור אידיאל לא מרגיש סמרטוט, להפך. הוא מתגאה בתרומה שלו, קיבוצניק הוא אידאליסט שלא עובד בשביל משכורת. הוא אפילו יתבייש לקחת מהקופה המשותפת יותר ממה שלקחו אחרים”.
“ענית במקומי!”, המשכתי אותו, “גם אנחנו אידיאליסטים. וכפי שאמרת, בצדק רב, מי שחי בשביל אידיאל לא מרגיש סמרטוט, כל עוד מאמין בו. ההבדל היחיד בינינו, הוא רק בבחירת האידיאל. בקיבוץ החליפו את האידיאל היהודי בזה הסוציאליסטי ואצלנו נותרו עם הראשון.
“האידיאל היהודי הוא להעדיף את רצון ה’ על פני הרצון האישי, ולהיות אור לגויים, ואידיאל כזה מחייב שני דברים: לימוד תורה וקיום מצוות, ואנשים שיסכימו לחיות כך.
“לכן, לפני שהקב”ה נתן את התורה לעם ישראל, הוא הורה למשה לברר עם בני ישראל האם יסכימו לחיות לאור האידיאל הזה. וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת יתרו מתארת התורה את משה הנשלח לשאול את בני ישראל לפני מעמד הר סיני אם הם חפצים לקבל את התורה, והתורה גם מתארת את תשובתם: ” כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה” (שמות כד, ז).
מה שפחות ידוע הוא שהתורה לא ניתנה בזכות מקבליה, הגברים, אלא בזכות ה’סמרטוטות’. הקב”ה ציווה את משה לפנות תחילה אל הנשים, שנאמר: “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות יט, ג). על כך מבארים חז”ל: “בית יעקב – אלו הנשים”.
מדוע אליהן תחילה? משיב המדרש: “שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶם לַתּוֹרָה” (מדרש רבה כח, ב).
בציווי לפנות תחילה לנשים, מלמד הקב”ה כי על-מנת להפוך את עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש, יש לחנך את הילדים לתורה ומצוות. ללא חינוך זה, שעליו מופקדות הנשים, אין עתיד ותוחלת ליהדות.
לכן, לפני שפנה לגברים כדי לדעת אם ייאותו לקבל את התורה, פנה משה רבנו לנשים כדי לברר אם יסכימו לקבל עליהן את תפקיד המחנכות לאידיאל התורני, ויהיו נכונות לוותר על שאיפות אישיות אחרות למען מטרה נעלה זו.
“זה האידיאל שלנו”, השבתי לקיבוצניק היושב מולי. “בעבר, לפני שהוקמו תלמודי תורה ובתי-ספר, החינוך היה מופקד בידי אֵם המשפחה. כיום, לאחר שהחינוך בפועל עבר לידי ה’מלמדים’ והמורים, מתבטא חלקה של אֵם המשפחה במשימה החינוכית בעצם הסכמתה לצאת לעבוד כדי לפרנס את בעלה העוסק בתורה.
“זהו מעשה חינוכי שאין דומה לו. כאשר הילדים רואים שאמם אינה נרתעת מעבודה קשה רק כדי שאבא ילמד תורה, היא הופכת בכך לא רק למפרנסת, אלא למחנכת ממש. עצם יציאתה לעבודה בנסיבות אלה משדרת לילדים מסר מעשי וברור, מתוך דוגמא אישית, שהתורה היא אידיאל עליון. וכבר הסכמת איתי שעבור אידיאל – מקריבים.
“מי שחי למען אידיאל, אדיש לסוגיות של רווח אישי, מימוש עצמי, קריירה או שוויון. הן לא מתעוררות אצלו. סוגיות אלו מעסיקות רק אדם שחי למען עצמו. אדם כזה יראה בנשים החרדיות ‘סמרטוטות’, אך מי שחי לאור האידיאל היהודי יראה בהן גיבורות שבזכותן מועבר הלפיד היהודי לדורות הבאים.
“חוץ מזה, אני מאחל לך שחתניך יכבדו את נשותיהם ה’סמרטוטות’ כפי שהחתנים שלי מכבדים את בנותַי, הנשים האידיאליסטיות שלהם.
“למה הם מכבדים אותן? כי הם יודעים טוב מכולם שרק בזכותן הגחלת היהודית לא כבתה עד היום, ורק בזכותן היא תועבר בשלמותה גם אל הדור הבא”.
