יש לי היכרות רבת-שנים עם רמי.
רמי אינו אדם שגרתי. הוא דעתן, בעל חוש צדק מפותח ורגיש, שמוכן לצאת מאיזור הנוחות שלו כדי להילחם בעוולות חברתיו. בקיצור, אדם שאכפת לו כמעט מכולם.
“אני מאוד מעריך את זה”, אמרתי לרמי, “ואפילו מתנצל. תמיד חשבתי שאתה לוחם צדק בררני, הפעם הוכחת שאתה לא כזה. שאתה מוסרי על מלא.
כששאלתי אותו מדוע אינו מעודד קמפיינים חברתיים למען מפגינים חרדים שמשטרת ישראל מרססת בנוזל מצחין המיוצר במיוחד עבורם, רמי החל להטיף לי מוסר על שוויון בנטל, קִדמה ונאורות.
אמש התברר לי שרמי השתנה. אין שום ייאוש בעולם כלל!
רמי הגיע נסער לפגישתנו, הודיע שהמדינה במצב קשה והוא מתחיל להאמין שהמדרון שאליו היא מתדרדר הוא בלתי הפיך.
“אני חוזר עכשיו מהפגנה. לא יכולתי להישאר אדיש. נכון שישראל היא מדינה דמוקרטית, אבל היא גם יהודית, ומה שקורה כאן ממש לא יהודי בעיני. נראה לך הגיוני להדיר קבוצה כל-כך גדולה של אנשים רק מפני שהם לא משרתים בצבא? אז נכון, הערכים שלנו לא זהים. יש לנו שאיפות שונות, לפעמים גם הפוכות. אנחנו חלוקים בשאלת הזהות של המדינה היהודית, ובבתי-הספר שלנו לא מלמדים אותם דברים. אנחנו נראים אחרת מהם, העברית שלנו שונה, וגם המאכלים. אז מה? אנחנו עדיין אחים לגורל. יש גבול להשפלה. לכן יצאתי להפגין”.
“אני מאוד מעריך את זה”, אמרתי לרמי, “ואפילו מתנצל. תמיד חשבתי שאתה לוחם צדק בררני, הפעם הוכחת שאתה לא כזה. שאתה מוסרי על מלא. תמיד האמנתי שגם למיעוטים מגיעות זכויות, בלי קשר לשאלה מה הם חושבים על המדינה, ובלי לבדוק מה הם מלמדים את הילדים שלהם בבתי-הספר. אני כל כך שמח שאנחנו מסכימים סוף-סוף. משמח שיש לי חברים שמתחילים להבין את הציבור החרדי!”
רמי הסתכל עלי במבט משונה.
“מה חרדי? זו היתה הפגנה נגד חוק הלאום ובעד המיעוט הערבי. מה דיבר על חרדים? לקחת מגזר שלם ולהשפיל אותו רק בגלל שהוא לא יהודי – זו מדינה יהודית בעיניך?”
“רגע אחד, ומה עם החרדים? גם הם מיעוט, וגם הם מוּדרים. למה אתה לא יוצא להפגנת תמיכה בהם?”
“זה לא אותו דבר”, פסק רמי, “קודם שימלאו את חובותיהם למדינה, אחר כך נילחם למענם. יתנו – יקבלו, לא יתנו לא יקבלו”.
“והערבים?”.
“זה סיפור אחר. הם לא משרתים בצה”ל מסיבות מובנות, לא בגלל שהם פרזיטים. שירות בצבא יהודי סותר את האמונה שלהם. אתה לא מבין שזה לא דומה?”
“לא”.
אחרי שנפרדנו הרהרתי בדברים. כיצד זה ייתכן? אני מכיר את רמי. טיפש הוא לא, והוא גם רגיש לעוולות. מה בכל זאת מסביר את המוסר הבררני שלו? איך אדם יכול להיות רגיש כל-כך לאדם אחד, ואדיש לאדם אחר?
התשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת שופטים מצטווים בני ישראל להעמיד להם שופטים, שנאמר: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק”. (דברים טז, יח)
מצווה זו תמוהה למדי: מפני מה עלינו לצוות על שופטים לשפוט בצדק? וכי יש משפט שאינו בצדק…?
על כך משיב ה’אור החיים הקדוש’, רבנו חיים בן עטר, בביאורו שם לתורה:
“כִּי כְּשֶׁיִּרְצֶה לַעֲמֹד הַדַּיָּן עַל מִשְׁפַּט הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב יִהְיֶה בְּסֵדֶר זֶה שֶׁיַּעֲבִיר מִבֵּין עֵינָיו ב’ הַנּוֹשְׂאִים וְלֹא יַלְבִּישׁ מַשָּׂא וּמַתָּן הַהֲלָכוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לוֹמַר כְּפִי זֶה יִתְחַיֵּב פְּלוֹנִי וּכְפִי זֶה יִהְיֶה לְהֵפֶךְ אֶלָּא יַעֲשֶׂה עִיּוּנוֹ וּצְדָדֵי הַהֲלָכָה כְּאִלּוּ אֵין אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹרָאָה זוֹ עַתָּה”.
על-מנת שמשפט יתנהל בצדק, קובע ה’אור החיים’, על השופט לדון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. הוא חייב לעשות זאת באופן ענייני ולא מתוך התחשבות בתוצאות פסיקתו. במילים אחרות, עליו להעלים את בעלי הדין מן התמונה ולעסוק בדין הטהור בלבד. זהו “ושפטו את העם משפט צדק”: לא מה יקרה אם אאשים את פלוני או אזכה את אלמוני, אלא מהי האמת לאמיתה ללא התחשבות בהשלכותיה.
אם מתעלמים מזהותו של המיעוט כאשר מתגייסים להגנת מיעוטים באשר הם; אם אנו תובעים מן הסובבים אותנו להכיל את השונה מבלי לבדוק תחילה מיהו השונה המדובר ובמה הוא שונה, אין זה משפט בלבד – זהו משפט צדק. אך אם הצדק נפסק לגופו של מיעוט ולגופו של שונה, הוא משפט שלא בצדק.
כדי לבסס חיים של צדק, קובע ה’אור החיים’ הקדוש, כאשר שופטים את הזולת – בני זוג, ילדים או הורים – עלינו להתנתק מהם ולעסוק בדין בלבד. אם נדמה בדעתנו שהאירוע הנדון מנותק מחיינו, ואדם זר הוא המתייעץ איתנו כעת באשר לאשתו, הוריו או ילדיו, רק אז תעלה מסקנתנו השיפוטית לכלל משפט צדק.
