עם החזרה לשגרה בתום גל הקורונה השני, הוזמנתי להרצות בנושא ‘חשיבה חיובית – אמת או אגדה’, ובין השאר שוחחתי על כך שהפרשנות שאנו מעניקים למציאות היא הדבר היחיד התלוי בנו, והיא האחראית לרגשות המתעוררים בנו.
“יש לי יש שאלה”, אמרה אחת המשתתפות בזמן שהוקצה לשאלות. “היא אולי לא קשורה לנושא ההרצאה, אך היא מטרידה אותי מאוד, וכיוון שסיפרת שאתה גר בבני-ברק אשמח אם תשיב לי עליה.
“לצערי יש אצלנו גם קצת מחלוקות ואפליה, וגם הנימוס שבין אדם לחברו יכול להשתפר, אבל לפני שאני משיב על שאלתך החשובה, אבקש לשאול אותך…
“מה זו ההתפרעות הזאת וההפגנות האלה? לשרוף אוטובוסים?! חסר לשוטרים עבודה? שיהודים ירביצו לשוטרים? זאת יהדות? ככה שומרי מצוות אמורים להתנהג כלפי האחים שלהם? משרד הבריאות הורה לשמור על כללי הריחוק כדי להגן עלינו, על זה מפגינים?”
“את צודקת”, עניתי, “זה באמת חמור מאוד לשרוף אוטובוסים, אבל זה לא הדבר היחיד אצלנו שצריך תיקון. הציבור שאני גאה להשתייך אליו – סובל מעוד הרבה חוליים, שאת חלקם את בכלל לא מכירה.
“לצערי יש אצלנו גם קצת מחלוקות ואפליה, וגם הנימוס שבין אדם לחברו יכול להשתפר, אבל לפני שאני משיב על שאלתך החשובה, אבקש לשאול אותך – האם את זוכרת את צבע הדפים בספר הטלפונים של תל-אביב?”
“כן. הצהובים הם מספרי טלפון של עסקים, והלבנים של אנשים פרטיים, אבל איך זה קשור לשאלתי?”
“ואת ספר הטלפונים של בני-ברק, ראית?”, המשכתי לשאול בלי להשיב, “האם ידעת שיש כמה הבדלים ביניהם? לדוגמה, בספר של תל-אביב רוב הדפים צהובים, כי שם יש יותר עסקים ופחות אנשים. לעומת זאת, בספר הטלפונים של בני-ברק יש יותר דפים לבנים מצהובים”.
“נכון”, השיבה האשה, “זה בגלל שהחרדים לא עובדים ואין להם עסקים, ויש להם המון ילדים”.
“יכול להיות”, אמרתי, “אבל אני מבקש להתמקד בהבדל אחרף. בספר של בני-ברק יש גם דפים תכולים, והם מחזיקים כשליש מהספר. בדפים האלה רשומים מספרי הטלפון של כל הגמ”חים בעיר. את ודאי מכירה את ‘יד שרה’ המשאילה ציוד רפואי לחולים, או ‘עזר מציון’ שעורך קייטנות לילדים חולי סרטן, ואולי גם את ‘עזרה למרפא’ של הרב פירר שמייעצת לחולים ללא תשלום, ואת ‘חסדי נעמי’ שעוזרים ליתומים ואלמנות, ו’יד עזרה ושולמית’ שמאכילה ילדים רעבים.
” בדפים התכולים רשומים גמ”חים שאת כלל לא מודעת לקיומם. הגמ”חים בספר הטלפונים של בני ברק הם פרי יוזמה פרטית של אנשים כמוך וכמוני, שיום אחד החליטו שהם רוצים לעזור לזולת ופתחו גמ”ח. למוצצים – אם נתקעת בלילה בלי מוצץ לתינוק. לבקבוקים – אם התינוק התעורר בלילה והבקבוק הלך לאיבוד. לכסאות וציוד לשמחות – כדי שלא תאלצי לקנות עולם ומלואו בשביל אירוע אחד. לכלי כתיבה – אם את צריכה להתכונן למבחן בדיוק כשהחנויות סגורות, ועוד מאות סוגים שונים של גמ”חים. הדפים התכולים האלה מופיעים רק בספר הטלפונים של בני-ברק. לא תמצאי אותם בתל-אביב”.
“זה מחמם את הלב”, אמרה האשה, “אבל אתה סוטה מהנושא. איך זה קשור לשאלתי?”
“כשאת מגיעה למקום שאינך מכירה, האם תתענייני בדברים המיוחדים שם, או במה שיש גם במקום שממנו הגעת?”
“ברור שבדברים המיוחדים. את הדברים המוכרים יש לי בבית”.
“יפה. אז אולי תסבירי למה כשאת פוגשת תושב בני-ברק את שואלת אותו על הפגנות שהתקיימו בעיר נגד סגרי הקורונה? הפגנות יש גם בתל-אביב, בירושלים ובקיסריה, מדוע שלא תתמקדי במה שמיוחד בבני-ברק ואין בתל-אביב?
“מדוע את בוחרת להתמקד במעט הרע ולא ברוב הטוב – המיוחד והאמיתי – שקיים בה הרבה יותר? אם תושבי בני-ברק הם מבחינתך אחים, מדוע את בוחרת לראות את מיעוט הרע שאמנם קיים אצלם אך לא מייחד אותם, במקום את רוב הטוב שמייחד אותם ואינו קיים במקומות אחרים באותה מידה? הם הרי אחים שלך! תשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע”.
בפרשת שלח שבים המרגלים מארץ כנען ומדברים בגנותה, שנאמר: “וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”. (במדבר יג, לב-לג)
בהמשך הפרשה מובא גם עונשם של מוציאי דיבת הארץ, שנאמר: “בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן”. (שם יד, כט)
וכאן מתעוררת שאלה: מדוע נענשו המרגלים? הלוא לשם כך נשלחו לאסוף מידע ולהציג אותו! אם זה מה שראו עיניהם – מדוע נענשו? הרי אמת דיברו.
מתברר שאכן כך. המרגלים לא נענשו על מה שאמרו – אלא על מה שלא אמרו. ברור שהיו צריכים לדווח למשה על מה שראו עיניהם בשליחותם, אך היה עליהם להוסיף עוד כמה דברים: למשל, שאם הקב”ה אמר כי הארץ זבת חלב ודבש – זו המציאות, גם אם מראה עיניהם העיד על ההפך הגמור. היה עליהם לסייג ולומר שהמידע שהביאו בטל ומבוטל ביחס לטוּב הארץ, וכי לדעתם ראוי להיכנס אליה בגלל רוב הטוב שבה, וחרף פגמיה.
הם לא אמרו זאת, ולכן נענשו: משום שהעניקו משקל יתר לרע (האמיתי!) שראו עיניהם, במקום להבטחה האלוקית כי טובה הארץ מאוד. הם בחרו להבליט את מעט הרע על פני רוב הטוב.
מה פשרה של תכונה אנושית זו הממקדת את מבטנו ברע המועט ולא בטוב המרובה? חז”ל מלמדים כי הדבר קורה בגלל נגיעות אישיות כמוסות, שעל-פי רוב כלל איננו מודעים להן.
המרגלים לא בחרו להתמקד במיעוט הרע; הם עשו מבלי משׂים, משום שהדבר שירת את צרכיהם האישיים, שכן שבעומק לִבם לא רצו להיכנס לארץ מחשש שמעמדם ייפגע והם יאבדו את עמדת ההנהגה.
בפרשתנו מלמדת התורה כי אם אנו נוטים להבליט את הרע המועט ולא את הטוב המרובה, הדבר אינו טבעי, ויש לחפש את הסיבה לכך ברבדים העמוקים של הנפש. להתחקות בכנות ובאומץ אחר המניע האישי המסתתר מאחורי הנהגה זו.
חטא המרגלים נכתב בתורה לדורות כדי ללמד שהמרגלים אמנם מתו, אך חטאם קיים גם היום, והוא ממשיך להדהד את האופן שבו אנו מתבוננים במציאות. חטא המרגלים מוזכר בתורה כדי ללמדנו שהעצמת הטוב מקזזת את נזקה של העצמת הרע. שאם היו המרגלים מעצימים את טובה של הארץ היו זוכים גם הם להיכנס אליה.
“זה יפה”, אמרה האשה לשמע הסברי, “נשמע גם הגיוני. אבל גם אם אתה צודק, ובבני-ברק יש הרבה טוב ולא רק רע, מה בדיוק אני מפסידה כשאני בוחרת להביט במעט שאינו טוב שקיים בה?”
“שאלה יפה”, עניתי, “אך עלייך להשיב עליה בעצמך. אם אשיב במקומך, סימן שבחרתי להסתכל במעט שאינו טוב אצלך, מאשר על הרוב שהוא מעולה ונפלא”.
