בשנת 2005, שנתיים לפני שהמציא את האייפון ושנה לאחר שאובחן כחולה בסרטן, עמד מייסד חברת ‘אפל’ סטיב ג’ובס מול אלפי סטודנטים בטקס המסורתי של הענקת תארים באוניברסיטת סטנפורד ונשא נאום מעורר השראה שצבר עשרות מיליוני צפיות:
“הידיעה שאמות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שהיה ברשותי בקבלת ההחלטות הגדולות בחיים. כמעט הכל – הציפיות, הגאווה, הפחד מכישלון – הכל זז הצידה מול המוות. על כן אתם חייבים למצוא את מה שאתם באמת אוהבים. הדרך היחידה לעשות עבודה טובה היא לאהוב את מה שאתה עושה”.
במילים אחרות, ג’ובס אמר כי המוות הקרב מאלץ את האדם להבין כי הוא חי על זמן שאול, ומחדד את השאלה מה הכי נכון לעשות עם הזמן שנותר לו.
כי אז המלצתו של ג’ובס לעשות רק מה שאוהבים היא אולי טעותו הגדולה ביותר: כי כשמגיעים לעולם הנצחי מגלים שמה שאהבנו לעשות לא בהכרח היה גם הדבר הנכון.
בניגוד לדעתו של ג’ובס, הממליץ לכל אדם לעסוק רק במה שלבו חפץ לאור הידיעה שחייו קצובים, תורת ישראל ממליצה אחרת: “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם” (קהלת יב, יג).
אם לחדד: ג’ובס סבור – בעולם שאותו אתה עוזב, עשה רק מה שאתה אוהב, כי זה הדבר הנכון. ושלמה המלך מלמד: כיוון שזמנך קצוב, הזדרז למלא את ייעודך – להגיע ליראת ה’ ולשמירת מצוותיו בטרם תסתלק.
נקודת המחלוקת בין שתי התפיסות תלויה בשאלת ההתייחסות למוות: אם הוא סוף פסוק, כשיטת ג’ובס, אין ספק שהצדק איתו: צריך למצות את החיים ולעשות רק מה שאוהבים, כי “בחיים הכל עובר, השנים חולפות מהר…” ואולם אם הצדק עם שלמה המלך, והחיים הנצחיים והאמיתיים רק מתחילים עם היפרדות הנשמה מהגוף – כי אז המלצתו של ג’ובס לעשות רק מה שאוהבים היא אולי טעותו הגדולה ביותר: כי כשמגיעים לעולם הנצחי מגלים שמה שאהבנו לעשות לא בהכרח היה גם הדבר הנכון.
האם יש דרך להכריע אם המוות הוא אכן סוף פסוק או רק תחנת מעבר לשלב הבא בחייו האמיתיים של האדם? תתפלאו, אבל זה לא ממש משנה. וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת תולדות מתארת התורה כיצד מוכר עֵשׂו את הבכורה ליעקב. השאלה המתעוררת היא לשם מה מבקש יעקב מאחיו שימכור לו את בכורתו, ומדוע עֵשוׂ מסכים לכך?
התשובה פשוטה. בכורה היא נכס שערכו אינו ניכר בהווה אלא רק בעתיד, בעת חלוקת הירושה לאחר מות האב.
מסיבה זו מספרת התורה על מכירת הבכורה. כך היא מבקשת ללמד על השקפות החיים המנוגדות של יעקב ועֵשו. יעקב חי את ההווה לאור העתיד ולכן הוא חפץ בבכורה, ואילו עֵשו בוחר לחיות את הרגע תוך התעלמות גורפת מהעתיד ולכן להוט להיפטר ממנה.
במילים אחרות: יעקב מבקש את העולם הבא, ועֵשו מבכר את מנעמי העולם הזה.
על כן מציינת התורה את הסיבה להסכמתו של עֵשׂו למכור את בכורתו: “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה.” (בראשית כה, לב)
לדעת עֵשׂו, אם המוות הוא סוף האדם, כל מה שלא הספקת לחוות בחייך לא יחזור לעולם. לכן צריך לנצל את ההווה עד תום ולעשות רק מה שאוהבים, שכן זה הדבר הנכון.
וכיוון שמעלת הבכורה היא חסרת ערך בהווה, כדאי מאוד להיפטר ממנה תמורת בצע כסף, שאיתו ניתן לעשות מה שאוהבים.
מדוע? כי עבור הנוטה למות, ההחמצה הוא האויב הנורא מכל. אפילו יותר מהמוות.
אלא שכאן בדיוק טמון מוקש. כיצד יגיב הנהנתן שמאס בעתיד לטובת ההווה, כאשר יגלה שאחיו – שמכר את ההווה עבור העתיד – זכה לא רק בעתיד אלא גם בהווה מוצלח יותר? הוא יגיב בדיוק כפי שהגיב עֵשׂו כשגילה שיעקב זכה הן בברכות העולם הבא והן בברכות העולם הזה: “וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד.” (בראשית כז, לד)
לכן אין צורך שמישהו יחזור מהעולם הבא כדי להכריע בסוגיה אם המוות הוא אכן סוף פסוק: אם הנהנתן בוחר בהווה כדי לא להחמיץ את החיים, הרי כשיגלה כי אחיו – שהשקיע בעתיד – זכה גם בתענוג שבהווה, הוא יבין כי הפחד מההחמצה הוא-הוא שגרם לו להחמצת חייו, ההחמצה שממנה פחד כל כך.
איך זה קשור לסטיב ג’ובס? פשוט מאוד. ג’ובס היה ללא ספק גאון בסדר גודל עולמי עם יכולת יצירתית מדהימה, שהצליח לשנות את כל התרבות האנושית עם מכשיר אחד שהמציא.
ג’ובס אכן עשה רק מה שאהב. אך מה יקרה כשיתברר לו שטעה, והמוות אינו סוף אלא התחלה חדשה? האם ימשיך להמליץ לסטודנטים לעשות רק מה שהם אוהבים…?
