לפני שנים אחדות הוזמנתי לפגישה אצל מנהל בית-ספר שביקש סיוע בהקניית ערכים לתלמידיו. הוסבר לי שכדי להרצות בפני התלמידים, ישנו תהליך שכולל מבחן ואישור של ועד ההורים, ועדת האתיקה של בית הספר ומועצת התלמידים.
כששאלתי האם אין די באישורו, השיב המנהל שגם הוא כפוף להם.
“בבוקר לקחה אם המשפחה את הילד הראשון לבית הספר, וחזרה עם מגפיו כדי לקחת את הילד השני. כך עשתה עד שכל ילדיה זכו להגיע לבית הספר וללמוד תורה.
במהלך העמידה בפני הגורמים האמורים, קטע אותי אחד ההורים: “מדוע אתה חושב שנאשר לך להרצות בפני הילדים שלנו?”
“מה הבעיה?”, שאלתי.
“ההדדיות”, השיב. “היית מסכים שאני אבוא להרצות בפני הילדים שלך?”
“לא”.
“אז למה אתה חושב שאנחנו נסכים? הילדים שלנו חשובים לנו לא פחות מאשר ילדיך חשובים לך.
“חשבון אתם מלמדים את הילדים שלכם? אנגלית הם מדברים? במה אתם מציידים אותם כשהם יוצאים לחיים? אם הילדים שלך היו באמת חשובים לך – היית מכין אותם לחיים כמונו. לכן אני לא אסכים שתקנה ערכים לילדים שלנו”.
“אתה צודק בהחלט!”, השבתי, “אכן אין לי מונופול על אהבה לילדים, ואני גם משוכנע שילדיך חשובים לך. תראה איך אתה נלחם כדי שלא אוכל להרצות בפניהם.
“עם זאת, אבקש לספר לך דבר או שניים על איך מחנכים ילדים אצלנו.
“עם הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז’ בבני ברק, נערכה מסיבה, שבמהלכה סיפר הרב יוסף שלמה כהנמן זצ”ל לתלמידיו על הרגע שבו עלה בדעתו להקים ישיבה.
“באחד החורפים המושלגים בימי ילדותו, סיפר הרב, היו בביתם חמישה ילדים וזוג מגפיים אחד. בכל ערב היה ברור לכולם שבבוקר שלמחרת רק אחד מהם יזכה ללכת לבית-הספר, אך הם טעו.
“בבוקר לקחה אם המשפחה את הילד הראשון לבית הספר, וחזרה עם מגפיו כדי לקחת את הילד השני. כך עשתה עד שכל ילדיה זכו להגיע לבית הספר וללמוד תורה.
“כשראיתי את מסירות הנפש של אמי לחינוך ילדיה, סיפר הרב כהנמן, הבטחתי לה שכשאגדל, אדאג גם אני לילדים כדי שיוכלו ללמוד תורה”.
פניתי לאב המודאג ואמרתי לו: “אין לי כל ספק שילדיך חשובים לך, כמו גם הצורך לתת להם חינוך טוב. אבל תסכים איתי שללכת לבית-הספר חמש פעמים בשלג כדי שהילדים יזכו ללמוד יום נוסף – זו הקרבה שלא רואים כל יום.
“מה מניע הורה להשקיע מאמצים גדולים כל כך כדי שילדיו ילמדו? מה יקרה אם יום אחד הם לא ייצאו ללמוד? התשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
“בפרשת תרומה מצווה הקב”ה את משה על הקמת המשכן ומתאר את מבנהו. סביב המשכן יש להקים חצר ולהציב בה את המזבח, ואת המשכן עצמו יש לחלק לשניים: ל’קודש’, ול’קודש הקודשים’. בקודש מציבים את השולחן, המנורה ומזבח הזהב, ובקודש הקודשים את ארון העדות ובתוכו לוחות הברית. את הארון יש לכסות בכפורת זהב, ומתוכה לפסל שני כרובים בדמות תינוק ותינוקת.
“מובן בהחלט מדוע מצווה הקב”ה את משה להניח את לוחות הברית בקודש הקודשים, המקום המקודש ביותר במשכן, שהרי הלוחות מסמלים את מחויבותם של בני ישראל לתורת ה’. אך השאלה היא לשם מה מוצבים שם הכרובים? ומדוע מעל הלוחות? למה לא על המזבח בחצר?
התשובה: ללמד לדורות מהו הדבר החשוב ביותר בעם ישראל.
“בהצבת לוחות הברית והכרובים במקום המקודש ביותר לעם ישראל מלמדת התורה כי נדרשים שני דברים לקיומו של עם ישראל: התורה שירדה משמים, וילדים.
“התורה שירדה משמים שנמצאת בארון, והילדים שמעליו כדי למסור להם אותה.
“מסיבה זו הכרובים לא הוצבו על המזבח שבחצר. בהעמדת המזבח בחצר מלמדת התורה כי לפני הכניסה לקודש הקודשים במטרה להעביר את התורה שבארון לילדים שמעליו, עלינו לעבור ליד המזבח – סמל ההקרבה – ולשאול את עצמנו מה אנו מוכנים להקריב ועל מה אנו נכונים לוותר, כדי להעביר את התורה לילדינו; כמה קילומטרים אנו מוכנים ללכת בשלג כדי להנחיל לילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם.
“אמור לי”, פניתי אל ההורה שסירב לאפשר לי להרצות בפני ילדיו, “מי להערכתך יהיה מוכן לצעוד בשלג רחוק יותר למען חינוך ילדיו – מי שבקודש הקודשים שלו ישנם לוחות שהוא עצמו כתב, או מי שבקודש הקודשים שלו מונחים לוחות שקיבל בהר סיני מאת ה’? מי יהיה מוכן להקריב יותר קורבנות עבור חינוך ילדיו?”.
“מה זה קשור?”, הקשה האב במקום להשיב.
“קשור מאוד!”, עניתי. . “בפרשת השבוע הקב”ה מלמד את משה שאת הכרובים והכפורת המכסים על הארון יש לעשות מקשה אחת, וזאת כדי ללמד שבין התורה שבארון לילדים שמעליו, אסור שתהיה חציצה, שלא יהיה דבר ביניהם. שאלת אותי מדוע אני מבקש להרצות מול הילדים שלך בעוד לך איני מאפשר להרצות בפניי ילדי? זו בדיוק התשובה! בגלל הכרובים.
“אין לי ספק שגם לך יש ארון עם לוחות ערכיים, אלא שבהם חקוקים ערכים אנושיים ויחסיים של חופש, חירות ושוויון ושל הקשבה והכלת האחר – ולכן אין כל סיבה שלאחרים תרשה לחצוץ בין הערכים שלך לבין ילדיך, ולי לא.
“בארון היהודי, לעומת זאת, מצויים לוחות ערכיים שקיבלנו מסיני, משמים, מאת ה’ יתברך. לוחות אלו אינם אנושיים ויחסיים, ואסור שדבר כלשהו יחצוץ בינם לבין הילדים.
“איך אפשר לזהות את ההבדל בין הלוחות ולזהות איזה סוג של לוחות יש לכל אחד מאיתנו בארון? על-ידי ‘מבחן השלג’. נבדוק כמה מסירות נפש יש לכל אחד מאיתנו “ללכת בשלג” כדי לקיים את האידיאלים שמקופלים בהם”.
***
לאחר הרצאתי המקדימה בפני הגורמים המאשרים בכינוס שנערך בחדר המנהל, הוחלט שלא לאשר לי להרצות בפני התלמידים. בשם הליברליות כמובן.
ולא בגלל התנגדות לדתיות באשר היא. עובדה, את ההכנה למסיבת בת המצווה השנתית של בנות בית הספר הם חגגו בכנסייה…
אז מי אמר שרק הדתיים מקובעים?
