בשנת 2005 פסל בית הדין הגבוה לצדק את השימוש ב’נוהל שכן’, שבו השתמשו חיילי צה”ל כדי לשלוח לביתו של מבוקש פלסטיני אחד משכניו בדרישה שייצא, מבלי לסכן את עצמם.
בנימוקיהם כתבו השופטים שמדובר בנוהל פסול העומד בסתירה לחוק הבינלאומי משום שאינו הומני.
להכריז ‘אני הומניסט’ הוא החלק הקל. להגדיר אותו קשה יותר, וליישמו – בלתי אפשרי, לפחות לא בעולם שבו אנו חיים.
באירוע אחר שהתרחש בשנת 2013, ביטל בג”צ בהרכב תשעה שופטים חוק המאפשר למדינה לעצור למשך שלוש שנים שוהים בלתי חוקיים שהסתננו לישראל בניגוד לחוק, בנימוק שהדבר עומד בסתירה לזכויות האדם שלהם, ולכן אינו הומני.
המכנה המשותף בשני המקרים, על אף השוני ביניהם, הוא ביטולם של חוקים שחוקקו כדין בנימוק שאינם הומניים.
המעניין הוא שאם ננסה לחפש הגדרה ברורה למונח ‘הומניזם’ נגלה שהיא רחוקה מלהיות ברורה.
מקובל לומר שהומניסט הוא “אדם המשתייך לתנועת ההומניזם ודוגל בערכיה”, ו”מי שמלא בכבוד ואהבה לבני אדם”, וכן “מי שמביע התחשבות וסובלנות כלפיהם וקנאי לזכויותיהם”.
על פי הגדרה זו, ‘נוהל שכן’ הוא בלתי הומני כיוון שהוא פוגע בזכויות שכנו הבלתי מעורב של המבוקש; כמו כן, חוק המסתננים אף הוא בלתי הומני, כיוון שכליאת אנשים לשלוש שנים רק משום שלא עברו בנתב”ג בדרכם ארצה היא פגיעה אנושה ולא-מידתית בזכויותיהם.
אך האם זו ההגדרה הנכונה להומניזם? ספק רב.
“לא כל אחד יכול להיות הומניסט אמיתי”, קבע פעם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ – “הומניסט אמיתי חייב להיות אתאיסט, פציפיסט, אנרכיסט וקוסמופוליט”.
כדי להיות הומניסטים אמיתיים וחסרי פשרות, טוען פרופ’ ליבוביץ’, עלינו להציב את האדם במרכז היקום, אך אם אנו מאמינים שיש בורא לעולם – הוא הנמצא במרכז, ולא האדם, ומשום כך הומניסט אינו יכול להיות מאמין.
זאת ועוד: אם האדם וזכויותיו ניצבים במרכז, אין כל הצדקה בדחיית נפש מפני נפש, ומכאן שבשום מקרה אין היתר ליטול חיים, גם לא את חייו של הבא להורגך. מכאן שאי אפשר להיות הומניסט בלי להיות פציפיסט.
ומדוע, אליבא דפרופ’ ליבוביץ’, הומניסט חייב להיות גם אנרכיסט? תשובה: משום שאם האדם הוא מרכז היקום, שומה עלינו להחליש את כוחו של שלטון הרוב, שכן הוא עלול להגביל, חלילה, את הפרט וזכויותיו.
וקוסמופוליט למה? כי קוסמופוליט הוא אדם המתייחס לכל בן אנוש בעולם באופן שווה, ולעולם לא יעדיף אדם אחד על פני חברו, לא מסיבה משפחתית ולא מסיבה לאומית.
לכן קובע פרופסור ליבוביץ’ שהומניזם אינו אלא אוטופיה. פשוט אין חיה כזאת.
שופט אמנם יכול להיות כופר, אך לא אנרכיסט, מתוקף העובדה שהוא מייצג את עליונות ‘שלטון החוק’, מקור סמכותו.
מדינה גם היא אינה יכולה להיות הומניסטית, כיוון שאז היא תיאלץ להתייחס למסתננים אליה כפי שהיא מתייחסת לאזרחיה, וכשזה יקרה – היא תחדל להתקיים; ואם לא תהיה מדינה – כיצד היא תהיה הומניסטית?
להכריז ‘אני הומניסט’ הוא החלק הקל. להגדיר אותו קשה יותר, וליישמו – בלתי אפשרי, לפחות לא בעולם שבו אנו חיים.
למרבה הפלא, דווקא היהדות הגדירה את ההומניזם באופן המדויק ביותר. היהדות אמנם אינה אתאיסטית, וגם לא אנרכיסטית, פציפיסטית או קוסמופוליטית, אך למרות זאת הצליחה להציע את ההגדרה המושלמת להומניזם. היכן? בפרשת השבוע.
בפרשת משפטים, מייד לאחר מתן תורה, מצווה הקב”ה למשה ללמד את בני ישראל את דיני הנזיקין, שנאמר: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א).
האם אין בכך תֵּמה? לכאורה היה מתאים יותר, לאחר מעמד כה מפעים, ייחודי ומרומם, לצוות על דינים העוסקים ברבדים היותר עמוקים של הנפש, כגון אמונה בבורא, בהשגחתו וכיוצא בזה.
ואם כן, מדוע הקב”ה מצווה על משה מייד לאחר מעמד הר סיני ללמד את בני ישראל דווקא את הדינים הארציים שעניינם בתאוות ממון, קנאה וכבוד? מה דחוף כל כך לעסוק ב”וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף” (שמות כא, יח) דווקא בעיתוי זה?
יתרה מכך, במדרש מובא כי הקב”ה אף מתנֵה את השראת שכינתו בקיום דינים אלו דווקא:
“אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי נָתַן לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת תּוֹרָתוֹ, אִם אֵין אַתֶּם עוֹשִׂין אֶת הַדִּינִין – נוֹטֵל תּוֹרָתוֹ מִכֶּם” (שמות רבה, ל)
האומנם כל התורה כולה ניתנה לישראל רק בשביל שיקיימו דיני ממונות? האם מצוות שבין אדם למקום אינן חשובות דיין שבשבילן תינתן לנו תורה?
תשובה לשאלות אלו מצויה באִמרתו הידועה של רבי עקיבא “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”. לדעת רבי עקיבא, תכליתן של מצוות התורה כולן להוביל את האדם ל’ואהבת לרעך כמוך’ – למצב בו הרצון להשפיע ולהיטיב לזולת, המביא לדבֵקות בה’, מאפיל על הרצון לקבל, המרחיק אותו מדבֵקות זו תכלית הריחוק.
לכן “ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל גדול בתורה: אם תכלית לימוד התורה וקיום המצוות היא הדבֵקות בבורא, אין לה ביטוי מושלם יותר מאשר מצווה זו.
מדברים אלו עולה שאם תכלית הנתינה היא דבקות בבורא, אין די בהשפעה בלבד: צריך להשפיע מתוך כוונה להידמות בכך לבורא.
ההבדל בין שתי תפיסות ההומניזם, המערבי והתורני, אינו מצוי במעשים אלא בכוונה: מאחורי ההומניזם המערבי מסתתרת נטילה – הרצון לחיים בעולם טוב יותר, ואילו שורש ההומניזם התורני הוא בנתינה – הרצון להידמות לבורא.
מטרת ההומניזם המערבי היא לשפר את איכות החיים של בני החברה; מטרת ההומניזם התורני היא להידמות לבורא.
לכן מייד לאחר מעמד הר סיני הניח משה לפני בני ישראל את דיני הממונות והנזיקין, משום שהזהירות בדינים אלו מלמדת על הכוונה הראויה שצריכה להתלוות למעשי החסד והצדקה.
בהנחת דינים אלו מלמד משה כי המדד ל”ואהבת לרעך כמוך” אינו במה שנתת לזולת (חסד וצדקה), אלא במה שלא נטלת ממנו שלא כדין (דיני נזיקין).
הבלטת דינים אלו נועדה ללמד כי נתינה יכול שתהא גם מתוך אינטרסים, אך שמירה על רכושו של הזולת והימנעות מהיזק לו מגיעות רק מתוך רצון להשפיע.
מדוע? משום שבעוד מעשי חסד וצדקה ניכרים לכל, הזהירות בממון הזולת נותרת סמויה מן העין, ואם בכל זאת אנו נזהרים בו, בלא כל רווח חיצוני, אין זאת אלא מתוך רצון להשפיע.
כשאנו נשמרים מלהזיק את רכוש הזולת, או בולמים את פינו מלהשיב למי שפגע בנו, אות היא שהצבנו את כבוד הזולת לפני כבודנו, ומסיבה זו קובע המדרש כי כל התורה לא ניתנה אלא בשביל דיני נזיקין – ללמד שדיני נזיקין הם המדד המדויק להתפתחותנו הרוחנית.
וכך גם במישור הזוגי.
כאשר אנו מעניקים לבן הזוג שלנו או מחמיאים לו, אין זה הכרחי שמדובר כאן דווקא בנתינה אמיתית; ייתכן שהדבר נובע מתוך הבנה שאם רוצים לקבל חייבים גם לתת.
לעומת זאת, כאשר אנו נזהרים בכבודם, בממונם וברגשותיהם של אחרים, הדבר מעיד על חשיבותם עבורנו. לכן נאמר במדרש כי כל התורה ניתנה עבור דיני נזיקין, ומתוך כך נמסרו דווקא הם בראשונה.
***
באחד הימים הוזמנתי למסור הרצאה לבני ישיבה. בכניסה לבניין הישיבה, על לוח המודעות, היתה תלויה מודעה בכתב יד מוכר שצדה את עיני:
י”ד סיוון תשל”ד.
לכבוד האברך היקר (-) שליט”א,
הנני מאשר בתודה קבלת ספרו, יישר כח וחילך לאורייתא. בשעתו כששלח לי כבודו את הקונטרסים, נשאר אצלי ניילון נאה שהיה עוטף את כתבי היד. ומכיוון שדין פרוטה כדין מאה, אנא הנני להודיעו כי אם ירצה לקבלו בחזרה, הנני מוכן לשולחו אליו, ואם לאו – נא לכתוב אלי במפורש שהוא מקנה לי אותו במתנה גמורה.
בתודה ובברכה,
עובדיה יוסף.
הגאון רבי עובדיה יוסף זצ”ל לא היה פציפיסט, אנרכיסט או קוסמופוליט. ודאי שלא היה אתאיסט.
הוא היה הומניסט אמיתי.
פגשתם מימיכם הומניסט מערבי שזהירותו בממון חברו הגיעה עד כדי שווה-פרוטה של שקית ניילון…?
אמרו מעתה: אם הקפדה על דיני נזיקין היא המדד היהודי ל”ואהבת לרעך כמוך”, הרב עובדיה יוסף זצ”ל היה מגדולי האוהבים.
