עד אתמול בערב לא הכרתי את שרה פייגנבוים, ואז הטלפון צלצל והיא היתה על הקו.
שרה סיפרה שהיא אוהבת להקשיב להרצאותי בזמנה הפנוי, והיא מתקשרת כדי לשתף אותי בסיפור שעד כה לא שיתפה בו איש.
כמעט שכחתי: שרה בת 92, והסיפור המדובר התרחש לפני ששים שנה. התרגשתי. לקבל מחמאה מאדם בגיל כזה, שראה דבר או שניים בחייו, וגם לשמח אותו, זה לא דבר שקורה כל יום. קראתי לאשתי, הפעלתי את הרמקול בטלפון, והקשבנו לסיפורה.
“אנחנו הדתיים האחרונים, וזה מאוד עצוב לי. לכן אני בוכה. עצוב לי שהדבר המפואר הזה לא יהיה עוד. שדווקא אנחנו עדים לסוף שלו.”
שרה למדה באוניברסיטת בר אילן, והיתה לה חברה בשם אילנה, שהתגוררה בדרום הארץ. כדי שתוכל ללמוד באוניברסיטה, עברה החברה להתגורר בביתו של אחד מדודיה באזור המרכז.
יום אחד הגיעו הדוד ואשתו לאוניברסיטה וביקשו לדבר עם שרה. הם סיפרו שלא ברור להם מה קורה לאילנה: בזמן האחרון היא מכונסת בתוך עצמה, מרבה לבכות ולא מוכנה לשתף אף אחד במצוקתה. הם לקחו אותה לפסיכולוג כדי שיאבחן אם היא סובלת מדכאון או ממשבר נפשי, והפסיכולוג לא מצא דבר וקבע שהכל בסדר. אבל הם רואים שהכל לא בסדר, והם לא יודעים כבר מה לעשות.
כיוון ששרה היא חברתה הטובה, והיא דתייה, הם ביקשו ממנה לנסות לדובב את אילנה ולנסות להבין מה עובר עליה.
“כשפגשתי את אילנה”, סיפרה שרה, “פתחתי בשיחת חולין, ומייד אחר כך ניגשתי לעניין. תגידי אילנה, משהו עובר עלייך? נראה לי שאת סובלת. אם את רוצה לספר לי מה קרה, בשביל זה אני פה”.
ואילנה התחילה לספר.
“את יודעת שרה”, אמרה בעצב עמוק כל כך שאני זוכרת עד היום, “את מודעת לכך שאנחנו הדתיים האחרונים בעם ישראל? תסתכלי סביב, כמעט לא נשארו שומרי מצוות! אלפי שנים בגולה שמרנו מצוות במסירות נפש, ודווקא כאן, בארץ ישראל, זה נגמר?
“כמה בחורים ובחורות שאת מכירה גדלו בבתים דתיים ועזבו את התורה? כמה אנשים מבוגרים שגדלו והתחנכו על שמירת מצוות נשארו כאלה? את מבינה?
“אנחנו הדתיים האחרונים, וזה מאוד עצוב לי. לכן אני בוכה. עצוב לי שהדבר המפואר הזה לא יהיה עוד. שדווקא אנחנו עדים לסוף שלו.”
“האמת? לא ידעתי איך לנחם אותה. היא צדקה לגמרי. זו היתה ההרגשה באותם ימים. זו היתה המציאות. אבל ניסיתי בכל זאת.
“זה לא יקרה”, אמרתי לה. “הקב”ה הוא הבוס שלנו, והוא לא יאפשר לזה לקרות. הוא הרי מנהל את העולם ולא אנחנו, והוא אוהב אותנו, הוא אבא שלנו. נראה לך שאבא יתן לילדים שלו ללכת ככה סתם בלי לחזור? זה לא יקרה.
“חוץ מזה, מי שגדל והתחנך על שמירת מצוות – לעולם לא עוזב, לא משנה מה הוא אומר. אפילו אם הוא מזלזל ולועג. אפילו אם הוא עומד על במה וצועק שהוא כופר, אל תאמיני לו!
“ואם הוא לא יחזור – הילדים שלו יחזרו, וכשהם יחזרו – יתברר שהניצוץ היהודי שהוא ירש מהוריו לא כבה, הוא בסך הכל עבר בגֵנים הלאה לילדיו.
“את מבינה, אילנה? אנחנו לא שירת הברבור של שומרי המצוות. במובן מסוים, אנחנו אפילו דור התחייה המחודשת שלהם.
“לא יודעת אם הצלחתי לנחם אותה”, הודתה שרה. “עם הזמן התפצלו דרכינו, והחיים לקחו אותנו למסלולים נפרדים. בשנים האחרונות דווקא ניסיתי לחפש אותה כדי להגיד לה שהיא טעתה ואני צדקתי, שתביט סביב ותראה כמה שומרי מצוות נוספו לעם ישראל מאז אותה שיחה, שתדע שה’ פשוט לא אִפשר לזה לקרות.
“רציתי לשמח אותה כדי שתפסיק לבכות, אבל לא מצאתי אותה. עד היום אינני יודעת איפה היא.
“לכן התקשרתי אליך. רציתי לשתף אותך, ולא לעזוב את העולם בלי לספר, שלמרות שהיא היתה כל כך מציאותית והגיונית לכאורה – אילנה בכל זאת טעתה. כדי שהמאזינים שלך ידעו שהקב”ה באמת אוהב אותנו, ולכן הוא לעולם לא יניח לילדיו להתנתק ממנו”.
לקחתי נשימה עמוקה. “את צודקת לגמרי, שרה, ונראה שלא במקרה שוחחנו דווקא השבוע. לכל הדברים שאמרת אז לאילנה יש הֵד בפרשת השבוע”.
בפרשת וישלח התורה מתארת את הכנותיו של יעקב לפגישה עם עֵשׂו, ומספרת על המתנות ששלח אליו ביד שליחיו.
מדוע שלח יעקב מנחה לאחיו? מבאר הרמב”ן (בראשית לה):
“וְדַע, כִּי הַכָּבוֹד הַזֶּה שֶׁהָיָה יַעֲקֹב עוֹשֶׂה לְאָחִיו בְּפַחְדָּתוֹ [מתוך פחדו] לֵאמֹר ‘אֲדֹנִי’ וְ’עַבְדֶּךָ’, בַּעֲבוּר כִּי הַמִּנְהָג בְּצָעִיר לָתֵת מַעְלָה וְכָבוֹד אֶל הַבְּכוֹר כְּאִלּוּ הוּא אָבִיו, כַּאֲשֶׁר רָמְזָה לָנוּ גַּם הַתּוֹרָה ‘לְרַבּוֹת אָחִיךָ הַגָּדוֹל’. וְהִנֵּה יַעֲקֹב לָקַח בְּכוֹרָתוֹ וְאֶת בִּרְכָתוֹ, וְעֵשָׂו שׂוֹטֵם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְעַתָּה הָיָה מַרְאֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַמְּכִירָה הַהִיא אֶצְלוֹ כְּלוּם וְכִי הוּא נוֹהֵג בּוֹ כִּבְכוֹר וְאָב לְהוֹצִיא אֶת הַמַּשְׂטֵמָה מִלִּבּוֹ”.
בפסוק זה מלמד יעקב יסוד חשוב: באופן בסיסי, אחים אוהבים זה את זה. כך טבע הקב”ה בעולם. ואם בכל זאת מתגלית שנאה בין אחים, צריך לזכור שזה אינו המצב הטבעי, והוא אומר דרשני.
לכן יעקב שולח לעֵשׂו מתנות. בכך הוא מבקש ללמד שׂשנאה בין אחים, גם אם היא בוערת מאוד, לעולם לא תכבה את האהבה המסותרת ביניהם. היא אולי תכסה עליה, אך מתחת לשכבת השנאה, עמוק בפנים – האהבה מחכה לגאולה.
לכן שולח יעקב מתנות, “כדי להוציא המשׂטמה מלִבו”, כדי לפרק את סיבת השנאה. כדי שהאהבה הטבעית בין אחים תתגלה, כפי שאכן קרה, ולו רק לכמה רגעים.
“ואיך זה קשור לאילנה?”, שאלה שרה.
“קשור מאוד” – השבתי. “כשאמרת לה אז כי גם מי שעוזב את התורה לא באמת עוזב, זה בדיוק מאותה סיבה. באופן פנימי ובסיסי יש אהבה עצומה ומוּלדת בין ילד להוריו.
“לכן גם אם הם מתרחקים זה מזה בגלל מחלוקות או כעסים, זה קורה רק ברובד החיצוני. אבל עמוק בפנים, למרות כל המילים הקשות שאולי נאמרו – מסתתרת האהבה הטבעית בין הילד להוריו. בין הנברא לבוראו.
“לכן, עם סילוק הסיבה לשנאה – תתגלה האהבה שחיכתה שם כל כך הרבה זמן.
“צדקת כשאמרת לה שמי שגדל על שמירת מצוות לא באמת עוזב. הוא רק התרחק בגלל איזו סיבה, אך בבסיס, בטבע, בפנימיות – מסתתרת בכל יהודי אהבה עצומה לקב”ה, לכן כשתסתלק הסיבה – האהבה שהיתה חבויה שם זמן רב כל כך תתפרץ מחדש.
“ואם לא אצלו – זה יקרה אצל ילדיו או צאצאיו. ויעקב ועֵשׂו יוכיחו.
“בפרשת השבוע התורה מלמדת שהאהבה הטבעית לא נעלמת לעולם. היא אולי חבויה ומוסתרת תחת שכבות של שנאה, טינה וכעסים, אבל זה אינו מצבה הטבעי. יש לכך סיבה כלשהי, וכשתסתלק הסיבה – תתגלה האהבה”.
לקראת סוף השיחה ביקשתי לומר לה משהו אישי.
“בימינו, להגיע לגיל תשעים ושתיים זה לא מובן מאליו. זו ברכה שזכית לה מאת ה’, אולי רק בגלל הסיפור הזה שסיפרת, בגלל לימוד הזכות על בניו.
“גם אבא שילדיו עוזבים ומכעיסים אותו – לא אוהב שמדברים בהם סרה, משום שהוא אוהב אותם למרות הכל.
“אולי רק בגלל זה זכית לאריכות ימים. אולי ה’ רצה שתראי בעצמך שצדקת, ושלמרות הכל, בסופו של דבר, גם אם זה אחרי זמן רב, הילדים חוזרים.
“ואם לא הם – הנכדים”.
