כשאמא של שָני חזרה בתשובה הייתי ילד קטן.
בביקור הראשון אצלם בבית, אבי הכשיר להם את המטבח, ואני שיחקתי בקסדת הטייס של אבא של שני.
שני היתה ילדה חולנית מאוד, שאושפזה בבתי חולים לעתים קרובות. אביה היה איש צבא מוכשר, וגם אדם חכם במיוחד. זו הסיבה שהתפלאתי שמכל משפחתו דווקא הוא – אדם ערכי וישר – היחיד שלא חזר בתשובה. אחרי שנים כששאלתי על כך את אבי, הוא סיפר:
“ומה אתה מתכוון לעשות עם התובנה הזאת?”, שאלתי. אביה של שני שתק. פניו הרצינו. הוא לחץ לאבא את היד בנימוס, נכנס לרכב והמשיך בדרכו.
“באחד הימים התקשרו מבית החולים והודיעו לאִמהּ של שני שתגיע מהר כדי להיפרד ממנה. האם התקשרה מיד לאחד ממזכיריו של האדמו”ר מלובביץ’ זצ”ל, וביקשה ממנו שייכנס אל הרבי וישאל: “דווקא עכשיו, אחרי שחזרתי בתשובה, הבת שלי צריכה למות…?”
אחרי כמה דקות התקשר אליה המזכיר ומסר את תשובתו המרגיעה של הרבי: ‘אל תדאגי, הכל יהיה בסדר’. האמא הגיעה לבית החולים כשהרופאים כבר עמדו לנתק את שני ממכשירי ההחייאה, אבל כידוע לך, לשני יש היום ילדים משלה”.
“איך קשור הסיפור הזה לאביה של שני? באחד הבקרים, כמה ימים אחרי הנס שאירע”, סיפר אבא, “נסעתי לעבודה מביתנו שליד ירושלים לתל אביב. ליד שער הגיא חתך אותי רכב צה”לי והוריד אותי מהכביש. מהרכב יצא אבא של שני.
“הוא ניגש אלי בהתרגשות רבה, חיבק אותי ואמר: ‘הרב לוי, עצרתי רק כדי להגיד לך שצדקת. יש נִסים בעולם! בלי נס, הבת שלי לא היתה היום בין החיים’.
“ומה אתה מתכוון לעשות עם התובנה הזאת?”, שאלתי. אביה של שני שתק. פניו הרצינו. הוא לחץ לאבא את היד בנימוס, נכנס לרכב והמשיך בדרכו.
“אין ספק שאביה של שני הוא יהודי חכם מאוד, הרבה מעבר לממוצע. אך כדי לזכות בפירות – אין די בחוכמה, יש צורך גם בלב נקי משוחד. מדוע שופט משוחד אינו מבחין באמת? כיצד גורמת לכך נטילת השוחד? אין זאת אלא מפני שהשכל והלב מדברים בשפות שונות.
“השכל עוסק באבחנה בין אמת לשקר. נכון או לא נכון. זוהי שפתו. שפת הלב, לעומת זאת, שונה בתכלית: היא עוסקת ברצונותיו של האדם ושוקלת את הדברים לא לפי אמיתותם אלא לפי כדאיותם עבורו. כשהשכל אומר ללב שהוא מצא את האמת, הלב אינו מתרשם. הוא מודד את מסקנת השכל במבחן הכדאיות. ללב יש רצונות משלו, הוא שופט משוחד.
“כדי להגיע לקדוש-ברוך-הוא, אין די בידיעת השׂכל, צריך גם הרגשת הלב, וזה כבר סיפור אחר”.
לימים גילה לי אבי מהיכן למד את היסוד הזה: מפרשת השבוע.
בפרשת תצוה מורה הקב”ה למשה לתפור בגדי כהונה, שנאמר: “וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי” (שמות כח, ג).
מפני מה אין די בתבונת השׂכל כדי להכין בגדים לכהן גדול? לשם מה יש צורך גם ב’חַכְמֵי־לֵב’? זאת ועוד: מקומה של החוכמה בראש, לא בלב. מדוע אפוא מלמדת התורה שיש צורך גם בלב חכם?
על כך משיב הנצי”ב בביאורו לתורה: “יראת שמים היא ראשית חוכמה, ומקום היראה הוא בלב”.
“יראת שמים היא ראשית החוכמה, כיוון שהיא יודעת לדבר עם הלב בשפתו”, הסביר לי אבי. “היראה יודעת לשכנע אותו להקשיב לחוכמה שבשכלו משום שהיא מנקה את הלב מרצונותיו ותאוותיו, ובסילוקם מסוגל הלב להאזין לחוכמת השׂכל.
“מסיבה זאת אומר הקב”ה למשה לחפש אומנים שהם חכמי לב.
“החוכמה יכולה לרומם את בעליה עד לשמים, ולהופכו לטייס קרב מהמוכשרים שהיו בישראל, אך כדי להיות כהן ולהגיע עד לבורא, צריך להגביה מעל השמים. כדי להגיע לשם אין די בחוכמת הראש, צריך גם את הסכמת הלב.
“יראת ה’ מנטרת את הלב משוחד הרצון ומכניסה את החוכמה אל הלב, ואז, לא רק יודעים את ה’, גם מרגישים אותו. זו הסיבה שיראה היא ראשית החוכמה.
“במלחמת יום הכיפורים הייתי רב הגַּיִס של חיל השיריון”, סיפר לי אבא. “אחד מחברי היה מפקד בכיר ומוערך מאוד, אדם ערכי ואציל נפש, בעל יושרה יוצאת דופן. הוא לא היה אדם דתי, רחוק מזה.
“לפני היציאה לקרב בו נפל, בתוך המולת התדריכים, הוא חיפש אותי. וכשמצא, אמר: אותך אני מחפש! האם תוכל לתת לי את דף התפילה שאומרים כשיוצאים לקרב?”
“הופתעתי”, סיפר אבא. “מה גורם לאדם המצהיר על עצמו כאינו מאמין לומר תפילה שהוא אינו מאמין שמישהו ישמע אותה…? זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו. הוא נפל בקרב, אך זכה לשוב בתשובה לפני כן.
“יש כל מיני דרכים לנקות את הרעשים מהלב. כשאתה נלחם על החיים, אתה לא רוצה כלום חוץ מלחיות. וכשאתה רוצה רק לחיות – שאר הרצונות נכנסים למצב המתן”.
כששאלתי איך בכל זאת זה קורה, אבא הסביר.
“כשהיראה אופפת את הלב, הרצונות נדחקים החוצה, וכשהלב נקי מהם, הלב אינו משוחד, ואז מגלה האדם את האמונה החבויה עמוק בלִבו גם אם חונך להתכחש לה”.
ויהיו הדברים לעילוי נשמת אברהם בן פרידה ז”ל.
