אורי, במקור קיבוצניק בוגר סיירת מטכ”ל, היה בחור מוצלח שעשה הון בחו”ל. היו לו עסקים משגשגים, שתי דירות (אחת לגור בה ושנייה לנופש), ואפילו מסוק פרטי לבילויים עם המשפחה.
אבל לכסף יש תכונה חמקמקה: כשהוא חסר – אנו משתוקקים אליו, וכשהוא מצוי בשפע – לפתע מרגישים שחסר רק עוד קצת ממנו כדי לזכות באושר הנכסף.
ואז אורי החל לחפש את הדבר הבא.
הוא נסע לטיול במזרח כדי לחפש את עצמו, ולא מצא. כשחזר הביתה החל ללמוד קבלה וגם זה לא עזר. אפילו התנדבות בבית תמחוי לא הצליחה למלא אותו אושר.
“לכן התעכבה ישועתו של יוסף. מי שמתייצב לראיון עבודה אצל פרעה ותולה את כל כישרונותיו בקב”ה, כפי שעשה יוסף, מעיד על עצמו שהוא מאמין בהשגחה
בסופו של דבר הסתיים מסעו של אורי בבית המדרש, והוא חזר בתשובה “על מלא”.
כשנפגשנו בפעם הראשונה הוא כבר היה מחויב באופן מלא לדרכה של תורה. הוא ניגש אלי בתום אחת ההרצאות, הציג את עצמו ואמר שלמרות שהוא אדם מאמין יש לו שאלה שאינה נותנת לו מנוח.
“לפני שחזרתי בתשובה הכל זרם כמו שצריך. היום-יום היה רגוע ושקט, והיה לי זמן לחשוב על משמעות החיים ועל העתיד. אבל מאז שחזרתי בתשובה הכל השתבש, ואני לא מבין איזה היגיון יש בזה.
“הרי אנחנו מאמינים שהכל משמים, נכון? מדוע כשהייתי בעולם הקודם הכל התנהל על מי מנוחות, ודווקא עכשיו, כשברור לי שאין מקרה בעולם והכל מתרחש בהשגחה פרטית – דווקא עכשיו הכל משתבש.
“למה כשסמכתי רק על עצמי הצלחתי בגדול, ודווקא כשאני לומד בהדרגה לסמוך על הקב”ה – הכל מתנהל ברגל שמאל. למה ככה…?”
“תגיד, אורי”, השבתי לו, “הסתכלת פעם על הצד האחורי של מעשה רִקמה שקורין אותו גובלן?”
“ראית כמה חוטים יש שם? אם היו שואלים אם אתה מזהה שם איזו תבנית של סדר, היית ודאי משיב בשלילה. אבל אם היית הופך את הגובלן ומגלה שלא זו בלבד שיש בו סדר מופתי, אלא שאי אפשר שהחוטים יהיו מסודרים אחרת – האם היית חוזר בך?
“הנהגת ההשגחה דומה לתמונת רקמה. כשמתבוננים בה מה’צד האחורי’ היא נראית חסרת סדר לחלוטין, אבל כשהמציאות מתבהרת, הכל מסתדר לפתע כל כך יפה”.
“באמת משל יפה”, העיר אורי, “אבל איך בדיוק הופכים את רקמת ההשגחה?”
“פשוט מאד”, עניתי. “כשלומדים את חוקי ההשגחה, כמעט הכל נהיה ברור”.
“לומדים איפה?”, שאל אורי.
“בפרשת השבוע”, השבתי.
בפרשת מקץ התורה מספרת על המהפך הבלתי נתפס בחייו של יוסף שהופך ברגע אחד מעֶבד שחייו תלויים לו מנגד למשנֶה למלך מצרים.
אלא שבין השורות מסתתרים כמה עניינים לא ברורים.
חז”ל קובעים כי למרות שההשגחה סידרה ליוסף עבודה מכובדת, קבלת המינוי התעכבה, והוא נותר בבית האסורים שנתיים נוספות, כל זאת מפני שביקש פעמיים משר המשקים שיזכיר אותו בפני פרעה.
“נראה לך הגיוני? הרי ברור לכל שהמהפך בחיי יוסף לא היה מקרי אלא קרה בהשגחה פרטית. ואם כך, אין ספק שיוסף היה זכאי וצדיק בעיני ה’, וראוי לישועה מופלאה כזאת!”
“מדוע אפוא פנייתו של יוסף לשר המשקים עיכבה את שחרורו במשך שנתיים תמימות? ממה נפשך: אם יוסף ראוי לישועה, אדרבה – שייוושע מייד. ואם אינו ראוי – מה יועילו לו עוד שנתיים בבית הסוהר?
“כאן מתגלה עיקרון חשוב בהנהגת ההשגחה: לא כל אדם שמשתדל יותר מדי נענש, אלא הדבר תלוי במידת הביטחון שלו. מי שמידת הביטחון היא אצלו בתוקף רב, והוא בכל זאת משתדל יתר על המידה – ראוי להיענש, כיוון שהשתדלותו היתֵרה אינה עולה בקנה אחד עם ביטחונו החזק, ולכן עבור אדם בדרגתו – “כל המוסיף גורע”; אצלו, תוספת ההשתדלות היא חטא.
“לעומתו, מי שאינו בוטח בה’ כלל ומשתדל לפעול רק לפי כוחו והבנתו – מסור ליד המקרה, ולכן ריבוי השתדלותו לא זו בלבד שאינו מרחיק את הצלתו, אלא פעמים שהוא מקרבה.
“כאשר אדם חסר ביטחון בה’ משתדל יותר מכפי הצורך, אין בכך חטא: הוא נוהג בהתאם לדרגתו הרוחנית. לכן, השתדלותו לא תגרום לסילוק ההשגחה ממנו, שכן היא לא שרתה עליו מלכתחילה.
“לעומת זאת, אדם הבוטח בה’ ומושגח בהשגחה פרטית, ישועתו תלויה בהשגחה ולא בהשתדלותו. לכן בריבוי השתדלותו הוא נוהג שלא כראוי למדרגתו, והשתדלותו היתֵרה מעידה על פגם בביטחונו – לפיכך הוא נענש, והישועה שהכינה עבורו ההשגחה מתרחקת ממנו.
“לכן התעכבה ישועתו של יוסף. מי שמתייצב לראיון עבודה אצל פרעה ותולה את כל כישרונותיו בקב”ה, כפי שעשה יוסף, מעיד על עצמו שהוא מאמין בהשגחה, ושמידת הביטחון מכוונת את כל צעדיו.
“לאדם כזה לא מתאים לבקש פעמיים משר המשקים שיפעל לשחרורו. פנייה חוזרת זו מנוגדת באופן חריף למידת הביטחון האמורה לכוון את צעדיו.
“עד כאן אני איתך”, אמר אורי, “אבל איך זה קשור לשאלה ששאלתי?”
“מיוסף למדנו שכאשר אדם חי ללא אמונה, ראוי לו להשתדל הרבה, שכן הוא נמסר ליד הטבע והמקרה ולא להשגחה, ובמציאות כזאת השתדלות מרובה היא חובה של ממש.
“לכן, אורי, לפני שחזרת בתשובה ההשתדלות שעשית בדרך הטבע הביאה לך שפע. אבל כעת אתה כבר מאמין בהשגחה פרטית ויודע שהכל מגיע מאת ה’. כעת דורשים ממך להתנהל באופן אחר לגמרי, בהתאם למדרגתך החדשה. אם אתה עדיין משתדל כפי שהשתדלת בעבר ולא מפגין ביטחון, זוהי השתדלות יתרה שהיא חטא מבחינתך, והיא-היא שמרחיקה ממך את השפע.
“בחזרה בתשובה אנו עוברים שני תהליכים: מיידי ומתמשך, חיצוני ופנימי. החיצוני מתבטא בקיום מצוות, והוא המיידי והקל יותר בהשוואה לשינוי הפנימי – להחליף דיסקט בחשיבה שלנו. קל יחסית לקיים מצוות מעשיות, אבל שינוי נקודת ההשקפה וההרגשה הוא תהליך פנימי שמצריך זמן רב.
“כשמתחילים לשמור תורה ומצוות אנו אמנם משנים את עולם המעשה שלנו, אך לעולם הרגשי יש ‘יישות’ ומציאות משלו והיא נותרת עדיין מאחור. לכן, למרות שבתחילת הדרך השכל והאיברים כבר מקיימים מצוות בפועל, הלב עדיין לא סגור על עצמו. וזו הסיבה לשאלתך.
“בתחילת התשובה אין לנו ספק בכך שאנו ראויים להמשך זרימת השפע מהבורא: הרי כבר התחלנו לקיים מצוות בפועל. אבל כדי שזה יקרה, אדם חייב לשדרג את ביטחונו בה’ בהתאם למדרגתו החדשה, וזה כבר מצריך עבודה רבה וממושכת מצדו.
“מסיבה זו, יוסף נושע רק ‘מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים’. מי שאומר ‘בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה’ אסור לו להשתדל פעמיים אצל שר המשקים לשחרורו. כי הביטחון מחייב”.
“רגע אחד”, התקומם אורי, “אם המאמין נענש כשאינו בוטח כראוי, אולי עדיף שלא לבטוח כלל אלא רק להשתדל? ככה לפחות חוסכים את העונש”.
“תלוי”, עניתי. “אם יוסף לא היה מאמין בהשגחה, ייתכן שהיה משתחרר מכלאו שנתיים מוקדם יותר, אבל חוזר להיות עבד מבלי שיעלה לגדולה לאחר פתרון חלומות פרעה. אך הואיל והוא האמין בישועת ה’ , הוא אמנם נענש משום שפעל בניגוד למדרגתו בהשתדלות יתֵרה ומאסרו הוארך בשנתיים, אך עם שחרורו הוא הפך למשנה למלך. אז מה עדיף…?”
