בליל הסדר תש”ד התאספו בביתן 18בברגן בלזן קבוצת של יהודים שהחליטו לא לאכול חמץ במהלך הפסח, אבל כשרבה של רוטרדם הרב יששכר דיוויס הי”ד שמע על התכנית שלהם, הוא הסביר להם שאסור להם לא לאכול לחם, ושהם צריכים לעשות הכל כדי להמשיך לחיות.
כדי להוכיח להם שכך צריך לנהוג, לקח הרב חתיכת לחם, ולפני שאכל אותה הוא קרא בקול תפילה מיוחדת שחיבר עם הרב אברהם לוינסון וכך הוא אמר:
עד היום ידעתי שיש יהודים שמקפידים על מצוות אכילת מצה בפסח כדי לזכור את הלילה שבו הם הפכו להיות בני חורין…
“אבינו שבשמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. ועל כן הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך “וחי בהם” ולא שימות בהם וליזהר מאזהרתך “הישמר לך ושמר נפשך מאד”, על כן תפלתנו לך שתחיינו ותקימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן”. ואז ברך ברכת המוציא ואכל מהלחם בליל הסדר.
מאז אותו ליל סדר, השואה נגמרה, המדינה היהודית הוקמה, ואחרי 78 לילי סדר מאז אותה תפילה זכה, ב – 3 למרץ 2022, הורה בג”ץ לבאי כוחה של מדינת היהודים להשיב לעתירה של יהודים שדורשים לאפשר לחיילים יהודים של מדינת היהודים לאכול חמץ שנמכר לגויים בפסח, לא בגלל שחייהם בסכנה, ולא בגלל מצוות פיקוח נפש.
אז למה בכל זאת לאפשר להם? כי אם המדינה לא תאפשר להם, ואני מצטט “היא פוגעת בחיילים שמעוניינים לצרוך מזון שאינו כשר לפסח, וזו פגיעה באוטונומיה, בחירות ובחופש המידע” שלהם, שאליבא דבג”ץ הן מצוות חשובות לא פחות ממצוות פיקוח נפש.
וזה בעיני חידוש.
עד היום ידעתי שיש יהודים שמקפידים על מצוות אכילת מצה בפסח כדי לזכור את הלילה שבו הם הפכו להיות בני חורין, ומהיום אני למד שיש יהודים שבשם אותה חירות שמסמל חג המצות, נאבקים לאכול חמץ בפסח. אלא שלא עליהם אני מתפלא.
זה שיש יהודים שאכולים בשנאה עצמית, אינה דבר חדש. זה כבר קרה בעבר.
בגרמניה למשל, במשך תקופה ארוכה נמנעו גרמנים לקרוא לילדים שנולדו להם בשמות כמו זיגמונד או זיגפריד, רק בגלל שהשמות הכל כך גרמניים האלה היו יותר מידי יהודים שקראו כך לילדיהם כדי להפוך אותם לגרמנים.
גם זה שישנם יהודים שתורת ישראל גורמת להם להזיע אינה חדשה. ההיסטוריה הוכיחה שגדולי המומרים היו תמיד הכי טובים בלייעץ למלכים ולקיסרים איך לנסות ולבולל את העם היהודי.
מה שחדש בסיפור הזה הוא דווקא בג”ץ.
הרי יש שופטים בירושלים, וברור לי שהם מקצוענים וחכמים. לכן אני מתפלא. איך זה שאנשים כל כך חכמים מעלים טיעונים כמו פגיעה באוטונומיה ובחירות כדי להכריח את המדינה להאכיל חיילים חמץ בפסח? מה יקרה למשל, אם מחר בשם האוטונומיה החירות והחופש, יחליט חייל להסתובב בבסיס ללא הלבוש המתאים, וכשהצבא ישפוט אותו למאסר הוא יפנה לבג”ץ כדי שיגן על האוטונומיה ועל החירות ועל חופש המידע שלו? מה אז?
האם השופטים לא מבינים שצבא זה ההפך מחופש ומאוטונומיה? אז למה כשזה מגיע לקיום מצוות, ולענייני דת הכל מתהפך, לכן דווקא אותם אני לא מבין אותם.
איך הם לא מבינים שצבא של יהודים, זקוק לערכים יהודיים, כדי להגן על מדינת היהודים? איך הם לא מבינים שהזכות לאכול חמץ בפסח לא מספיקה כדי למות למענה?
האם הם לא מבינים שמחיקת הסממנים היהודיים שעוד נותרו במדינה של היהודים, תמוטט את היהודית של המדינה? האם הם לא מבינים שאם תיעלם היהודית, המדינה תאבד את ההצדקה המוסרית לקיום שלה?
והתשובה לכך פשוטה.
השופטים בירושלים לא טפשים, הם חכמים. הם אנשים טובים ומוסריים. אז למה הם בכל זאת דורשים לאפשר לחיילים לאכול חמץ בפסח בשם החירות היהודית? בגלל פרשת השבוע.
בפרשת צו מצווה מלמד הקב”ה את משה על קרבן עולה, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו”.
כשחז”ל עסקו בקרבן עולה הם שאלו שתי שאלות. אחת – למה הוא נקרא עולה, והשנייה – על איזה חטא מקריבים אותו.
ועל כך ענה רבי שמעון בר יוחאי כשאמר: “לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב”.
במילים אלו מסביר רבי שמעון בר יוחאי, שקרבן עולה מכפר למי שמביא אותו לא על מעשי עבירה אלא על הרהורי עבירה. לכן הוא גם נקרא קרבן עולה. משום שמי שמקריב אותו מתעלה על היצר שלו.
אלא שכאן עולה עוד שאלה. על יצר שמפתה את האדם לעשות עבירות שמענו, אבל על יצר שמפתה לחשוב? איזה מין יצר זה? איך מפתים לחשוב? איזה מחשבות חושב זה שהיצר שלו פיתה אותו?
והתשובה פשוטה.
היצר יודע שכדי להחטיא את האדם הוא צריך לשכנע אותו שהמעשים האלה טובים וראויים, ולכן הוא מפתה אותו במחשבה, הוא גורם לו לחפש הצדקה מוסרית לחטאים שלו, גם עם טיעונים עקומים.
להצדקה המוסרית שמכשירה את העבירות ומאפשרת אותם, חז”ל קראו הרהורי עבירה.
במילים האלה חז”ל מלמדים, שאדם לא סתם קם בבוקר ועושה עבירות. בהתחלה הוא רוצה לעשות, ואחר כך הוא מחפש למעשים האלה הצדקה, על הרהורים אלו מביאים קרבן עולה. למה? כי רק בגללם האדם חטא.
כשחז”ל קובעים שקרבן עולה הוא המעולה שבקרבנות, הם מבקשים ללמד, שאם האדם רוצה לעשות את רצון השם הוא לא יעשה עבירות משום שהוא לא ימצא להם הצדקה מוסרית. אבל אם הוא רוצה לעשות את רצון עצמו, הוא כבר ימצא הצדקה מוסרית למה לעשות אותם ובשם המוסר והצדק, גם אם ההצדקה לכך תהיה עקומה ומשונה. למה? כי הרצון שלו כבר שיחד את המחשבה.
לכן מביאים קרבן עולה, כדי ללמד, שאם אנחנו רוצים להמנע מעבירות, לא מספיק שנהיה חכמים או שופטים, צריך בעיקר שנרצה לעשות את רצון השם. למה? כי אז, גם אם היצר יפתה אותנו לעשות עבירות, הרצון שלנו שרוצה לעשות את רצון השם ימנע מאיתנו לחפש במחשבה הצדקות לעבירות שלנו.
בפסוקים האלה חז”ל בעצם מלמדים איך אנשים חכמים כמו השופטים בירושלים, מסוגלים להמציא נימוקים משונים רק כדי לעשות מה שהם רוצים.
בהתחלה מחליטים שהרצון של האדם מקודש, ואחר כך כבר מוצאים את הנימוקים לכך, ואז גם אם הם עקומים ומשונים, הם מספיקים כדי לדרוש מהמדינה היהודית להתיר לחיילים יהודים לאכול חמץ בפסח.
בליל הסדר תש”ד, הגדיר הרב דייויס הי”ד, את ההגדרה לקרבן עולה, ושמונים שנה אחר כך קבע בית המשפט מהו הרהור הלב שעליו מביאים קרבן עולה.
הרב דייויס אכל חמץ בליל הסדר, למרות ששנה קודם לכן הוא כל כך נזהר לא לאכול אותו והוכיח שמה שמוביל אותו זה לא מה שהוא רוצה אלא מה שה’ רוצה, ושמונים שנה לאחר מכן, קבע בית המשפט לאן יכולים להגיע אנשים חכמים כשהם רוצים לעשות את מה שהם רוצים.
אלא שלמרות הכאב הגדול, יש בכל זאת גם משהו חיובי בדרישה של בג”ץ. מה? פשוט מאוד.
דבר ראשון זה מוכיח שהיו צריכים לעבור 78 שנים עד שזה יקרה וזו חתיכת תקופה. ודבר שני. אם זה יקרה חלילה והמדינה תאלץ לאפשר לחיילים לאכול חמץ בפסח, סוף סוף נדע כמה חיילים יהודים לא אוכלים חמץ בפסח, וכשזה יקרה בטוח ניגאל, למה? כי כמו שקבע בית המשפט – בדמוקרטיה כמו בתורה – הרוב קובע.
