עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להיוודע ממדיו הנוראים של החורבן, עטף אבל כבד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ואולם קשה כפליים היה אבלם של תופסי התורה: עבורם, היה זה לא רק חורבן הגוף אלא גם חורבן הרוח.
לפתע התברר שכמעט כל עולם התורה באירופה עלה בעשן המשרפות, וכמעט לא נותרו עוד מבקשים לתורה. בארצות-הברית שררה באותם ימים שממה רוחנית. בארץ ישראל היו פחות משלוש מאות בחורי ישיבה, ויהודי המזרח היו כלואים בארצות ערב מבלי יכולת לעלות ארצה.
מי שהאבל נגע בו גם ברמה האישית והמשפחתית היה הרב מפוניבז’, רבי יוסף שלמה כהנמן זצ”ל. במהלך המלחמה שהה בארץ ישראל ולא ידע מה עלה בגורלם של אשתו, ילדיו ותלמידיו שנותרו בליטא. אך בתום המלחמה הוּתרו הספֵקות: כולם נספו, למעט אחד מבניו!
הרב, ששקוע היה באבלו האישי, לא התייאש, והחליט להקים מחדש את הישיבה שעזב בליטא. הוא תכנן מבנה לאלף וחמש מאות תלמידים בבני ברק, והחל לגייס תרומות לשם כך. אנשים ברחוב נדו לו בראשם ברחמים, מתוך הערכה שהידיעות הנוראיות שהגיעו אליו פגעו בשיקול דעתו. אלף וחמש מאות תלמידים! מניין יביא אותם…?
תשובתו של הרב מפוניבז’ נראתה מנותקת לחלוטין מהמציאות. הוא התבונן בצעירים באהבה גדולה ואמר: “אתם טועים, בחורים. אל תתבלבלו, זה הכל זמני…”
באחת מנסיעותיו ברחבי הארץ, עצר הרב מפוניבז’ בקיבוץ יגור. באותם ימים רבנים לא הירבו לבקר בקיבוצים, שכן אלה נודעו כמעוזי הכפירה וההתרסה כלפי מעלה.
כשסיים הרב את עיסוקיו, התגודדו סביבו מספר צעירים מבני הקיבוץ, ושאלו: “כבוד הרב, מה אתה עושה כאן? אין פה בית כנסת…”
הרב לא נעלב ולא התבלבל, וסיפר להם על חזונו: “אני אוסף כסף כדי לבנות ישיבה לאלף וחמש מאות תלמידים בבני ברק”.
הקיבוצניקים התקשו להסתיר את חיוכיהם. “כבוד הרב, אתה נראה אדם רציני, מה אתה מנסה לעשות? להחיות מתים? תפתח את העיניים! מה נותר מעולם התורה? אפר ואבק. נכון שהתורה שמרה עלינו בגלות, אך כעת אנחנו כאן בארץ ישראל, ועוד מעט תהיה לנו מדינה! התורה שייכת לעבר. הצטרף אלינו, אנחנו העתיד!”.
למען האמת, המציאות לא היתה רחוקה מדבריהם. באותם ימים היתה היהדות הדתית בשפל המדרגה, ונתפסה כשריד ארכאי לעולם שאבד עליו הכלח, לספינה שוקעת שהכל נמלטים ממנה. לעומת זאת, התנועה הקיבוצית הצטיירה כהפך הגמור: היא היתה מלבלבת, מתחדשת, חלוצית ויוצרת. הקיבוצניקים היו סמל ל’יהודי החדש’, הזקוף, החצוף, הלוחם ועז הפנים, ונראה היה שאכן העתיד שייך להם.
תשובתו של הרב מפוניבז’ נראתה מנותקת לחלוטין מהמציאות. הוא התבונן בצעירים באהבה גדולה ואמר: “אתם טועים, בחורים. אל תתבלבלו, זה הכל זמני…”
והם – צחקו. זה עתה קיבלו אישור לכך שדתיים אכן תלושים מהמציאות.
חלפו שבעים שנה. באחד הימים, בסיומו של יומן הצהריים בתוכנית רדיו, ברצועת התרבות, דיווח המגיש על מופע הצדעה לציון מאה שנים לתנועה הקיבוצית. הוא העלה לשידור זמרת המזוהה עם התנועה הקיבוצית, כדי שתספר למאזינים על הצפוי במופע.
כשסיימה את דבריה, אִתגר אותה המראיין: “יש לך עכשיו שלושים שניות לשכנע אותי ואת המאזינים, למה כדאי לנו להשתתף.”
הזמרת השיבה בפשטות: “אני ממליצה לכל תושבי המדינה להגיע למופע הצדעה למלאת מאה שנה לתנועה הקיבוצית, כי אני ממש לא בטוחה שבעוד מאה שנה יחגגו לתנועה הקיבוצית יום הולדת מאתיים…”
כיצד צפה הרב מפוניבז’ את העתיד? איך ראה בעיני רוחו את העומד לקרות? מניין ידע שהקיבוצים יקברו את האידיאולוגיה שלהם, ואילו עולם התורה ישגשג ויפרח? האם היה נביא? מתברר שהתשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת לך לך מבטיח הקדוש-ברוך-הוא לאברהם כי בן עתיד להיוולד לו.
“וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ”. (בראשית טו, ה)
כאן מתעוררת שאלה. מדוע החשיב הקב”ה לצדקה את אמונת אברהם בקיום הבטחתו? האם לא מובן מאליו שכאשר הקב”ה מבטיח – הוא נאמן לקיים דבריו? וכי יעלה על הדעת אחרת? והלוא “נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם” (שמואל א, טו: כט).
התשובה לכך מסתתרת ב’נתונים’ שהיו אז בידי אברהם אבינו בהיותו איצטגנין בכיר. על פי המידע האסטרולוגי שבידו, ידע אברהם כי בלתי אפשרי שיקום לו זרע אחריו. כך הראו הכוכבים בוודאות. למרות זאת – הוא האמין להבטחת ה’. אם הקב”ה מבטיח – כך יקום ויהיה, גם אם כל הכוכבים אומרים אחרת.
אברהם האמין, ולא הניח לנתונים ה’מוצקים’ של גרמי השמים לבלבל אותו. נכון, באותה שעה המציאות נראתה סותרת לחלוטין להבטחת הקב”ה, אך ברגע שניתנת הבטחה אלוקית – המציאות הנראית לעין מאבדת את בכורתה ונדחית מפניה.
את תכונת הנפש האמונית הזאת, שלא להתקפל לנוכח המציאות לאור אמונה מוצקה בהבטחה האלוקית, ירש הרב כהנמן מאברהם אבינו, ולא רק הוא אלא אף אנו, כפי שכתב רבי חיים מוולוז’ין בפירושו למשנה “עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם”(אבות ה, ג):
“לָמָּה נֶאֱמַר ‘אָבִינוּ’? כִּי כַּמָּה מִדּוֹת שֶׁהַצַּדִּיק טָרַח וְיָגַע לְהַשִּׂיגָם, לְבָנָיו אַחֲרָיו הֵמָּה כְּטֶבַע מֻטְבָּע. וּבִקְצָת יְגִיעָה יַגִּיעוּ לָזֶה. כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מֵהַיְּהוּדִים מוֹסְרִים אֶת עַצְמָם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהוּא מֻטְבָּע בָּנוּ מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ לְאוּר כַּשְׂדִּים עַל אֱמוּנָתוֹ, וְכֵן כָּל עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁהָיוּ לְהַיְשִׁיר הַדֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ.” (רוח חיים, שם).
בּינו נא זאת: לאופי היהודי יש מקור! את מידת הביטחון שאב הרב מפוניבז’ מנסיונו של אברהם אבינו, לא מתוך התבוננות במציאות, אלא מכוחו של אברהם אבינו ומכוחה של האמונה היוקדת בהבטחה אלוקית.
אם התורה הבטיחה “כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ” (דברים לא, כא) – כך יקום וכך יהיה, במוקדם או במאוחר.
ועד אז? הכל זמני.
