בשבוע שעבר השתתפתי במסע הרצאות של ארגון “ערכים” בארצות הברית.
ציבור המשתתפים אמנם היה מגוון, אך נתון אחד בולט אפיין את כולם. איש מהם לא נולד בארצות ברית.
האם השינוי העצום הזה התרחש במקרה? הגיוני בעינייך שיום אחד עם קם בבוקר ומחליט שהכל מותר?
היו אלה ישראלים שהגיעו לאמריקה בנסיבות שונות. חלקם חלם על כסף, חלקם מתוך חיפוש אחר נוחות ואיכות חיים, ואחרים שסתם הגיעו לביקור ונשארו לעשרות שנים.
לפני אחת ההרצאות, כשהגעתי, עדכנו אותי המארגנים כי הנושא שבו עלי לעסוק הוא זוגיות, אך למרות זאת, כשנכנסתי לאולם החלטתי לחרוג מן הפרוטוקול.
זוגיות היא ללא ספק נושא מבוקש ומעניין שתמיד נחמד להאזין לו, משום שהוא לא מלחיץ וגם לא מאיים. אך כשהמאזינים הם הורים לילדים שכלל לא בטוח שיבחרו להמשיך את השושלת היהודית, ישנם דברים חשובים יותר לעסוק בהם מזוגיות, מקל וחומר. אם פיקוח נפש של אדם אחד דוחה את כבודה של שבת, פיקוח נפש של עשרות ילדים, לא ידחה כבודה של זוגיות? ועל כן שניתי מן הנהוג.
במהלך ההרצאה הצגתי בפני הציבור חלק מן ההוכחות לאמיתות התורה, ובסופה הצגתי בפניהם שאלה.
“האם יש כאן מישהו מן המשתתפים שיכול להבטיח לעצמו שנכדיו יישארו יהודים?” השתררה דממה.
לא היה קשה להבחין בעובדה שמדובר בנושא רגיש וכאוב.
לפתע קמה מישהי וביקשה את רשות הדיבור.
“אני אמנם לא אישה דתייה”, אמרה, “אך אני מרשה לעצמי לענות בשם כל המשתתפים, למרות שלא הוסמכתי לדבר בשמם”.
“אינני יודעת אם יודו בכך, אך בתור ישראלית המגוררת כאן, אני יכולה לומר לך בוודאות – אין כאן ישראלי אחד ששאלה זו אינה מעסיקה אותו”.
“אנחנו אולי לא מדברים על זה בגלוי, אך זהו פיל שכולם יודעים שהוא בחדר. השאלה הזאת מעסיקה את כולנו, וכל ההבדל בינינו נעוץ בדרך בה אנו מתמודדים איתה.
“יש מאיתנו שלא ישנים בלילות בגללה. ישנם שהשלימו עם המציאות הכואבת ומוכנים לשלם את מחירה, כדי להמשיך וליהנות ממנעמיה של אמריקה. ויש בינינו גם כאלה שמצהירים שלא חשוב להם שנכדיהם יישארו יהודים. לא כי הם באמת חשים כך, אלא רק משום שהם מאמינים שכך הייאוש יהיה יותר נח.”
“את הבעיה שהעלית כולנו מכירים, השאלה היא האם לך יש פתרון?” אמרה והתיישבה.
“אינני בטוח”, עניתי. “כדי להחליט אם יש פתרון, עלינו להסכים שישנה בעיה, ולמרות דברייך, אינני בטוח שיש על כך הסכמה”.
בשנות ה – 70, כשמדינת ישראל נאלצה לעסוק בשאלת “מיהו יהודי”, התייחסה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לתופעת ההתבוללות, וכך אמרה: “לאיש מאתנו אין הסבר רציונאלי לחידת קיומנו. אי אפשר לשאת זאת שדווקא כשישנה מדינה יהודית גוברת התופעה של נישואי תערובת. דבר זה אינו נותן לי מנוח. התפקיד הראשון אחרי בטחון המדינה הוא לשמור על עם ישראל. אני רואה את זה כדבר החשוב בהא הידיעה”.
האם בימינו היו דבריה מתקבלים ללא תגובה? כלל לא בטוח.
בשנת 2014 עסקה התקשורת בישראל באירוע בו נישאו יהודיה וערבי, עד שאפילו נשיא מדינת היהודים מר ראובן ריבלין התייחס אליו. אלא שבשונה מסלידתה של גולדה מאיר מתופעת ההתבוללות, הנשיא ריבלין דווקא הכיל, וכך כתב: “מחמוד ומורל מיפו החליטו להינשא ולקיים את חירותם במדינה דמוקרטית. לא כולם חייבים לשמוח בשמחתם של מחמוד ומורל, אך כולם חייבים בכבודם”.
לכן אמרתי לך שלפני שמבקשים פתרון, יש להסכים שישנה בעיה. משום שבימינו, כמו לא מעט ערכים ועקרונות, גם ההתבוללות אינה נתפשת באופן שלילי כבעבר, ויש מי שאחראי לכך.
האם שמת לב לעובדה, שבשנים האחרונות, אמונות מקודשות שהיו נחלת הרוב, קורסות לנו מול העיניים, בזו אחר זו? האם הבחנת בכך שמעשים שהיו מחוץ לתחום עד כדי תיעוב, רק לפני כמה עשורים, הפכו לפתע, לא רק ללגיטמיים, אלא לכאלה שניתן להתגאות בהם, עד שמי שמתנגד להם נחשב – חשוך, לא מתקדם, בור וגזען?
האם השינוי העצום הזה התרחש במקרה? הגיוני בעינייך שיום אחד עם קם בבוקר ומחליט שהכל מותר?
“ומי אחראי לכך?” שאלה האישה.
“האידיאולוגיה הפרוגרסיבית תוצרת ארצות הברית”, השבתי.
“הפרוגרסיביים לא נתקלים בהתנגדות עזה, רק משום שהם נראים ככאלה שדואגים לרווחתנו, ובעיקר לחופש שלנו. שכן בינינו, אם חפצי חופש אנו, ומישהו מתנדב לדאוג להרחיב גבולותיו למענינו, מדוע שנילחם בו.
“הפרוגרסיביים נתפשים כאנשים ערכיים שלא דואגים לעצמם אלא לאחרים, מדוע אפוא ניאבק בהם? הם נלחמים עבור זכויותיהם של מיעוטים לחיות את חייהם על פי אמונתם. נאבקים למען איכות הסביבה של כולנו. נלחמים בדת כדי לשחרר אותנו מן האמונה שמגבילה את מעשינו. ומטיפים לשלום ולאחווה שאף פעם לא הזיקו לאף אחד. לכן הם לא נתקלים בהתנגדות. הם בסך הכל מבקשים להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו. האין זאת?
“אתה צודק לגמרי”, ענתה האישה. אני באמת לא מבינה מה גרוע בערכים הפרוגרסיביים שהם מייצגים. הם הרי נאבקים בדת ובלאומיות, משום שהם מאמינים ובצדק, שהדת והלאומיות מאז ומתמיד חרחרו מלחמות בעולם ואיימו על החופש שלנו. מה הבעיה עם זה?
“אם אין לך בעיה עם זה”, השבתי, “מדוע אפוא במקום לישון בלילות, את עסוקה בלחשוש עם מי יתחתנו נכדייך? אם הדת ולאומיות מסכנות את איכות חייך ועליהן לעבור מן העולם, מדוע אכפת לך אם הנכד שלך יישאר יהודי? ואם בכל זאת אכפת לך, ועדיין את מזדהה עם האידאולוגיה הפרוגרסיבית, אין זאת אלא משום שאינך מודעת למחיר שתידרשי לשלם עבור החופש הנכסף אותו מציעה הפרוגרסיביות – איבוד הזהות האישית המשפחתית והלאומית, שאת בעצמך הצהרת עד כמה הם חשובים לך.
השלום והאהבה הפרוגרסיביים הינם ערכים קליטים שעטופים יפה, אך תוכנם הפנימי אינו גלוי לכולם. האם כשהפרוגרסיביים מטיפים לשלום ואחווה, הם קוראים לביטול מוחלט של מגבלות המוסר והחוק? ממש לא. גם הם מודים בכך ששלום ואחווה זקוקים לגבולות. האם בשם השלום והאהבה הפרוגרסיביים נשחרר רוצחים מבתי סוהר? האם נאפשר בשמם אנרכיה?
מה שהפרוגרסיביים לא מספרים לנו הוא שמאחורי הערכי החופש אותם הם מציעים מסתתרות הגבלות בדיוק כמו היום, בהבדל אחד. אם עד היום המסורת היהודית היתה אחראית לקביעת הגבולות, מעתה הם יקבעו אותם. האם גם לכך את מסכימה? חופש זה יפה, אבל האם תוותרי למענו על הזהות היהודית שלך? על האמת היהודית? על המוסר שלאורו חונכת?
לכן הפרוגרסיביות מסוכנת. משום שבדרך לשלום ולאהבה, רומסת הפרוגרסיביות את האמת והמוסר היהודיים, וההתבוללות תוכיח.
אין ספק. שלום ואהבה זה יפה, אך כשבדרך להשגתם הורגים את האמת ילדינו לא יבינו מה כל כך נורא בהתבוללות, וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת שמות הקב”ה מצווה את משה לשוב למצרים ולגאול את עם ישראל. אלא שלמרבה הפלא, ולמרות שליבו נתון היה לצערם של בני ישראל, משה מסרב לשליחות בטענה שאינו בקיא בתורת הנאום, שנאמר: “ויאמר משה אל ידוד בי אדני לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי:”.
ועל כך השיבו הקב”ה: מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פקח או עוור הלא אנכי ה’:”.
למרות זאת, משה דבק בשלו, ומציע לתפקיד את אהרן אחיו, שנאמר: ויאמר… שלח נא ביד תשלח:” ועל כך כתב רש”י: “ביד תשלח – ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן”.
וכאן עולות כמה שאלות. א. אם הקב”ה מצווה את משה לגאול את ישראל, כיצד הוא טוען שאינו ראוי לתפקיד זה, וכי יש לו ח”ו השגות על בוראו? ב. אם נאמר שמשה טען כך בשל ענוותנותו, מדוע בסופו של דבר בכל זאת הסכים לשליחות? וחוץ מזה, מדוע לדעת משה, אחיו אהרן מתאים ממנו? וכי כדי לגאול את ישראל צריך לדעת לדבר?
והתשובה פשוטה.
כשחז”ל מתארים את משה רבנו הם מכנים אותו איש אמת, ואת אהרן איש של שלום. משה מוריד משמיים את תורת השם, ועל כן “משה אמת ותורתו אמת”, ואילו אהרן “אוהב שלום ורודף שלום”.
לכן, בשל היותו איש אמת, כשהקב”ה מבקש ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים משה מסרב, שכן לדעתו מי שהאמת הצרופה נחלתו, אינו יכול להנהיג.
בסירובו מבקש ללמדנו, שלמרות שהאמת ערך עליון היא, ולמרות שהיא הבסיס היחיד לקיומה של אומה או חברה, יש בה חיסרון משום שהיא נוקשה ודורסנית ואינה סובלת פשרות. האמת אינה מכירה בחולשותיו של האדם, ותובעת ממנו להתאים לשעבד עצמו אליה מבלי לעגל פינות ומבלי לוותר, וזאת ללא התחשבות בשאלה מיהו העומד לפניה. אמת היא אמת אחת לכולם. בשל כך מבקש משה מהקב”ה למנות את אהרן שליח ולא אותו.
כאיש אמת טוען משה, איני איש דברים. אצל איש האמת נוקב הדין את ההר. ולפי שלעת הזאת ליבם המיוסר של בני ישראל המשועבדים אינו יכול להכיל את הנהגתה של האמת הצרופה, מבקש משה מהקב”ה למנות לתפקיד את אהרן בשל היותו איש השלום.
אלא שלמרות הטעם שבדבריו, ולמרות שהקב”ה מסכים עם תוכנם וממנה גם את אהרן, אין הוא פוטר את משה מן השליחות, וזאת כדי ללמדנו שלמרות שהשלום והאהבה חיוניים לקיומה של החברה לא פחות מן האמת, בלעדיה, גם להם אין קיום.
השלום חשוב הוא, אך טבעו שהוא מתקיים רק מתוך ויתור ופשרות, וכשהוויתור והפשרה שולטים בכיפה, נדחקת האמת ונדחקים הערכים, וכשהם נדחקים, עלול להיווצר מצב בו בשם השלום יפרצו גבולות המוסר, וכשגבולות אלו נפרצים, שוב אין מי שיגן על החברה מפגעי השלום.
לכן הקב”ה ממנה לגאולת ישראל גם את אהרן. אך לא במקום משה, אלא לצדו.
הוא מוסיף את אהרן, כדי לתבל את האמת של משה בשלום של אהרן, אך משאיר את משה משום שללא האמת של משה אין כל ערך לשלום של אהרן.
הקב”ה מצרף את אהרן לצד משה כדי ללמד לדורות, שכשהשלום ממציא לעצמו אמת משלו הוא מסוכן, וכשהוא כפוף לאמת, אין מבורך ממנו.
בפרשת השבוע מלמדת התורה, של”אוהב שלום ורודף שלום” של אהרן, ללא “ומקרבן לתורה” של משה, אין זכות קיום. ושסיסמאות פרוגרסיביות כמו אחווה ושלום, ללא כפיפות לאמת, מסוכנות לקיום החברה הרבה יותר מאשר אמת ללא שלום.
מסיבה זו הקב”ה מקדים את מינויו של משה לזה של אהרן. שכן הגם שאמת ללא שלום אינה מספקת, היא קודמת לו בחשיבותה, משום שהוא תלוי בה והיא אינה תלויה בו.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שהסכנה הטמונה בפרוגרסיביות אינה בשל השלום לו היא מטיפה, אלא בשל העובדה שבשם השלום של אהרן היא הורגת את האמת של משה. משום שהיא מבקשת לבסס את גאולת האדם על שלום נטול אמת.
“אם אנחנו רוצים שנכדינו יישארו יהודים”, אמרתי, “אין די בשלום של אהרן, עלינו להחזיר לחיינו גם את האמת של משה. לכן עסקתי בהרצאה בהוכחות לאמיתות תורת משה, ולא בזוגיות ובשלום של אהרן. משום שאם אנו מייחלים שנכדינו יוותרו יהודים, עלינו להשתית את השלום על האמת.
אלא שבדיוק כאן מתעוררת בעיה.
האם שאלת את עצמך מדוע הפרוגרסיביים כל כך מאוהבים בשלום?
ובכן, הפרוגרסיביים אינם חפצים בשלום משום שהם רואים בו ערך. הם חפצים בו משום שהם מאמינים שבעזרתו יהיה העולם מקום נעים ונוח יותר לחיות בו.
ולכן, גם אם לשלום אין קיום ללא האמת, ימשיכו הפרוגרסיביים להילחם באמת, משום שהיא מגבילה את הנוחות שבשלה חפצים הם בשלום, ומשום שאם הם יבססו את השלום שתכליתו נוחות, על האמת שמתנגשת בנוחות, בשביל מה צריך שלום?
שבת שלום.
