באחד במרץ 1953 שחרר יוסף סטלין את שומרי ראשו ונכנס לחדרו.
למחרת בבוקר, שלא כהרגלו, משרתיו האישיים לא שמעו ממנו דבר והבינו שמשהו קרה. אך האימה שפיזר סביבו הרודן עשתה את שלה, והם לא העזו להיכנס לחדרו. במקום זאת פנו לשומרי הראש, שגם הם אזרו אומץ להפריע את מנוחת הבוס ללא רשות.
אילו התבקשו ראשי מנגנוני הביון במערב באותה תקופה לספק הערכה כיצד יסיים סטלין את חייו, מן הסתם היו מהמרים על התנקשות, או אפילו הפיכה.
או אז הוזעקו למקום ניקיטה חרושצ’וב וגאורגי מלנקוב, חבריו הקרובים ביותר של סטלין באותם ימים.
כשפתחו השניים את דלת חדרו, מצאו את סטלין שרוע על הרצפה בתוך שלולית נוזלים שהופרשו מגופו. אבל גם אפילו חבריו הקרובים לא העזו לגעת בו.
במקום להזעיק את רופאו, הם הורו לכולם לצאת מהחדר ולהניח לסטלין להמשיך ‘לישון’.
למחרת בבוקר, כשהגיעו הרופאים, התברר כי סטלין לקה בשבץ מוחי, אך זה היה כבר מאוחר מדי. הנזק היה בלתי הפיך.
צחוק הגורל הוא שדווקא האימה שהטיל סטלין בסביבתו בניסיון להתגונן מפני התנקשות אפשרית היא שמנעה ממנו טיפול רפואי שעשוי היה להציל את חייו.
אילו התבקשו ראשי מנגנוני הביון במערב באותה תקופה לספק הערכה כיצד יסיים סטלין את חייו, מן הסתם היו מהמרים על התנקשות, או אפילו הפיכה.
האפשרות שדווקא האימה שטיפח סביבו היא שתביא למותו, היתה ללא ספק גורמת להם לגחך.
פרשה דומה אירעה בברית-המועצות ארבעים שנה לאחר מכן, וגם אז נכשל המודיעין המערבי בתחזיותיו.
אילו נשאלו שירותי הביון במערב בעיצומה של המלחמה הקרה במאה העשרים אם וכיצד תקרוס ברית-המועצות, ככל הנראה היו משיבים שהסבירות לכך נמוכה, ואם בכל זאת יתרחש הבלתי ייאמן, יהיה הדבר כרוך באסון עולמי המלווה בשפיכות דמים בלתי נתפסת.
אילו סיפרנו להם כי ברית-המועצות עתידה לקרוס ללא ירייה אחת, מן הסתם היו פורצים בצחוק מתגלגל, ובצדק. מי היה מעלה על דעתו שדווקא הכלכלה הקומוניסטית שבשמה ולמענה נרצחו עשרות מיליוני בני-אדם, ושעל-פי חסידיה היתה אמורה להיות החזקה בעולם – דווקא היא תמוטט את השלטון הקומוניסטי?
במבט לאחור מתברר שסיבת מותו של סטלין היתה גם הסיבה להתמוטטות הקומוניזם.
תהליכים אלו אינם חדשים, והיה ניתן לצפות אותם מראש משום שהתקדים להם מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת בשלח מתארת התורה שני אירועים שפקדו את בני ישראל, ומהם למדו על מגבלות החשיבה האנושית.
האחד התרחש בים סוף, והשני במרה.
בים סוף חזו בני ישראל כיצד גייסות מצרים, גאוות פרעה, טובעים במים שבהם גזר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א, כב).
האם בזמן שעבודם העלו בני ישראל בדעתם שדווקא המים שבהם ביקשו קלגסי פרעה ליישם את הפתרון הסופי לבעיה העברית – הם אלו שיביאו בסופו של דבר להשמדתם?
כך קרה גם במרה, שנאמר: “וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם… וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְדֹוָד וַיּוֹרֵהוּ יְדֹוָד עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם…” (שמות טו, כג)
על השאלה איזה עץ הורה לו הקב”ה להטיל אל המים משיבים חז”ל במדרש:
“ר’ יהושע אומר: של ערבה היה, ר’ נתן אומר: הרדופני מר היה, ר’ אלעזר המודעי אומר: של זית היה – …מכל מקום מר היה.
ר’ שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב”ה יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב”ה במר מרפא את המר. אמר לו הקב”ה למשה: לא כך הוא אומנותי אלא במה שאני מכה בו אני מרפא, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר”. (תנחומא בשלח כד)
אילו נועץ משה בבני ישראל באשר לסוג העץ שבו ניתן להמתיק את המים, האם היו מעלים בדעתם שדווקא העץ המר ימתיק את המים המרים?
על ים סוף ובמרה למדו בני ישראל כי תשועת ה’ אינה כפופה לחוקיות הטבעית ולשכל האנושי. שם למדו כי דווקא הבלתי מתקבל על הדעת טרף את הקלפים ושינה את מצבם מהקצה אל הקצה.
ידיעה זאת נדרשו בני ישראל להפנים לפני מעמד הר סיני כדי שיהיו נכונים ומסוגלים לקבל את התורה. זאת כדי שאם יתהו כיצד ייתכן שתורה כה מגבילה תהפוך אותם לבני חורין, יזכיר להם משה את ים סוף ומרה, להזכירם שתורת ה’ אינה כפופה לכבלי ההיגיון, וכשם שהמים – תקוות מצרים – הביאו לחיסולם, והעץ המר דווקא המתיק את המים, כך תורה שלכאורה מגבילה את הרצון יכולה להיות הפתח לחירות אמיתית. להזכירם, שגם אם התורה נראית מרה, כשחיים על פיה – מתיקותה מתגלה.
ללמד שבכל מה שקשור להנהגת ה’, הבלתי אפשרי – אפשרי בהחלט, והנראה כמגביל יכול לשמש כמתכון לחירות אמיתית.
לכן אירועי ים סוף ומרה התרחשו לפני מתן תורה. בלעדיהם, גם אם היו בני ישראל מקבלים את התורה, היתה קבלתם מאונס ולא מרצון.
והערה לסיום.
הרוסים לא צפו את אופן מותו של סטלין ואת קריסת הקומוניזם משום שלא הכירו בבורא ובהשגחתו, ולכן הם ‘ינו אירועים אלו – ‘צחוק הגורל’.
בתנ”ך שבו כפרו נכתב שלא הגורל צוחק אלא ההשגחה – “יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג־לָמוֹ” (תהילים ב, ד).
מאירועי ים סוף ומרה עלינו ללמוד כי כאשר אנו מתיימרים לתכנן את העתיד, ולפני החלטות הרות גורל, מוטב שנזכור כי גורם אחר מנווט את מסעות חיינו: “מה’ מִצְעֲדֵי־גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ” (תהילים לז, כג).
