בשנות השִשים של המאה העשרים ערך פרופ’ ולטר מישל את ניסוי המרשמלו המפורסם בגן הילדים שבאוניברסיטת סטנפורד.
בניסוי הונח מרשמלו על שולחן. לילד שהוכנס לחדר הוסבר כי אם יתאפק במשך עשרים דקות ולא יאכל את המרשמלו, יקבל בתמורה מרשמלו נוסף. אם לא יצליח, יפסיד גם את המרשמלו המקורי.
בעקבות הניסוי טענו חוקרים כי פרופ’ מישל טעה במסקנותיו, ולאמיתו של דבר הצלחה בלימודים תלויה בהשתייכות סוציו-אקונומית של הילד הרבה יותר מאשר ביכולתו לדחות סיפוקים.
במשך כמעט ארבעים שנה עקב פרופ’ מישל אחר התפתחותם של ילדים שעברו את ניסוי המרשמלו בהצלחה, וגילה ממצא מעניין: הם גדלו להיות אנשים מוצלחים יותר, והפכו למובילים חברתיים בכל מקום שאליו פנו.
מכך הסיק פרופ’ מישל כי היכולת לדחות או להשהות סיפוקים היא כנראה מהגורמים המשפיעים ביותר על המעמד החברתי וההצלחה הלימודית של אדם.
אך כאן מגיעה תפנית בעלילה.
כדי לבחון את אמינות המחקר, נערך לפני שנים אחדות ‘ניסוי מרשמלו’ נוסף: שלא כבניסוי הקודם שבו היו הנחקרים ילדיהם של אנשי סגל באקדמיה, הנחקרים בניסוי השני היו ילדים רגילים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, והמסקנות היו בהתאם: הילדים שעמדו בהצלחה בניסוי השני לא הצליחו בלימודים ובהתקבלותם החברתית יותר ממי שנכשלו בו, ויכולתם להשהות סיפוקים לא סייעה להם באופן מיוחד.
בעקבות הניסוי טענו חוקרים כי פרופ’ מישל טעה במסקנותיו, ולאמיתו של דבר הצלחה בלימודים תלויה בהשתייכות סוציו-אקונומית של הילד הרבה יותר מאשר ביכולתו לדחות סיפוקים.
מי מהם צודק? נראה ששניהם.
צודקים החוקרים הקובעים כי עמידה בניסוי המרשמלו אינה מבטיחה הצלחה או הישגים לימודיים, כפי שאכן הוכח בניסוי השני. אך הם טועים בטענתם שהשהיית סיפוקים היא חסרת משמעות. וכך אכן כתוב גם בפרשת השבוע.
בפרשת כי תצא מופיעה מצווַת אשת יפת תואר, שנאמר: “כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”. (דברים כא, י-יא)
הגם שהתורה מתירה ללוחם לקחת את יפת התואר לאשה, היא מציבה בפניו סייגים, שנאמר: “וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה”. (שם, יא-יב).
במצוות אשת יפת תואר ישנו מרכיב ייחודי שאינו קיים במצוות אחרות.
בדרך כלל נחלקות מצוות התורה לשלוש: האסור, המותר והמחויב. מצוות אשת יפת תואר מתייחדת בכך שיש בה צד היתר, אך הוא כפוף למגבלות: אמנם הותר “וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”, אך לא באופן מיידי – “וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים”, ורק לאחר מכן – “וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה”. מותר, אבל בכפוף להמתנה במשך חודש ימים.
בשאר ציוויי התורה אין התניה: דבר המותר, הריהו מותר באופן מיידי. ודבר האסור, הריהו אסור כאן ועכשיו. מה מייחד את מצוות אשת יפת תואר שדווקא בה מותנה ההיתר בהמתנה של חודש ימים?
תשובה לשאלות אלו מופיעה בפרשה הקודמת, פרשת שופטים. התורה מלמדת שם כי כדי להימנות עם היוצאים למלחמה נדרש אדם להיות נקי לחלוטין מחטא, עד כדי כך שאם רך לבב מחמת עבֵרות שבידו די בכך כדי שייאסר עליו להשתתף במלחמה. מכאן למדים שמצוות אשת יפת תואר המופיעה מייד לאחר מכן בפרשתנו עוסקת בלוחמים צדיקים שאין בידם חטא.
הייתכן? מי שאין בהם נדנוד חטא עד שאפילו בעבֵרות שאדם דש בעקבו אינם נכשלים – יבקשו לקחת אשת יפת תואר רק מתוך תאוותם?
אכן כך.
במצוות זו מלמדת התורה על ההבדל המהותי שבין צדיקים לרשעים. צדיק אינו מי שאין לו יצר הרע; עובדה, למלחמה זו, שהיא מלחמת רשות, יצאו צדיקים בלבד, ובכל זאת הם מתאווים. במה שונה אפוא הצדיק מן הרשע?
ביכולת להשהות סיפוקים.
התורה מלמדת כאן כי ערכים נעלים מצד אחד, ויצרים ותאוות מצד שני, אינם נחלתם של הרשעים (או ה’בינונים’ של ספר התניא) בלבד, אלא הם מרכיבים גם את מפת הנפש של הצדיקים. הרשע מנסה להתגבר על רצונות הסותרים את ערכיו בגלל ערכיו, והצדיק מתאווה למעשים האסורים על-פי ערכיו בגלל יצריו.
ההבדל בין צדיק לרשע יבוא לידי ביטוי בנסיבות של פיתוי חזק מאד שההתגברות עליו קשה ביותר: הרשע ייכשל בו בגלל יצרו, אך לא הצדיק. אמנם גם לצדיק יש יצרים, גם הוא מתאווה לחטא, אך ביודעו שהחטא מתנגש בערכיו, הוא מגייס את אמנות השהיית הסיפוקים כדי להתגבר: כאילו אומר לעצמו “זה מותר, אבל לא עכשיו…” הצדיק מכניס את עצמו ביודעין למצב של דחיית סיפוקים כדי להכניע את תאוותו.
מצד אחד, הוא לא אומר ‘לא’ מוחלט וסופי ליצר הרע, כי הדבר אינו אפשרי. מצד שני, הוא ‘מערים’ עליו באמירה “כן, אבל לא עכשיו”, ובכך ‘מרדים’ אותו עד ששיניו קהות וחומו מתקרר ותוקפו מתפוגג והוא נעלם והולך מאליו.
רוצה להתחתן עם אשת יפת תואר? מותר. אבל המתן חודש ימים.
מסיבה זו מופיעה בתורה פרשת יפת תואר אחרי פרשת הצדיקים היוצאים למלחמה – ללמד שהצדיקים מגיעים למצב שאין בהם חטא כלל כתוצאה מהפעלה של מנגנון מתוחכם להשהיית סיפוקים, הרבה לפני שהתופעה הפסיכולוגית המרתקת הזו נחקרה באוניברסיטת סטנפורד.
מסיבה זו אמרו חז”ל על ציווי אשת יפת תואר: “לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע” (קידושין כא, ב). אם נעמיק בציווי אשת יפת תואר, נלמד כיצד להתמודד עם היצר הרע ולנצחו.
איך מיישמים זאת באופן מעשי?
ובכן, נניח שמישהו מעליב או מבייש אותנו. התגובה הטבעית והמתבקשת היא להגיב מייד ובמקום. אך פרשת השבוע מלמדת שאם נמתין עם תגובתנו חודש ימים, נצא נשכרים.
איך תיראה הזוגיות שלנו אם נעניק לבן או בת הזוג יֶרַח יָמִים כדי להיענות לבקשותינו… או לחילופין נמתין חודש לפני שנמתח עליהם ביקורת? אם נוותר על ‘כאן’ ו’עכשיו’ למען תועלת מרובה ואיכותית יותר בעתיד, הרי הפכנו בן-רגע לצדיקים!
מבחן המרשמלו איננו ערובה להצלחה בלימודים, אך עמידה בגרסה היהודית שלו – דחיית פיתויים לחודש ימים – תוביל ליצירת בני-אדם טובים יותר ותיקון חברתי.
