לפני מספר שבועות צעדתי ברחוב, ולפתע עצר לידי אופנוען.
“אתה אהרן לוי, נכון?”
“כן”.
“אז תרשה לי ללחוץ את ידך”, אמר הבחור וחייך מתוך הקסדה.
“שמי קובי. אנחנו לא מכירים, ואני גם לא משתייך לציבור שאתה רגיל לפגוש בהרצאות שלך. אך למרות זאת עלי להודות לך.
“נולדתי למשפחה חרדית. עברתי מסלול ישיבתי רגיל לגמרי. התחתנתי. למדתי כמה שנים בכולל, אך בסופו של דבר נאלצתי לעזוב ולצאת לשוק העבודה כדי לפרנס את משפחתי.
“פתאום, ממש באמצע הקטע, הטלפון שלי החל לרטוט. זו הייתה שיחה דחופה שמאוד חיכיתי לה, והייתי מוכרח לענות.
“באחד הימים נתקלתי בסרטון שלך העוסק בדיבור בשעת התפילה ובו ציטטת מקורות שונים המתארים את חומרת האיסור.
“למען האמת, עלי להודות שעד אותו זמן לא הייתי נזהר בכך. להפך. אם מישהו היה מעיר לי על כך, הייתי מעיר לו בחזרה. – רוצה להתפלל? תתפלל. לך לא הפריעו להתפלל, אל תפריע לאחרים. אף אחד לא מינה אותך לתקן את העולם. תתקדם. אך אחרי שראיתי את הסרטון שפרסמת, התביישתי, ומאז אני לא מדבר בשעת התפילה.
“בהתחלה לא היה לי קל אבל התרגלתי. גם לא הפריע לי שאחרים מדברים. רוצים לדבר שידברו העיקר שאני לא, אבל אחרי מקרה שקרה לי החלטתי להצטרף ל”נודניקים” שמשביתים “שמחות” לאחרים.
“כחובב חזנות מושבע, השתתפתי באחד הימים בקונצרט חזנות בו הופיעו טובי החזנים בעולם. אתה אולי לא מודע לכך, אך בקונצרטים מסוג זה, שוררת דממה מוחלטת, משום שכולם קשובים לכל פיפס של החזן.
“פתאום, ממש באמצע הקטע, הטלפון שלי החל לרטוט. זו הייתה שיחה דחופה שמאוד חיכיתי לה, והייתי מוכרח לענות. דברתי הכי בשקט שאני יכול, אבל בדיעבד מסתבר שבקונצרט גם ה”בשקט” הוא כנראה יותר מידי בקול. בקיצור אנשים התחילו לרטון.
“בהתחלה הם רק נעו על הכיסאות בחוסר נוחות, וכשזה לא עזר, החלו ההערות. – רוצה לדבר שיצא החוצה, אמר האיש שמאחורי. באנו לכאן כדי לשמוע חזנות והוא מדבר לו בטלפון. פשוט חוצפה.
כשגם זה לא עזר, מישהו טפח לי על הכתף.
“אתה לא שם לב שאתה מפריע לכולנו? באיזו חוצפה את מדבר פה? רוצה לדבר? צא החוצה ודבר כמה שתרצה”.
“כשהסתובבתי אליו התחלתי לצחוק. זה היה מוישי. כבר שנים שאנחנו מתפללים יחד באותו בית כנסת.
“אתה מבין אהרן? מוישי הוא אחד מאלה שלא מפסיקים לדבר מתחילת התפילה ועד שהיא מסתיימת. וכשמישהו מעיר לו, הוא מייבש אותו, בדיוק כמו שייבש אותי בקונצרט, בהבדל אחד.
“בבית הכנסת הוא מייבש את מי שמעיר לו בגלל שהוא מדבר, ואותי הוא ייבש בקונצרט בגלל שהעזתי לדבר.
“כשהסתיים הקונצרט חזרתי הביתה. בדרך לא הייתי יכול לתחמק מהסתירה לה הייתי עד. איך זה קורה לנו? למה כל כך הגיוני להעיר למי שמדבר באמצע קונצרט, ולמי שמדבר בתפילה לא. למה את מי שהעיר בקונצרט, אף אחד לא כינה נודניק? למה לו אף אחד לא הציע שיתרכז בעיניינים שלו ולא יפריע לאחרים? מה? קונצרט יותר חשוב מבית כנסת?
בגלל האירוע הזה התחלתי להעיר לאלו שמדברים בתפילה. אם להעיר למי שמדבר בקונצרט זה נאור, אז למה להעיר למי שמדבר בבית כנסת זו קיצוניות? האם התפילה לא חשובה כמו קונצרט חזנות?
“אתה צודק לגמרי”, עודדתי את קובי. מסכים עם כל מילה שלך.
“למה גם אתה מעיר למי שמדבר בתפילה?”
“אההמ… בהחלט! עניתי. זה אמנם לא הכי נעים, אבל זה שווה. עבור כבוד בית הכנסת שווה להתבזות.
“גם אני לא הייתי מעיר למי שמדבר בתפילה, אבל שיחה עם אחי שינתה אצלי את כיוון החשיבה.
בשכונה בה מתגורר אחי, התרחשו כמה אסונות מחרידים בתכיפות נוראה.
בעקבותיהם התאספו תושבי השכונה כדי לקבל על עצמם קבלות ולהתחזק. במהלך האסיפה עלו רעיונות שונים, והוחלט ששלושה מנציגי השכונה יציגו את הקבלות השונות בפני הגאון הרב אהרן לייב שטיינמן זצ”ל שיורה להם איזו מהן לאמץ.
עם כניסתם, לאחר שהסבירו את סיבת בואם, ביקש מהם הרב זצ”ל להציג בפניו את הקבלות השונות.
היה מי שהציע לבטל את חופשת “בין הזמנים” של בני הישיבות בשכונה, סיפרו הנציגים, או להקים ארגון חסד, אלא שעם כל הצעה, הרב נפנף בידו בביטול.
“לא צריך”, אמר להם הרב זצ”ל. “שלא ידברו בבית כנסת בשעת התפילה”.
“אתה מבין?” אמרתי לקובי האופנוען, “אם הרב שטיינמן זצ”ל, שעבורו חשיבות העיסוק בתורה אינה צריכה ראיה, תלה את אסונותיהם בזלזול בכבוד בית הכנסת, אני מבין מכך, ותקן אותי אם אני טועה, שאלו המדברים בשעת התפילה לא מסכנים רק את עצמם אלא בעיקר את האחרים.
“האם לא תשתיק את מי שמסכן אותך? רוצה להזיק לעצמו שיזיק, אבל מי הרשה לו להזיק לאחרים?
“צודק” הסכים קובי, “אבל איך אתה מסביר את זה? איך זה שאנחנו שנזהרים בכל כך הרבה הלכות, ומדקדקים ומהדרים במצוות שונות גם מעבר לנדרש, איך זה ש”מורא מקדש” נופל לנו בין הכיסאות?
“תשובה לשאלתך מופיעה בפרשת השבוע”, עניתי לו.
בפרשת עקב אחרי הוא מתאר בפני בני ישראל את תפילתו עבורם לאחר חטא העגל שבעקבותיו ביקש הקב”ה לכלותם ח”ו, מסכם משה בפניהם מה ה’ מבקש מהם, שנאמר: ” ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה’ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך: לשמור את מצות ה’ ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך:”
“שאלת את עצמך, קובי, מדוע משה פותח דווקא ב”ליראה את ה'”? נראה לך שלמי שהולך בדרכי ה’, עובד אותו ושומר את מצוותיו וחוקותיו, צריך להזכיר ליראה את ה’?
והתשובה פשוטה.
בפסוק זה מלמד משה לדורות, שעבודת ה’ ושמירת המצוות אינה מספקת. ה’ מבקש דבר נוסף. הוא מבקש את המניע, ולא רק את המעשים.
לשמור מצוות זה חשוב, מלמד משה, אך המניע לקיומם חשוב לא פחות. את זה ה’ רוצה. את המניע. שהמניע לקיום המצוות לא יהיה רק משום שכך חינכו אותנו, אלא שיהיה מתוך ה”ליראה את ה'”. שה”ליראה” יהיה המצע והבסיס ל”ללכת בדרכיו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו”.
אם ה”ליראה” לא יהיה הבסיס לקיום המצוות, מלמד אותם משה, ניתקל בלא מעט עיוותים בחיינו הרוחניים, כמו הדיבור בתפילה לדוגמא.
מצד אחד אנחנו באים להתפלל ומצד שני מדברים. מצד אחד באים להתפלל לה’ משום שאנו מאמינים שהוא שומע את תפילתנו, ומצד שני, מדברים, כאילו אנו לא מאמינים בכך. למה? בגלל שיש את מעשה התפילה אך אין את ה”ליראה”.
לכן מקדים משה את ה”ליראה” ל”ללכת בדרכיו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו”. כדי ללמד שחינוך אינו מסתכם בהנחלת מעשי המצוות אלא בעיקר בהנחלת הסיבה שמחייבת אותם.
הוא מקדים אותה כדי ללמד, שמחנך אמיתי לא מסתפק בעובדה שתלמידיו עושים מעשים נכונים וראויים, אלא בעיקר מדוע הם עושים אותם. הוא מחנך לא רק ל”איך” אלא בעיקר ל”למה”. לא רק את ה”להתפלל” אלא בעיקר את ה”למה” להתפלל.
לכן משה פותח את הפסוק דווקא עם ה”ליראה”. כדי ללמד שכשעושים מעשים טובים שהיראה אינה בסיס להם, אי אפשר שלא יתרחשו עיוותים, אך כשהיא תהיה המצע להם, גם אם לא נעשה את כולם, את מה שנעשה, נעשה כמו שצריך.
ועוד מילה לסיום.
שאלתם את עצמכם למה אחרי מצוות היראה מצווה משה את ישראל “ולימדתם אותם את בניכם”? כי יש קשר אדוק ביניהם.
חשבתם מה לומדים ילדים שבאים להתפלל, כשהם רואים לידם אנשים מבוגרים שמדברים בתפילה? ובכן… הם אמנם לומדים לקיים את המצוות והחוקים, אך לא את ה”ליראה”, וכבר לימד משה שכדי להצליח בחינוך זה ממש לא מספיק.
שבת שלום.
