השבוע הוזמנתי להרצאה בקיבוץ בדרום הארץ.
ההרצאה התקיימה בבית כנסת במרכז הקיבוץ, שהיה מלא עד אפס מקום, ושלדברי המארגן הוקם לאחר מאבק ממושך בין חברי הקיבוץ הצעירים לוותיקים.
הנושא שנתבקשתי לעסוק בו היה “מי יקבע את ערכי המוסר?”
והגם שבדרך כלל אי אפשר לסמוך על אנגלי כשהוא עוסק בתיאור רגשות, כנראה שנורוק בכל זאת צדק, שכן אפילו עיתון “הארץ” שמאז ייסודו לא נחשב לעיתון המזוהה עם הדת היהודית, נאלץ לצאת מגדרו בתיאור האירוע.
במהלך ההרצאה, הרים אחד המשתתפים את ידו וביקש לשאול שאלה.
“ברגעים אלו”, אמר, “מתקיימות שתי הפגנות גדולות ברחבי הארץ. בירושלים מפגינים תל אביבים נגד המהפכה המשטרית, ובתל אביב מפגינים ירושלמים בעד הרפורמה המשפטית.
אתה לא חושב שאנחנו מחריבים את הבית? איך זה שתמיד כשנראה שאנחנו זוכים למעט שקט, מתרחשת עלינו סערה חדשה? עד שאנו זוכים לרוגע מאויבינו, אנחנו אוכלים את עצמנו מבפנים? אני אמנם לא אדם דתי, אבל אני מתחיל להרגיש שמישהו על אנושי מסרב לתת לנו מנוחה.
“מה הוא רוצה מאתנו?” שאל הקיבוצניק החילוני כשהוא מצביע בידו על השמים. “מה בסך הכל ביקשנו? קצת שקט? אתה באמת עוד מאמין שהמשיח יבוא? כי הוא התקווה האחרונה שעוד נותרה לי. אני לא רואה באופק שום פתרון אחר. יש לך הסבר תורני לתופעה העצובה הזו?”
“אתה צודק בהחלט”, עניתי, “אלא שכדי להבין טוב יותר את האירועים, עלינו לנדוד מעט לאחור.
“בשנת 1920, כשנתיים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, קיבלו הבריטים את המנדט על ארץ ישראל, ושלחו אליה את המושל הבריטי הראשון כדי לנהל אותה. שמו היה אליעזר בן פנחס, או בשמו היותר מוכר – הרברט סמואל.
חודש לאחר הגעתו, בבוקר שבת נחמו, צעדו הנציב ואשתו ברגל, מביתם שבהר הזיתים לבית כנסת “החורבה” שבעיר העתיקה, וכשהגיעו הושיבו אותו הגבאים במקום הכבוד ליד ארון הקודש.
ואז… כשהגיע ה”בעל קורא” לעליית מפטיר, כיבד החזן את הרברט סמואל בעליית מפטיר, וסמואל קם ממקומו, עלה אל הבמה, ברך את ברכות ההפטרה וגם קרא אותה בעצמו.
היה זה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר שנים של דיכוי ממנו סבלו היהודים בימי השלטון הטורקי המושחת והמסואב. לא פלא אפוא שהיהודים היו נרגשים עד כלות מן העובדה שדווקא יהודי נבחר למשול בהם, ושאח חשוב להם בבית המלך, והם אכן תלו בו תקוות רבות.
על התחושות שפקדו את המתפללים במעמד ההוא, סיפר שלושים שנה מאוחר יותר, מקס נורוק, ששימש מזכירו האישי של הנציב במילים אלו:
“אפילו היום נעתקת נשימתי כשאני נזכר בתמונה ההיא. החלונות שהזדקרו משני צדי הרחובות הצרים היו עמוסים ביהודים שהסתכלו, צעקו ובכו מאושר. שטיחים נפרשו על הדרך, פרחים פוזרו בכל מקום, ודגלים התנוססו בכל פינה. באותם רגעים היהודים הרגישו שהנשיא שלהם בא אליהם.
בית כנסת החורבה היה מלא עד אפס מקום… וכשהגיע נציב אל המילים המפורסמות כל כך “נחמו נחמו עמי”, עברו חיל ורעדה בקהילה כולה, ומתוך הקהל כולו עלתה אנחה גדולה אל כיפת החורבה. היהודים שהיו בתוך בית הכנסת ואלו שמחוצה לו, האמינו שהגיעה שעת גאולתם”.
והגם שבדרך כלל אי אפשר לסמוך על אנגלי כשהוא עוסק בתיאור רגשות, כנראה שנורוק בכל זאת צדק, שכן אפילו עיתון “הארץ” שמאז ייסודו לא נחשב לעיתון המזוהה עם הדת היהודית, נאלץ לצאת מגדרו בתיאור האירוע.
וכך תיאר כתב “הארץ”: “לימינו של הנציב העליון ישב הרב קוק ולשמאלו הרב הישיש של הספרדים, רבי נסים אלישר. מלבד קהל החרדים המגוון, הוזמן לבית הכנסת קהל משכילים רב, בתוכם ישב על הבמה מר אליעזר בן יהודה עטוף בטליתו, ובשורה אחת על יד הרבנים היה גם מר ז’בוטינסקי.
“הנציב עצמו נקרא לעלות למפטיר, נשק את התורה וקרא ברכות התורה וברכות המפטיר… והברכות אחרי קריאת ההפטרה נשמעו מפיו בהתרגשות מיוחדת, בקול רם, ועל פני כל היכל הבית, וכשאמר ברגש את המילים ‘רחם על ציון כי היא בית חיינו’ זלגו דמעות מעיני רבים, ומר בן יהודה בתוכם”.
אלא שלמרות ההתרגשות הגדולה, במבט לאחור, נוספה תקוות שווא זו לתקוות נוספות שנתבדו לאורך ההיסטוריה.
מהר מאוד התברר שהנציב העליון לא יביא את הגאולה, וששמו של המשיח אינו הרברט סמואל.
שנה לאחר שהתמנה לתפקידו, הוחלף ה”נשיא” היהודי בנציב אחר, ומי שהיה אמור להיות נשיא היהודים, במקום משיח, מינה את הצורר חאג’ אמין אל חוסייני למופתי של ירושלים, ובמקום גאולה, העניק ליהודי ארץ ישראל את ה”ספר הלבן” שהגביל את העלייה לארץ ישראל.
בנוסף, כעשרים שנה אחרי ההפטרה ההיא, במקום גאולה התרחשה השואה, וגם אחרי שהוקמה המדינה שרבים כל כך תלו בה את תקוותם, שוב חמקה לה הנחמה שבהפטרה אותה קרא הרברט סמואל בבית כנסת “החורבה, והנבואה “לא ישא גוי אל גוי חרב”, לא זו בלבד שלא התקיימה, אלא שמאז הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל, עסוקות מדינות ערב בהפיכת מזמרות לנשק, ואתים לחרבות, כדי להחריבה, ואחרי חמש מלחמות ועשרות מבצעים נותרנו ממתינים להתגשמותה כמימים ימימה.
וכך, למרות שפעמים רבות כל כך נראה היה שנבואת הנחמה קרובה להתגשם, היא שוב חומקת מאתנו, אלא שהשבוע התבררה גם הסיבה לכך.
מן המפורסמות, שבמהלך המאה ה19 והמאה ה20 התרחש בעם היהודי מהפך היסטורי.
בעוד במשך אלפי שנים, איש לא ניסה, וגם לא ניתן היה להגדיר את הזהות היהודית במנותק מתורת ישראל, במאה ה-19החלו להישמע באירופה קריאות הדורשות להפוך את היהדות לדת אישית נטולת עם, ולנחלתו הפרטית של כל יהודי. אלא בחלל שנותר עם סילוק התורה ממרכז האומה, התעורר צורך לקשור ולעצב את הזהות היהודית לאור ערכים אחרים.
כך נולדה התנועה הרפורמית בגרמניה, וכך הפכו היהודים הגרמנים מ”עם סגולה” לבני האומה הגרמנית המאמינים בדת משה, והיהודים הצרפתים, מ”עם נבחר”, לצרפתים בני דת משה.
כשזה קרה, התברר ששוב ליהודים אין לאומיות ייחודית אלא דת בלבד. דת פרטית, וזהות לאומית המחלקת את היהודים לפי אזור מגוריהם. כך החלה ההתבוללות.
מאוחר יותר, עם התעוררות הלאומיות בעולם, ולאחר דחיקתה של תורת ישראל ממרכז הזהות היהודית, בקשו נוטשי הדת ערך אחר להתגדר בו כדי להשיב את הלאומיות ליהודים ולאחד סביבו מחדש את “עם ישראל” אותו ניסו לטשטש המתבוללים הגרמנים.
כך נולדה הלאומיות היהודית שבשמה דרשו נוטשי התורה את הזכות להכרה ביהודים כעם, ותבעו לאפשר להם להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
מצד אחד בקשו לשוב לארץ ישראל כהבטחת הנביאים, ומצד שני לבסס את האומה לא על תורת הנביאים אלא על לאומיות נטולת סממנים דתיים לחלוטין.
ניסיון זה החזיק מעמד שנות דור בלבד.
בשנים האחרונות הפרוגרסיביות החלה לדחוק את הלאומיות ממרכז הבמה ועמעמה את זוהרה, ונוטשי הדת שסגדו לה שנים רבות כל כך, ניצבו לפתע מול שוקת שבורה.
מצד אחד הם כבר לא מגדירים את זהותם על פי אמונתם בתורת ישראל, ומצד שני, בגלל הפרוגרסיביות, הם גם כבר לא מגדירים עצמם לאומיים. מעתה הם יהודים חסרי זהות וישראלים חסרי זהות. יהודים, אך מסרבים להכיר בתורה שעיצבה את זהותה של האומה במשך אלפי שנים, וישראלים, אך ללא הלאומיות שהתיימרה להחליף אותה.
לפתע ניצבים בארץ ישראל יהודים חסרי זהות שאינם יכולים להצדיק את קיומם בארץ ממנה גורשו הפלסטינים בעזרת התורה אותה נטשו, אך גם לא כלאומיים הזכאים למדינה בשל לאומיותם עקב אמונותם הפרוגרסיבית.
“זו הסיבה להפגנות אותם הזכרת בשאלתך”, עניתי לקיבוצניק.
המאבק שהחל לאחר הבחירות האחרונות התברר כי על הרוב במדינת ישראל נמנים החרדים, הדתיים והמסורתיים, שתורת ישראל ניצבת במרכז זהותם, וזאת גם ללא הישענות על הימין הליברלי.
לפתע הבינו נוטשי התורה כי המדינה אותה הקימו כדי להגדיר מחדש את הזהות היהודית שינתה את פניה, ושבה אל הזהות אותה נטשו.
לפתע התברר שהדמוקרטיה שהעניקה להם את השלטון ואת השליטה על הגדרת הזהות, חברה לדמוגרפיה ובעזרתה הם מבקשות לשוב אל הזהות הישנה.
לכן הם מגנים בחירוף נפש על בית המשפט העליון. משום שהם מבינים, שכדי להשאר ליד הגה הזהות, לא נותר להם על מי להישען מלבד על בית המשפט שרוב שופטיו עדיין מאמינים בזהות התחליפית.
זו הסיבה העמוקה למחלוקת הקשה ולקיטוב שפוקד את החברה בישראל. זו לא הפוליטיקה, וגם לא כסאות. זה משהו עמוק יותר ומהותי יותר. זהו מאבק איתנים על הגדרת הזהות של האומה היהודית, ומאבק זה הוא זה שדוחה את התגשמותה של נבואת הנחמה פעם אחר פעם, כפי שמופיע בהפטרה לשבת נחמו אותה קרא הנציב העליון הרברט סמואל לפני יותר ממאה שנה.
בהפטרה לשבת “נחמו” הנקראת בשבת שלאחר תשעה באב מנחם ישעיהו הנביא את עם ישראל וירושלים, שנאמר: “נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם: דברו על לב ירושלים וקיראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאותיה: קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה: יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם:”
וכאן עולות כמה שאלות. א. מדוע נאמר פעמיים “נחמו נחמו”? האם אין די בנחמה אחת? ב. למה הקול האומר “קרא” דורש מהקול המשיב “מה אקרא” לא להתייאש? האם אינו צודק בטענתו? אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה “כמעט”, איך אפשר שלא להתייאש מן הגאולה?
על כך משיב המלבי”ם בביאורו לנביא וז”ל: “כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז… והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא…”. ועל כך משיבו הקול הראשון: “אכן – לא כדברך, אל תתייאש… ודבר ה’ שהבטיח על ידי הנביאים יתקיים לעולם ולא יוכלו לבטל דבריו:”.
לדברי המלבי”ם, הוויכוח בין הקול התובע “קרא” לבין הקול השואל “מה אקרא”, הוא ויכוח שיתנהל בין אלו המקווים לגאולה למרות אריכות הגלות, ובין אלו שכבר התייאשו ממנה. בין אלו הדורשים “קרא” ומבקשים את הגאולה למרות אריכות הגלות, ובין אלו השואלים “מה אקרא” מתוך שכבר איבדו את תקוותם.
על כך משיב הקול הראשון, אכן “יבש חציר ונבל ציץ” ונראה כי הגאולה אכן מתרחקת, אך כיון ש”דבר אלוהינו יקום לעולם”, גם אם מתעכבת, ההבטחה על הנחמה תבוא שכן הבטחת השם היא, ולפיכך דברו יקום לעולם ועל כל פנים.
אלא שאם חציר העם כיצד תתקיים? האם יש לתקוות הקול הראשון על מה להשען? על כך משיב הנביא במקום אחר.
שנאמר: “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו באחרית הימים”.
וביאר הרד”ק: אחר ישובו בני ישראל – זה יהיה באחרית הימים קרוב לעת הישועה שישובו בני ישראל בתשובה… ויקוו עם התשובה הטובה הגדולה שהבטיח וזה יהיה באחרית הימים”.
בדברים אלו משיב הנביא לשאלתו של הקול השואל “מה אקרא” ותוהה כיצד תתרחש הגאולה לאחר שמאסו בני ישראל בתורה המעצבת את זהותם. שאם מאסו בה כיצד בכל זאת תבוא הגאולה? ועל כך הוא משיב – בכח התשובה שתתרחש באחרית הימים.
אלא שמהו אותו “אחר” שאחריו ישובו בני ישראל בתשובה, הנביא לא מגלה.
על כך עונה הרמב”ם בהלכות תשובה, וז”ל: “וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה… ושבת עד ה’ אלוקיך… ושב ה’ אלוקיך את שבותך ורחמך”.
אחר שיבקשו לעצב את הזהות שלהם על פי אידיאלים אנושיים שיכזיבו, ישובו בני ישראל . אחרי שיעזבו בני ישראל את התורה שעיצבה את הזהות שלהם בימי הגלות, וינסו לעצב אותה על בסיס הלאומיות האנושית, ואחר שגם שאר הניסיונות לעצב את הזהות היהודית מחדש ייכשלו, אז ייאלצו בני ישראל לשוב ולעצב את זהותם על פי התורה כפי שנהגו לאורך הגלות כולה, ואז ייגאלו.
לכן נאמר פעמיים “נחמו נחמו”. לפי שתלויה נחמת ישראל בנחמת ה’. כדי ללמד שכשישובו בני ישראל להכיר בעובדה שכל הניסיונות לעצב מחדש את הזהות היהודית כשלו, ישובו אל הזהות אותה נטשו ומיד יגאלו.
וההוכחה לכך היא ההרצאה המתקיימת כאן בבית הכנסת שבקיבוץ, השבתי לקיבוצניק שמולי.
אם היו מספרים לך שבעוד שלושים שנה תתקיים בבית כנסת שיוקם בקיבוץ הרצאה שבמהלכה תאמר שאתה מחכה למשיח? נכון שלא היית מאמין. אז תגיד לי אם הנביא לא צדק?
ועוד נקודה לסיום.
שני אירועים משמעותיים שפילגו את החברה בארץ ישראל אירעו בשנים האחרונות בערב תשעה באב. הגירוש מגוש קטיף וההצבעה על הרפורמה המשפטית. אלא שבעוד הגירוש פגע בציבור הדתי שבעם ישראל, נראה שהרפורמה המשפטית מאיימת דווקא על אלו הנמנים על החלק הפחות דתי.
למה? אולי כדי להזכיר לנו שלא הלאומיות ולא הליברליות יגדירו את הזהות היהודית?
שבת שלום.
