בקיץ תשפ”א פנה ליועץ המשפטי לממשלה חבר-הכנסת מוסי רז ממרצ, בבקשה להורות על פתיחת חקירה נגד רבה של צפת – הרב שמואל אליהו שליט”א, בעקבות דברים אלה שאמר:

“אנחנו נמצאים אחרי לחימה ממושכת באויב ערבי שרוצה להשמיד אותנו, ויורה על חפים מפשע בלי אבחנה. וראינו שגם בתוך הארץ יש מי שרוצה להרוג אותנו ולא רק בעזה. לכן אנחנו צריכים לחזק את החקלאות היהודית, ולרכוש תוצרת חקלאית רק מיהודים, ולא מערבים וממבקשי רעתנו”.

אם לבן-גוריון מותר, ולהסתדרות מותר וכך גם ל”וועדה לתוצרת הארץ” – מדוע רק לרב אליהו אסור…?

וכך כתב ח”כ רז ליועהמ”ש:

“קריאה זו מעלה בראש ובראשונה חשד להתקיימות עבירה על החוק ופרסום הסתה לגזענות, והיא מגיעה מאיש ציבור בעל השפעה נרחבת על דעת הקהל. אני קורא לך לחקור את דבריו המסיתים של הרב שמואל אליהו, ולפעול מולו כדין, ככל שמערכת אכיפת החוק תמצא בדבריו ככאלה שמפֵרים את הוראת חוק העונשין”.

בדבריו אלו של רז אין חידוש. מאז ומתמיד קראו פוליטיקאים לחקור רבנים ולהעמידם לדין. מה שרז כנראה אינו מודע לו הוא שהקריאה להעדיף יהודים על-פני ערבים אינה המצאה של הרב אליהו: קדם לו דוד בן-גוריון, שכתב בשנת תרצ”ב:

“משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהא המשטר בעולם ובארץ מה שיהיה. משק יהודי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהודי…”.

אין מדובר כאן בפליטת פה. ולראיה, בשנת תרצ”ו – ארבע שנים לאחר שבן-גוריון דרש לבסס את החקלאות על עבודה עברית בלבד – התרחשו בארץ פרעות, שבעקבותיהם פרסמה המחלקה החקלאית מודעה שנכתבו בה דברים דומים, בזו הלשון:

• זכור נזכור – בימי הדמים והמצוק לישוב, עמדו המשקים החקלאים הכן על משמרתם וסיפקו מתנובתם לעיר יום יום.
• זכור נזכור – החקלאים העבריים שמרו אמונים ליישוב, והגדילו את שטחי הירקות למען קלוט מאות ואלפי ידיים עובדות עבריות.
• שמור תשמור העיר אמונים לכפר העברי, ותשתמש אך ורק מתנובת החקלאות והעבודה העברית.
• שמור ישמרו כל בן ובת ישראל לקנות ולהשתמש בירקות ופרי הדר אך ורק מחנויות ובתי מסחר המסומנים בסמל המגן לתוצרת הארץ.
• זכור ושמור – האספקה העצמית של הישוב, ערובה בפני כל התנקשות.

מקור נוסף – ואולי אף מחמיר יותר מעמדתו של הרב אליהו – מופיע במודעה שפרסמה ב-1938 “הוועדה לתוצרת הארץ” וכותרתה “אל עמוד הקלון”. המודעה הוקיעה את המעדיפים להמשיך לרכוש תוצרת שאיננה עברית —

“גם בימי דמים אלה, מעזה האשה העברייה מתל-אביב לקנות תוצרת חקלאית זרה בשוק הכרמל. בוז לעוזרות לשונאינו. בוז לקונות בשוק הכרמל ובסמטאותיו. אשה ואם עברייה: אל תקני בשוק הכרמל. ארורים ההורסים את המשק העברי” [בהמשך הגדילו לעשות המפרסמים ופרטו את שמותיהם של הקונים שנתפסו ואת כתובתם ומשלוח ידם].

אם לבן-גוריון מותר, ולהסתדרות מותר וכך גם ל”וועדה לתוצרת הארץ” – מדוע רק לרב אליהו אסור…?

הייתכן שמה שהוגדר בעבר כלא פחות מ”הצלת המשק העברי” יוקע היום כגזענות? כשבן-גוריון קרא לקנות רק כחול לבן מיהודים זו ציונות במיטבה, אבל כשהרב אליהו קורא לחזק את החקלאים היהודים קוראים לפתוח נגדו בחקירה פלילית…?

איך ייתכן מוסר בררני כל כך? מדוע אנו מוחים היום נגד ערכים שרק אתמול צִדדנו בהם, רק מפני שמדובר במישהו שאינו “משלנו”? אם אנו מבקשים להרחיב את דירתנו והשכנים מתנגדים – אנו מכנים אותם ‘צרי עין’, וכשהם  מבקשים לעשות זאת – אנו מאשימים אותו בחמדנות ובניסיון להרוויח על חשבון אחרים. מדוע זה כך? מה מאפשר את התופעה של מוסר כה בררני?

תשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.

בפרשת בלק שלח בלק שרים אל בלעם במטרה לשכור את שירותיו ולקלל את בני ישראל. בלעם, שקיבל את שרי מואב בכבוד, הסביר להם שללא אישור מהקב”ה לא יוכל להיענות לבקשתם, שנאמר: “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֵלָי”. (במדבר כב, ח)

בלילה התגלה הקב”ה אל בלעם ואמר לו: “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם”, ולמחרת עם בוקר הודיע בלעם לשרים כי הוא דוחה את הצעתם אף שבאופן אישי היה מעוניין בה, שכן “מֵאֵן ה’ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם” (שם, ט).

בהמשך, למרות הצעה משודרגת שקיבל, התמיד בלעם בסירובו והשיב לשליחי בלק: “אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה” (שם, יח).

מפסוקים אלו ניתן להעריך כי בלעם היה אדם ערכי שסירב למכור את עקרונותיו עבור בצע כסף; ואולם חז”ל טוענים ההפך הגמור. על הפסוק: “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב” (שם כה, א), כותב רש”י כי הַחְטָאַת בני-ישראל בבעל-פעור היתה בעצת בלעם, שאמר לבלק: “אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, הַעֲמִידוּ בְּנוֹתֵיכֶם בְּזִמָּה וְאַתֶּם שׁוֹלְטִים בָּהֶם”. (תלמוד ירושלמי סנהדרין י, ב)

“אני איני רשאי לקלל את ישראל משום שהקב”ה מנע זאת ממני”, הסביר בלעם לבלק, “אך אם תרצה לנצח את בני ישראל אוכל להציע לך כיצד לעשות זאת – הכשל אותם בזימה”. וכך היה.

וכאן יש לשאול: כיצד התאפשר הפיצול הערכי אצל בלעם? מצד אחד הצהיר שוב ושוב באוזני שרי בלק שהוא כפוף לרצון ה’ בלבד, ולמרות זאת הצטרף אליהם בסופו של דבר. תחילה סירב לקלל את בני ישראל אפילו תמורת “מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב”, ובסוף הפרשה הציע ביוזמתו כיצד לפגוע בעם קרובו של הקב”ה! 

על כך משיבה התורה: מי שרצונו מכתיב את ערכיו, הרי רצונו עיקר והערכים טפלים לו. הם בסך הכל נועדו לשרתו. זהו שורש הפיצול הערכי.

אדם שאישיותו מורכבת מרוח גבוהה, עין רעה ונפש רחבה, גם אם הוא מחזיק בערכים נעלים – כאשר יתנגשו ברצונו, תמיד ימצא דרך להטיל שלום בין ערכיו הנעלים למידותיו הגרועות.

כדי להישאר נאמן לערכיו – יסרב לשליחי בלק כיוון שהדבר מנוגד לרצון ה’. וכדי לתת דרור למידותיו הרעות – יציע להחטיא את ישראל למרות אהבתו של ה’ אותם. 

מפסוקים אלה למדו חז”ל שמי שיש בו עין רעה, גם אם ברור לו כי ה’ אוהב את עמו ישראל, רצונו להרע כבר ימצא דרך לצאת אל הפועל מבלי לפגוע בערכיו.

גם אברהם אבינו היה אדם ערכי, וכן בלעם. אך אברהם שִעבד את רצונו לערכיו עד כדי עקֵדת בנו, ואילו בלעם השתמש בערכיו רק כששירתו את רצונו.

מפרשת השבוע למדים שכאשר הערכים עובדים בשירות הרצון אנו משתמשים בטיעונים מוסריים וערכיים באופן בררני. מסיבה זו, אם אנו מבקשים להוסיף חדר לדירה – נסביר שהדבר ראוי וצודק בהסתמך על ערכינו, אך אם השכן יבקש לעשות זאת – נשתמש בדיוק באותם ערכים כדי להצדיק את ההפך. מדוע? משום שיש כאן התנגשות בין רצונות.

מבלעם למדנו זאת: כאשר ערכים מסוימים משרתים את השאיפה למדינה עברית, כלכלה עברית ועבודה עברית, הקריאה לקנות מיהודים בלבד היא סמל הטוהר והערכים הצרופים. בתנאי שלא משמיע אותה רב, שאז זו גזענות לשמה, שהרי – שומו שמים – לא רק במדינה עברית הוא מעוניין אלא גם במדינה יהודית…

כשרבנים מדברים בשם ההלכה, הם מדברים בשם התורה, והתורה מגבילה את הרצון. לכן, לא משנה מה יגיד הרב – הוא יואשם בהתנייה פבלובית בהסתה לגזענות, משום שהתורה – מה לעשות – מתנגשת לפעמים ברצון.

מפרשת השבוע מתברר שאדם אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת עבד לכמה אדונים: לרצונו מצד אחד, ולמוּסר התורה מצד שני.

או כפי שזיקק זאת במילים ספורות רבי יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד ה’ הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

“חֶלְקִי ה’!”, אָמְרָה נַפְשִׁי.