המונחים ‘פילוסופיה’, ‘מוסר’ ו’פרופסור’ אמורים להותיר בנו רושם רציני לכאורה. אך אם נקשיב לדברים שאמר בתחילת שנות השמונים פרופסור מכובד לאסתטיקה, מטאפיזיקה ותורת ההכרה, ייתכן שדעתנו תשתנה.
באותם ימים התקיים בישראל פולמוס ציבורי בנושא המתות חסד. במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ כתב הפרופסור:
“אין דבר כזה ששמו קדושת החיים, ומי שפועל באצטלה של קדושה, חוטא לכל עקרונות המוסר. אין כל תכלית בחיים שאין בהם איכות. אינני מבין מדוע צריך לספק דיאליזה ואמצעי החייאה שעולים הון עתק לגוססים שאין ביכולתם אפילו למלמל תודה. אני יודע שלא קל לפעול על פי שיקולים מוסריים אמיתיים, כי החברה המערבית שקועה בשיתוק מוסרי מוחלט והיא חיה בתנאים של שקר מוסכם”.
הרי אם איכות החיים נמדדת במידת התענוג שמפיקים מהם, ואם תענוגות ושמחה נובעים ממילוי חסרונות, ואם – כאמור – רוב חייה של שרה התאפיינו בחיסרון ולא במילוי
במילים אחרות, לדעת הפרופסור, שאגב קיבל חינוך דתי בנעוריו, קדושת החיים היא בסך הכל המצאה חברתית, ולכן אין צורך להתרגש משׂיח על הפסקת יזומה של החיים.
ומה באשר למוסר? ובכן, לשיטתו של הפרופסור, מוסר גם הוא מוסכמה חברתית, ולכן מי שהמציא את כללי המוסר יכול גם לשנותם, ומי שטוען שלא – הוא סתם צבוע.
ואיך כל זה קשור להמתות חסד? קשור ועוד איך, ומשתי סיבות:
א. אין שום תועלת בחיים שאין בהם איכות, וכאלה הם חייו של חולה סופני.
ב. המחיר הכספי הכרוך בהשארת חולה סופני בחיים ללא יכולת להשיב לו את איכות חייו הקודמת גבוה ביותר ומוטל על כתפי משלם המִסים.
לכן, לדעת הפרופסור, חשיבותם של חיים נמדדת ביכולת ליהנות מהם. ואם אדם אינו יכול עוד ליהנות מחייו – אין מניעה לסייע לו לשים להם קץ.
זו אמנם מסקנה מטרידה ומקוממת, אך מתבקשת.
אם הנאה היא אכן תכלית החיים, ומילוי חוסרים הוא תנאי להפקת תענוג, ואין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו – לשם מה להשאיר אותו בחיים? כדי שימשיך לסבול?
אבל אם הטיעון הזה נכון וראוי, מדוע הוא הופך לנו את הבטן? משום שהקביעה כי תכלית החיים היא רדיפה אחר תענוגות והשגתם רחוקה מן האמת. וכך מגלה פרשת השבוע.
פרשת חיי שרה נפתחת בתיאור מותה של שרה אמנו. וכך נכתב שם: “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.” (בראשית כג, א)
על פניו – ניסוח מוזר במקצת. הרי בתחילת הפסוק נכתב כבר “ויהיו חיי שרה”. מדוע לחזור על כך שוב בסיומו?
תשובתו של הנצי”ב מוולוז’ין לקושיה זו פשוט מרתקת:
שני חיי שרה. מְיֻתָּר, וְאֵין כֵּן בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת זֶה הַלָּשׁוֹן. וְהִנֵּה כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ כַּמָּה פְּעָמִים פֵּרוּשׁ ‘חַיִּים’ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בִּשְׁתֵּי מַשְׁמָעוּיוֹת: אַחַת, חַיִּים וְלֹא מָוֶת. ב’: שָׂמֵחַ וְעָלֵז וְלֹא עִצָּבוֹן. כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּיוֹמָא סוֹף פֶּרֶק ‘בָּא לוֹ’: שְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם שָׁנִים הַמִּתְהַפְּכוֹת מֵרָעָה לְטוֹבָה. וְכֵן בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים מָקוֹם שְׁוָקִים. תַּמָּן שֻׂבְעָא כו’.
הנצי”ב מסביר כי למילה ‘חיים’ יש שני מובנים; יש חיים פיזיולוגיים של הגוף, ויש חיים רגשיים של האדם.
גילו הביולוגי של אדם נקבע לפי משך הזמן שגופו מתפקד. אך מה באשר לחייו הרגשיים? איך מודדים גיל של חיים רגשיים? באופן זהה.
על-פי הנצי”ב, חייו הרגשיים של אדם נמדדים לפי מספר הפעמים שהשִׂמחה הופיעה בחייו. כל רגעי השמחה נחשבים לרגעים חיים, וכל רגעי הסבל – לרגעים מתים.
ובדיוק בממד זה מתגלית דרגתה הגבוהה של שׂרה. כל מי שלמד חומש יודע כי חייה של שׂרה אִמנו לא היו סוגים בשושנים, אלא רצופים מכאוב וקושי. מאז היתה לזוגתו של אברהם נדדו שניהם בדרכים, וכאשר כבר ביקשו להתיישב במקום אחד – כפה עליהם הרעב לארוז שוב ולצאת אל הלא-נודע.
פעם אחת נלקחת שרה לבית פרעה, ופעם לבית אבימלך. כאשר הכל נגמר היא נותרת עקרה במשך שנים רבות, עד שעולה על דעתה להציע לאברהם לאברהם לשאת לאישה את שפחתה הגר (הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי ה’ מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה) – ובסופו של דבר הופכת גם שפחתה לצרתה.
בקיצור, רוב חייה של שרה התאפיינו במצב של חיסרון ולא של מילוי, ולפי אמות המידה של הפרופסור היו אלה חיים נטולי איכות ומכאן שגם חסרי טעם.
אבל מתברר שלמרות כל הקשיים, חייה הרגשיים של שרה אמנו נמשכו מאה עשרים ושבע שנה. כלומר, למרות שהיו רצופים סבל, חייה היו פרק שלם ומתמשך של שׂמחה.
וזאת מניין?
שהרי למדנו שגדולה היתה שרה יותר מאברהם בנבואה, והואיל ואין השכינה שורה אלא מתוך שׂמחה, והשכינה שמכוחה התנבאה שרתה עליה בעוצמה גדולה יותר מאשר על אברהם, ברור שחייה היו מלאי שמחה.
השאלה היא: באיזו שמחה מדובר?
הרי אם איכות החיים נמדדת במידת התענוג שמפיקים מהם, ואם תענוגות ושמחה נובעים ממילוי חסרונות, ואם – כאמור – רוב חייה של שרה התאפיינו בחיסרון ולא במילוי, מה המקור לשמחה הגדולה שלה שאפשרה את נבואתה?
על כך משיב הנצי”ב: “מָה שֶׁאֵין כֵּן שָׂרָה, שֶׁהָיְתָה חֲזָקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ בְּלִי שׁוּם הַבְטָחָה, עַל כֵּן לֹא נִתְעַצְּבָה בְּכָל יְמֵי חַיֶּיהָ וְהָיְתָה שְׁקוּעָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.” (העמק דבר, שם)
השׂמחה ששרתה בעוצמה רבה על שרה נבעה מביטחונה החזק ומהרגשת נוכחות ה’ שליוותה אותה כל חייה.
לדוגמה. כיצד מגיבה אישה מגיבה, כשהיא מגלה שמישהו הפך את המכונית החדשה שרכשה לגרוטאה מעוכה? קרוב לוודאי שהיית רותחת מכעס.
כעת נסו לדמיין שבד בבד היא מקבלת שיחת טלפון מהרופא המומחה שמבשר לה שאחרי שנים של טיפולי פוריות קשים ומתסכלים, סוף סוף היא בדרך להיות אמא? האם מראה המכונית המעוכה עדיין יעורר את אותן תחושות קשות?
נראה שלא. מתברר שהאושר העצום שהציף אותה לשמע הבשורה הטובה, האפיל על כל החסרונות האחרים, ולמרות שהם לא התמלאו היא שמחה ומאושרת.
לכן כותב הנצי”ב כי כל חייה של שרה היו בשמחה. המחסורים שהיו לה אכן לא התמלאו, אבל כיוון שהרגשת קרבת ה’ מילאה אותה בביטחון, אושר ושמחה, היא גימדה את תחושת המחסור – ואף העלימה אותה כליל.
וזו בדיוק התשובה היהודית לפרופסור המלומד. אכן, מי שתכלית חייו היא להיות מאושר, ואושרו תלוי במילוי חסרונותיו, אם הנסיבות שנוצרו גורמות לכך שהוא לא יוכל עוד למלאם – אין טעם רב בחייו.
לעומת זאת, מי שמטרת חייו היא לזכות לקרבת ה’, בשעה שהוא משיג זאת, חייו מתמלאים תענוג כה גדול, שלעומתו מתגמדים כל שאר מחסוריו.
בחברה שבה התענוג הוא עיקר החיים, ניתן לצאת במסע פרסום הטוען כי טעם החיים נמצא בפחית משקה מוגז, ושכדאי לרכוש מכונית מדגם מסוים “כי חיים רק פעם אחת”.
באיזו חברה היינו מעדיפים לבנות את חיינו – בחברה שבה אם אין בחיים איכות – אין בהם עוד טעם, או בכזאת שגם אם החיים בה חסרי איכות – עדיין יש בהם אושר…?
