כשבֶּני התקשר וביקש שאבוא להרצות לו לחבריו הוא היה נשמע לחוץ מאוד. בני היה בסך הכל כבן שבע-עשרה, ובית-ספר שבו למד היה מוסד נחשב מאוד במרכז הארץ.
לפעמים, כשהוא מצליח להשתחרר מבית-הספר, בני מגיע ללמוד אצלנו במדרשה, אך הוא מסתיר זאת מהוריו משום שאביו הוא אדם נאור וליברלי, שמוכן להכיל כל דעה – ובלבד שאינה יהודית, שכן יהדות נתפסת בעיניו כאיום.
בהמשך, הוסיפה המורה כי איש לא יחליט עבורה מהי משפחה נורמלית, והגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה, ומבחינתה ‘מדינת כל אזרחיה’ עדיפה על-פני מדינה יהודית.
התנגדותו גדולה עד כדי כך שכאשר גילה באחד הימים שבנו השתתף בשיעור שלי, הוא רתח מזעם והציב בפניו אולטימטום – או הרב הזה או אני. בקיצור, אני משמש סוג של סדין אדום עבורו.
לכן, כשהתקשר להזמין אותי להרצאה, בני היה לחוץ והזהיר אותי: “אם מישהו ישאל מי הזמין אותך, תגיד שמצאו את השם שלך באינטרנט. זה הכל. אני לא קשור לסיפור”.
“ועל מה תרצה שאדבר אצלכם בבית הספר?”, התעניינתי.
“יש לנו שעת מחויבות חברתית, והחלטנו להזמין אישיות רבנית לרב-שיח בהשתתפות המנהל ומורה בעלת תואר דוקטור שמלמדת אצלנו, כדי לגוון מעט את מגוון הדעות שאנו נחשפים אליהן. אנחנו קבוצה של חבר’ה שלומדים תורה בסתר, ואנחנו רוצים קצת חיזוק לצד שלנו”.
“אין בעיה”, הרגעתי אותו, “על מה הדיון?”
“אקטואליה. קצת על אופי המשפחה בחברה המערבית, קצת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, דת ומדינה, בקיצור – על הכל. רק שתדע, המנהל שלנו למד פעם בישיבה, והמורה שהיא ד”ר – משתייכת למשפחות ה’חדשות'”.
בתחילת הפאנל הבהירה הד”ר כי לדעתה שר חינוך שאינו תומך בהרחבת המושג ‘משפחה’ אינו ראוי לתפקידו, והמנהל קבע שמדובר במינוי לא לגיטימי שכן אותו שר חינוך מונה לתפקידו בידי ראש ממשלה עבריין ומושחת.
בהמשך, הוסיפה המורה כי איש לא יחליט עבורה מהי משפחה נורמלית, והגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה, ומבחינתה ‘מדינת כל אזרחיה’ עדיפה על-פני מדינה יהודית.
בתום הדברים פנה לעברי מנחה הדיון, בחור נעים הליכות, ושאל מה יש לי לומר עליהם.
ניגשתי ישר לעניין.
“אתם צריכים לדעת”, פניתי לתלמידים, “האנשים המכובדים שיושבים כאן לצידי הם ללא ספק מוסריים, לשיטתם. כל כך מוסריים, שהם בטוחים שמי שלא חושב כמוהם – הוא חשוך, לא מתקדם, מהווה איום על הנאורות, ואם הרוב מינה אותו לשר חינוך, אין בכך כדי לאשרר את דעותיו.
“מבחינת האנשים היושבים לצידי, זכויות האדם הן מניפסט מוסרי, לכן ברור שמי שלא חושב כמותם הוא לא מוסרי, וזה הגיוני בהחלט.
“מה שהם לא אמרו לכם הוא שהערכים שבהם הם דוגלים – נכונים וצודקים רק מסיבה אחת: כי הם החליטו שהם נכונים.
“משמעות הדבר היא שברגע שהם יחליטו שלאדם מסוים אין זכויות – הם יחריגו אותו וישללו אותן ממנו. באוזניכם שמעתם מפי המנהל כי ראש הממשלה הוא עבריין מושחת שאינו ראוי למנות שר חינוך, זאת למרות שקביעה זו עומדת בניגוד מוחלט לזכויות האדם ולחזקת החפות, שהמנהל מאמין בהן, לכאורה.
“איך מנהל המאמין בזכויות אדם קובע באופן כה נחרץ שאדם מסוים הוא מושחת ועבריין, בטרם קבע זאת בית משפט?
“המנהל שלכם הוא נביא? הוצגו בפניו עובדות וראיות? לא מוזר שאביר זכויות האדם בבית-הספר שולל אותן לחלוטין מאדם אחר רק משום שיש לו דעות שונות משלו?
“ככה זה בעולם שבו האדם קובע את ערכיו בעצמו. בעולם כזה יש טובים ויש רעים: הטובים הם כל מי שחושבים כמוני ומאמין בערכים שאני מאמין בהם, וכל היתר הרעים.
“בעולם קיצוני כזה, זכויות אדם מגיעות רק למי שאני החלטתי שהוא ראוי להן. כך חושבים המנהל והמורה שלכם. אך אני מייצג כאן בדיון תפיסה מוסרית שונה לחלוטין, המבוססת תורת ה’ ומופיעה בפרשת השבוע.
“בפרשת יתרו שולח הקב”ה את משה לשאול את בני ישראל אם הם נכונים לכרות עמו ברית, ובני ישראל משיבים לו: ‘כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע’ (שמות כד, ז).
“מתשובתם עולה לכאורה כי בני ישראל הסכימו לדברי משה, שכן מהו “נעשה ונשמע” אם לא הסכמה גורפת?
“אך רש”י מפרש אחרת:
“שָׁמַעְתִּי מֵהֶם שֶׁרְצוֹנָם לִשְׁמֹעַ מִמְּךָ, אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שָׁלִיחַ לַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ”.
“בדברים קצרים אלה מסביר רש”י כי בני ישראל לא הסכימו לקבל ממשה את הדברים. הם השיבו לו שרצונם לשומעם מפי הגבורה, ‘רצוננו לראות את מלכנו’, והתינו בכל את “נעשה ונשמע”. מדוע? בדיוק בגלל אופי העימות שמתנהל כאן עכשיו.
“בני ישראל טענו בפני משה כי נורמות מוסריות שהם פרי המצאה אנושית יכולות להיות מגוונות מאוד. ואם הוא מבקש להטיל עליהם מערכת מוסרית חדשה עליהם לדעת בבירור כי מקורה אלוקי ולא אנושי.
“בתשובתם – ‘רצוננו לראות את מלכנו’ – קובעים בני ישראל כי הוויכוח בשאלה מהו מעשה מוסרי יכול להתקיים רק כאשר האדם ממציא את ערכיו בעצמו. אך אם מדובר במוסר אלוקי אין מקום לוויכוח, וזאת מבין גם מי שאינו אדם מאמין.
“מסיבה זו אמרו בני ישראל למשה ‘כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה’; אם ה’ הוא המדבר – נעשה, ואם לא, יש לנו זכויות אדם…
“”בני ישראל ביקשו לדבר עם הקב”ה – כדי לחסוך מאיתנו את העימות הזה, כדי שנדע בשם מי, ובשם מה, כל אחד מאיתנו מדבר.
“בדיון הזה אני מייצג את ההשקפה שהמחויבות שלנו למוסר היא התורה שקיבלנו מהבורא. מי שפועל לאור ערכי התורה הוא מוסרי, ומי שלא – גם אם הוא ממציא לעצמו ערכים נוצצים וזכויות אדם – אינו מוסרי, משום שהחלטותיו מנוגדות למקור היחיד של המוסר, הלוא הוא בורא העולם.
“מותר למורה לזלזל בשר החינוך, ולמנהל לכעוס עליו, אך שר החינוך ואני מדברים בשם התורה שניתנה בסיני, ואילו המורה והמנהל שלכם מודים שהם מדברים בשם עצמם.
“נותר רק לברר אם התורה ניתנה מאת ה’ מן השמים, אך מרגע שיוכרע הספק, המסקנה תהיה ברורה וחדה, לכאן או לכאן. ואת העיקרון הזה – גם המנהל וגם המורה ייאלצו לקבל.
“אם יתברר כי התורה אכן מן השמים, כל אדם ישר ייאלץ להודות שהיא ורק היא ראויה להיות מקור המוסר”.
“זה יפה מאוד”, אמר לי אחד התלמידים. “כל זה נכון אם תוכיח שהתורה אכן מן השמים. השאלה היא אם אפשר להוכיח זאת”.
“בהחלט”, עניתי. “קל מאוד להוכיח זאת”.
“אז תוכיח”, תבעו התלמידים, “למה אתה מפסיק?”
“כי לפי הבעת פניהם של המנהל והמורה, אני מבין שנגמר לנו הזמן…”
