בפעם הראשונה פגשתי את אוהד בטיסה לארצות הברית, שם היה לו מספיק די זמן לפרוס בפניי את משנתו האמונית, מדינית, כלכלית, ובעיקר פוליטית.
מאז כל אימת שמערכת חוגי הבית של ארגון ערכים מזמנת אותי לאזור מגוריו, אני מעדכן אותו והוא מגיע.
אוהד מגדיר את עצמו הומניסט חילוני, שיש לו ערכים משלו להם הוא נאמן באדיקות, ולאורם הוא מחנך את ילדיו, וזה נכון.
זה נכון, התגוננתי, אבל גם החרדים טוענים שהשירות הצבאי נוגד את האמונה שלהם, מדוע מה שאתה מרשה לערבים אתה לא מרשה לחרדים?
“שנינו דתיים”, אמר לי אוהד באחת משיחותנו. אני דתי של החילוניות ואתה של התורה”, אלא שבשונה ממך, שמסתכל מה כתוב בתורה ורק אז מעצב את דעותיך, אני ניגש לכל החלטה בידיים נקיות. אצלי, אני קובע את דעותיי. ראשית אני בודק למה אני מבקש להחליט כך ולא אחרת, ורק לאחר שהגעתי למסקנה שההחלטה נכונה ונטולת נגיעות אישיות, אני גם מבצע.
בגלל הערכיות שלו, אוהד גם חבר בלא מעט אגודות וארגונים שעוסקים באחרים ולא בעצמם, כמו ארגונים שדואגים לזכויות בעלי חיים, ואיכות הסביבה, בקיצור אדם ערכי. אקטיביסט.
תכונה נוספת שמייחדת את אוהד היא הדשי”ם שאני מקבל ממנו כל פעם שנושא שקשור לציבור החרדי עולה לדיון בתקשורת, כלומר, כמעט כל יום.
לפעמים זה בגלל אמירה של פוליטיקאי חרדי, לפעמים זה אדם חרדי שנתפש בקלקלתו, ולפעמים זה בגלל תחקיר שעוסק בציבור שאליו אני משתייך.
וכך סדר הדברים. זה מתחיל עם “בוקר טוב אהרן”, לאחר מכן מגיע תורו של ציטוט התקציר של האירוע, ולבסוף, “לעיונך” או “הסבר בבקשה”. כאילו שאני עורך דין שמייצג את הציבור החרדי.
השבוע, שלח לי אוהד הודעה ארוכה בה כתב שכנראה אני שמח לאידו של הגוש שאתו הוא מזדהה, וחוגג את העובדה שמפלגה שמייצגת את ערכיו יצאה לפנסיה, ומאושר שסוף סוף, בעזרת השם, החרדים חזרו לשבת על ה”שיבר” של המדינה כדי לקחת ממנה הכל בלי לתת כלום, ושאני צריך להבין שככה אי אפשר להמשיך, ושאת הסיסמא יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו צריך להחיל לא רק על הפלסטינאים אלא גם על החרדים, ושמאוד כדאי שאיידע את חבריי, שיש גבול לכושר הסיבולת שלו ושל החברים שלו, ושהגיע הזמן שהחרדים יעשו חשבון נפש, ושזה שהם נצחו בבחירות, זה לא אומר שהם רשאים להתעלם מן הזכויות של מחצית מהעם, ושהכל נכתב מתוך אהבה… כמובן.
במקום להשיב לדבריו, עדכנתי אותו על הרצאה שלי שתתקיים באזור מגוריו, וקבענו להיפגש.
כשנפגשנו, גיליתי שאוהד לקח את תוצאות הבחירות באופן אישי ביותר. החיוך שהיה מרוח על פניו בשנתיים האחרונות נמחק, והוא הגיע מוכן למלחמה. כדי לא לצער אותו עוד יותר, ויתרתי על מילות הנימוס ונגשתי ישר לעניין.
“נכון אתה תמיד מספר לי שבשונה ממני, אתה מקבל החלטות על בסיס טהור ונטול נגיעות אישיות?”
“אמת ויציב”.
“אז אולי תואיל להסביר לי כיצד חשיבה של אדם נטול נגיעות יכולה להיות בררנית כל כך?
אין זה סוד שיש במדינה שלנו שני מיעוטים החולקים ביניהם לא מעט מאפיינים זהים.
שניהם חיים במסגרות מסורתיות. שניהם מונעים ממדד איכות החיים להמריא. שניהם לא מאמינים בערכים שאתה מאמין בהם. בשני המיעוטים לא משרתים בצבא, ובשניהם הנאמנות לאמונתם קודמת לנאמנותם למדינה.
לאור הדמיון המפתיע, ציפיתי ששניהם יזכו להתייחסות זהה מצדך, אלא שבדיוק כאן מגיע ההבדל. מסתבר שכלפי מיעוט אחד אתה מגלים אוטומטית, חיבה, הזדהות, הבנה ורחמים. כלפי המיעוט השני, אותו דבר… רק הפוך.
מדוע כשערבים התפרעו במבצע שומר החומות, הסברת לי בטוב טעם שלא מדובר בטרוריסטים אלא במקופחים ושהם לא אשמים אלא המדינה. שכך מגיב ציבור שסובל מאפליה שבעים שנה. ושמה שמפליא אותך אינה ההתפרצות אלא העובדה שהיא לא התרחשה עד עתה. ולעומת זאת, כשהמיעוט החרדי מתפרע בירושלים כדי להביע התנגדות לתוואי הרכבת הקלה, כינית אותם חצופים, אוכלי חינם, ושיש לנהוג בהם באפס סובלנות כדי לחנך אותם וללמד אותם אחת ולתמיד מי פה בעל הבית?
מדוע כשמפלגה איסלאמית מעניקה חיים לקואלציה שתמכת בה, שלחת להתרעננות את אלו שטענו שהיא נשענת על תומכי טרור ומהללי שהידים, בטענה שהגיע הזמן לחבר מגזרים, וצריך ללמוד לחיות עם שכנים, ולעומת זאת, כשיהודים שאתה מכנה תומכי טרור מצטרפים לקואליציה, זו ממשלה לא לגיטימית, קיצונית ומסכסכת, שאין לה זכות קיום, ושהקמתה הופכת את המחשבה על רילוקיישן למעשית?
מדוע כשהמיעוט החרדי דורש מיליארד שקל לאברכים כדי להיכנס לקואליציה, זו סחטנות, שוד הקופה הציבורית וטפילות, ואילו כשהמיעוט הערבי, דורש 50 מיליארד שקל עבור כמה אצבעות בכנסת, זה לגיטימי כי זהו מחיר הדמוקרטיה?
איך זה שכשמישהו שהיה חי בגן עדן הציע לשלוח אותנו במריצות למזבלה, שתקת, ואילו כעת, כשמתברר שהשולח נשלח לאופוזיציה והנשלחים לממשלה, אתה לא מפסיק לקטר?
למה, כששאלתי אותך, איך זה שאנשים שעד הבחירות האחרונות היו מרוחים בצד הנכון של הפרוסה, מינו מקורבים לתפקידים ציבוריים, הסברת לי שזה רק כדי לנקות אורוות ולהילחם בשחיתות, אך כשהנמרחים של אתמול רוצים היום למרוח את שלהם, זו שחיתות בהתגלמותה וקץ הדמוקרטיה?
מדוע כשנבחריך כפו עלינו חיילים חרדים ודתיים לשמוע שירת נשים וסרבו לתקצב אירועים בהפרדה, כי כך מאמינים אלו שיושבים על השיבר, זו נאורות וקידמה, וכשהחרדים מבקשים שהגיור ייעשה על פי ההלכה בלבד, כי כך הם מאמינים, זו חשכות ושכרון כח?
למה לרבין היה מותר לו לחוקק חוק עוקף בג”ץ כי כל הדרכים כשרות להקים ממשלה עם החרדים, וכשהחרדים דורשים לחוקק את אותו חוק ממש, זה הופך לדורסנות לשמה?
ממה נפשך, אם פסקת ההתגברות מחריבה את בית המשפט, ואם רבין כבר חוקק חוק כזה, האם בית המשפט לא נחרב כבר? ואם נחרב כיצד זה ניתן להחריבו שנית, בית חרוב החרבת ומדוע תכעס?
וחוץ מזה, אהוד, עם יד על הלב, אם החרדים היו נוטשים את המחנה הלא נכון וחוברים למחנה הנכון, האם הזמירות לא היו משתנות, מקל וחומר?
ומה אם את מועצת העשורא אפשר וראוי לבלוע תמורת 50 מליארד רק כדי להקים ממשלת ריפוי, מועצת גדולים וחכמים שרוצה רק מיליארד אחד, לא כל שכן?
אתה הרי בחור חכם, אוהד, תסביר לי אתה, איך שכל ישר יכול להיות כל כך עקום? מילא אני שהתורה קובעת לי מה ישר ומה עקום, מילא, אבל אתה, שמתהדר בעובדה שאתה מחליט בעצמך, איך זה קורה לך? איך זה שהמוסר והערכים שלך מחליפים צבעים?
למה הדמוקרטיה קדושה רק כשהיא בצד שלך, וכשהדמוקרטיה חושבת הפוך ממך, צריך להציל אותה מעצמה?
ואז אוהד התפרץ…
“מה אתה משווה, אהרן, הערבים לא יכולים לשרת בצבא בגלל שזה מתנגש באמונה שלהם. האם אתה מצפה מהם להילחם לצדנו נגד האחים שלהם? באחים לא נלחמים… אהרן.
זה נכון, התגוננתי, אבל גם החרדים טוענים שהשירות הצבאי נוגד את האמונה שלהם, מדוע מה שאתה מרשה לערבים אתה לא מרשה לחרדים?
פשוט, ענה אוהד בחיוך של מנצחים, זכותך להאמין במה שאתה רוצה. אין לי בעיה עם זה, אבל קודם תתרום לחברה שאתה חי בה. אתה לא יכול באופן חד צדדי להחליט להאמין במשהו כשזה על חשבוני ומבלי שהסכמתי לכך?
והערבים? לא הרפיתי, הם ביקשו ממך רשות? לאן נעלמה הסיסמא אם אין נאמנות אין אזרחות? לא אני המצאתי אותה. המציא אותה ההוא מגן עדן, לא?
ואז, לפני שאוהד יסביר לי שמדובר בדמגוגיה זולה, שזה בעצם אומר שאין לו משהו יותר טוב להגיד, הצעתי לו הצעה.
אני מקווה שלא תכעס שאני מציע הסבר לתופעה הזאת מתוך פרשת השבוע. אתה זה שטענת בפניי ובצדק, שלדתיים אין מונופול על התנ”ך ושהוא שייך גם לך. אז הנה אני משתמש בו. ברשותך כמובן.
בפרשת חיי שרה מתארת התורה כיצד מבקש אברהם אבינו מעבדו אליעזר לצאת לחרן כדי לחפש שם אישה ליצחק.
אלא שלפני שהוא שולח אותו, אברהם אבינו קורא לו ומשביע אותו. שנאמר: “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי: ואשביעך בה’ אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו:”
וכאן עולה שאלה.
למה אברהם משביע את אליעזר? אם הוא סומך עליו לשם מה הוא משביע אותו, ואם לא, מה תועיל שבועתו?
חוץ מזה, במדרש כתוב שאליעזר היה צדיק כאברהם אבינו שנאמר: “שהיה זיו איקונין שלו דומה לו… שהוא שליט ביצרו כמותו”. ואם אליעזר היה דומה לאברהם ומשל ביצרו כאברהם, מדוע השביע אותו?
בגללך.
אחרי שאברהם מבקש ממנו ללכת לחרן, שואל אותו אליעזר כיצד לנהוג אם האישה לא תרצה לבוא לארץ כנען, שנאמר: “ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם”.
ועל כך דרשו חז”ל: “בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו”.
אתה מבין אוהד? חז”ל מלמדים שלאליעזר היתה בת שרצה להשיא ליצחק. לכן, עוד לפני שיצא לחפש אישה ליצחק, כבר חשב אליעזר על האפשרות שהשליחות לא תצליח, כדי שיוכל להשיא את בתו ליצחק.
לכן אברהם השביע אותו.
אין ספק שאברהם ידע כי אליעזר עבדו ירא את ה’ כמותו, אך מסירובו לגרש את ישמעאל למרות שבדיעבד התברר לו שזהו רצון ה’, למד אברהם, שאפילו ירא שמים, כשהוא אפוף בנגיעות אישיות, שיקול דעתו משתנה ומעוצב מחדש בהתאם לנגיעותיו האישיות.
לכן השביע אותו. כדי שרצונו להשיא את בתו ליצחק בנו לא יגרום לאליעזר לעצב את המציאות בהתאם לנגיעותיו. כדי שלא יתרשל בשליחותו בגללן.
אברהם משביע אותו כדי ללמדנו שגם ירא שמים כאברהם ואליעזר, כשהוא נגוע בנגיעות אישיות, שוב אין יראתו מחסנת אותו מעיוותים וטעויות. לכן אליעזר ממהר כל כך בשליחותו, מתפלל לה’ שיסייע לו בה, וכשהוא מצליח, עוד לפני שהתברר לו בוודאות שמדובר בבת משפחת אדונו, הוא כבר מניח על ידיה את תכשיטים. כדי שהנגיעות האישיות שלו לא תבלבלנה אותו.
כעת אתה מבין למה מה שמותר לך אסור לאחרים?
כי כשאנחנו נגועים בנגיעות אישיות, כל עולם הערכים שלנו מתעצב לאורם. לכן אנחנו כל כך מרגיזים אותך והערבים לא.
גם אנחנו מיעוט במדינה וגם הערבים. אלא שהערבים שונים מאתנו בדבר אחד. הם, בשונה מאתנו, לא מזכירים לך את הקב”ה ואת תורת ישראל. אמונתם לא מחייבת אותך. היא שלהם. הם לא מזכירים לך מאיפה באת ואת מה נטשת. זה שורש ההבדל.
אנחנו מהווים איום על אורח חייך וערכיך משום שאנו בני אותו עם. אנחנו אלטרנטיבה. לכן אנחנו כל כך מרגיזים אותך. כי הערבים הם רק שכניך ואנחנו אחיך.
זו הסיבה ליחס השונה. ואתה יודע מה? אתה צריך לשמוח.
למה? כי אם אליעזר שהיה ירא שמים כשאברהם אבינו, היה חשוף לטעויות בשיקול הדעת בגלל נגיעותיו אישיות, אז שנינו בחברה טובה.
ועוד נקודה לסיום.
לפני פחות משנתיים עמד מישהו על דוכן הכנסת והסביר שהמפסידים צריכים להתרגל לקבל את החלטת הרוב למרות שהורגלו שהרוב תמיד ניצב לצדם, ושככה זה בחיים. עכשיו שיישם.
שבת שלום.
