האם הכרתם חבר ילדות שאף אחד לא נתן לו סיכוי להצליח שהגיע רחוק הרבה יותר מכאלה שכולם ניבאו להם הצלחה?
איך זה קורה? האם מדובר באבחנה מוטעית? בעבר האמנתי בכך, אך לאחר פגישה בת חצי שעה עם חבר ילדות, הבנתי שמדובר בטעות.
אני מכור, אהרן, כי יש לי מדפסת כזאת. היא אמנם לא מדפיסה כסף, אך רק בגלל שהיא עסוקה בלהדפיס מילים טובות.
את יוני אני מכיר מילדות. הוא היה מסוג הילדים שכולם התייאשו מראש מעתידם. ילד מפוזר, לא הכי נקי ובטח שלא מטופח, שהמילה “שלום” שהייתה תלויה על דלת בית הוריו מעולם לא עברה את המפתן.
אינטליגנציה רגשית מעולם לא הייתה לו, ולכן גם לא הייתה פגומה, ולו בשל הסיבה שמה שאינו בנמצא, אינו מתקלקל.
לאור האמור ברור שגם מעמד חברתי לא היה לו. ליוני, החברים מעולם לא חיכו, וגם אף אחד לא נהג לבקר בביתו. תמיד רטנו כשהגיע ושמחו כשהלך, ולכן היה ברור לכולם שיוני לא ישרוד את מסגרת הלימודים. השאלה הייתה רק איזו? המקילים טענו שאת לימודיו בישיבה לא יצליח לסיים, והמחמירים לא נתנו צ’אנס אפילו לבית הספר. מבט לאחור, המחמירים צדקו.
לאחר שנזרק מכל המסגרות החינוכיות, יוני החל להידרדר, ולמרות שזה היה צפוי, אף אחד לא העריך עד היכן. יוני הוכיח לכולם שאין דיוטה תחתונה שאין למטה ממנה.
יום אחד, כשיוני נעלם. איש לא שאל לאן, ולאף אחד לא היה אכפת. ברוך שפטרנו.
השנים עברו ושכחתי ממנו.
באחד הימים הגיע אלי למשרד יקי – בחור ישיבה בעברו. במהלך הפגישה פרס יקי בפניי את שאלותיו ולבטיו, וביקש תשובות.
יקי סיפר שהחיים שלו לא היו דבש עוד מ”טיפת חלב”, ושבחייו הלא ארוכים הספיק לעבור טלטלות רבות שאחרים לא מצליחים לעבור בשישים שנה, ושרגע לפני ההתרסקות, מישהו הציל אותו.
“זה התרחש בכותל”, סיפר. “הגעתי לשם משום שניסיון חיי לימד אותי שבשונה מבני אדם, אבנים לא נוהגות לגרש את מי שבוכה לידן. ישבתי שם מרוסק.
הייתי בודד. לא היה לי בעולם מישהו לחזור אליו. בלי בית, בלי חברים, ובלי טיפת אמונה בעצמי. לא נעים לומר, ואולי זו אפילו כפירה, אך באותו זמן הרגשתי שאני תאונה של ההשגחה.
ואז, מבין הדמעות שמילאו את עיניי, הבחנתי באיש צעיר שהתיישב לידי. הרגשתי שהוא מחכה שאדבר אתו, למרות שלא אמר לי מילה. כשקמתי ללכת, האיש הצעיר פנה אלי בחיוך כובש.
אפשר לעזור במשהו? ראיתי שאתה בוכה. יש לי תעודת בגרות בעצב, ודוקטורט בבכי. אני יודע היטב מה אתה מרגיש. תרצה לשתף אותי?
היססתי. המחיר שהחיים גבו ממני על אמון שנתתי באנשים היה גבוה מידי, אך בשונה ממקרים אחרים, משום מה הרגשתי שהאיש הצעיר שמולי באמת רוצה לעזור. הרגשתי שהוא מלאך.
האיש לחץ את ידי והניח אותה על כתפיי, וכך התרחקנו מרחבת הכותל. הוא סיפר שקוראים לו יוני, ושנראה לו שניסיון חייו יכול לעזור לי. מאז הכל השתנה.
יוני שלח אותי אליך. ואגב, אהרן, הוא אמר שהוא מכיר אותך וביקש למסור לך ד”ש.
למחרת הייתי אצלו. למה? גם משום ששמחתי שיוני חי, אך בעיקר בגלל הסקרנות.
זה אמנם מאוד הגיוני, שיוני יקדיש את החיים שלו לעזרה לנערים. זה לא מפתיע, ואפילו מתבקש, אבל מאיפה הכישורים? הרי כולם הכירו אותו. הם דילגו עליו.
כשנפגשנו, השלים יוני את החסר וגרם לי להבין איפה טעיתי.
“אתה יודע מה גרם לי להידרדר? מילים, אהרן, מילים! לא מכות, לא עונשים, וגם לא חפצים שנזרקו עלי. רק מילים שברו אותי.
“היו תקופות בהן חוץ מלחשוב לא היה לי עוד מה לעשות. היה לי המון זמן להתבונן לתוכי. שאלתי את עצמי – האם אני באמת חסר ערך כמו שאני מרגיש? במה אני שונה מאחרים, ובכלל, למה אני חושב שאני כזה? האם יתכן שהקב”ה יוריד לעולם נשמה חסרת תועלת כמוני?
אט אט התגברה בי ההבנה שמחשבות אלו עוטפות אותי בשל מילים שנאמרו בסביבתי לאורך כל חיי.
זה התחיל בבית הספר, כשהמורה האשים אותי בגניבה כדי לחפות על בן המנהל. המשיך, כשאחד המורים שקיבל עלי מידע מהמורה של השנה שעברה, ובשל כך הטיל עלי אחריות לכל תעלול שהתרחש בכיתה, אך עם השפלות אלו עוד הייתי מסוגל להתמודד. מי שריסק אותי סופית היו ההורים שלי שבגלל עברם, מעולם לא תרמו ליציבות בבית, וגם לא לבריאות הנפשית שלי.
באחד הימים, אחרי עוד טלפון מהנהלת בית הספר, אבא ואמא, שעם השנים למדתי שאסור לי לשפוט אותם, קראו לי לחדר, ואמרו לי בנוכחות אחיי ואחיותיי, שאני בושה למשפחה, ושאני כתם שלא יורד בכביסה, ושהם מצטערים שנולדתי, ומשם ועד לתחתית הדרך הייתה מהירה.
“ואיך התגברת?” שאלתי. “איך הצלחת להפוך מ”תאונה” למציל חיים? זה לא סוד שאף אחד לא האמין שתצליח, אפילו לא אתה, איך בכל זאת הפכת מכישלון ידוע מראש, לאדם שעל שמו רשומים כל כך הרבה נערים שחבים לו את חייהם?
“זה סיפור ארוך”, אמר יוני בחיוך, “אבל למרות זאת ניתן לצמצם אותו למשפט אחד. מילים, אהרן. מילים ריסקו ומילים בנו מחדש.
“אנחנו לא באמת יודעים להעריך את הכח שיש במילים. אתה יכול לשמוע אין סוף שיעורים על חומרת לשון הרע, ועל הלבנת פנים, אבל אם היינו יודעים באמת איזה כוח יש למילים, אולי היינו חושבים טוב טוב לפני שהיינו מוציאים מילה רעה מהפה אך אנו מפסידים את העיקר.
למה מפסידים? משום שאם היינו באמת יודעים איזה כח עצום טמון במילים היינו מסתובבים בעולם ולא מפסיקים לומר מילים טובות לכל מי שמוכן לשמוע.
חשבת מה היה קורה עם היה לך כסף שלא נגמר או מה היה קורה אם הייתה לך מדפסת שמדפיסה כסף בלי גבול? אחרי שהיית מגשים את כל חלומותיך, מה היית עושה, אהרן, האם לא היית מסתובב ברחובות כדי לחפש את הזקוקים לכסף? האם לא היית מתמכר לריגוש הזה של לעשות טוב לאחרים בלי שהדבר מחסיר ממך כלום?
אני מכור, אהרן, כי יש לי מדפסת כזאת. היא אמנם לא מדפיסה כסף, אך רק בגלל שהיא עסוקה בלהדפיס מילים טובות. ואתה יודע מה? הן הופכות אנשים להרבה יותר מאושרים מאשר כסף. ואני ההוכחה.
לאורך חיי למדתי שמילים משנות אנשים ולכן אני מצליח. אני לא מומחה לנפש האדם, וגם אין לי סודות מקצועיים. אני בסך הכל מספר לבחורים שאני פוגש כמה טוב יש בהם, ומשכנע אותם שרק מילים רעות גרמו להם לא להאמין בכך.
בדרך הביתה, חשבתי על הדברים. כל כך פשוט ונכון, וגם כל כך אמיתי. אז למה באמת אנחנו לא מדפיסים מילים טובות? האם אנו לא מודעים לכך? הרי הדבר לא מחסיר מאתנו מאומה?
תשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת מטות מלמד משה רבנו את ראשי המטות את דיני הנדרים, לפיהם, אדם שנדר נדר, חייב לקיימו, שנאמר: “איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה:”.
שאלתם את עצמכם, מה כל כך חמור בלנדור ולא לקיים? מדוע צריך לקיים הבטחות? וחוץ מזה, למה כתוב “איש כי יידור נדר לה’? למה דווקא לה’? וכי נדר לבני אדם לא צריך לקיים? ובכלל מהו נדר שאנו נודרים לה’ ומתי נדרנו אותו? והתשובה פשוטה.
מצוות נדרים נכתבה בתורה כדי שבעזרתה נלמד על כוחן העצום של מילים.
בדרך כלל אנו רגילים למדוד את השפעת המילים לאור הנזק שהן גורמות. לכן, כדי לתאר זאת אנו שתמשים במשפטים כגון: “מילים מסוגלות לרצוח”, “אין יתרון לבעל הלשון”, ו”מילה סלע ושתיקה בתרי” או “יש לשקול מילים”, וגם “אחרי שמילה שיצאה מהפה היא כבר לא שלך”, ואין ספק שהם נכונים.
החיסרון בשיטה זו, שהיא מלמדת על השפעת המילים לאור הנזק והרע שהן גורמות, ובכך היא גורמת לנו להמעיט בדיבור כדי שלא נזיק חלילה ונאבד את מדרגת ה”מדבר שבאדם”.
דרך זו מונעת מאיתנו להבין את עוצמת המילים בדרך החיוב. היא מסתירה מאיתנו את העובדה, שכשם שבכח המילים לקצר חיים, ביכולתן להאריכם. שכשם שהמילים הרעות מחריבות, מילים טובות בונות, ובכך היא משכיחה מאיתנו את היכולת האדירה לבנות ולנטוע.
לכן נאמר בתורה: ” איש כי ידר נדר לה’… לא יחל דברו “. לא יחל דברו – ללמד ולהזכיר שלמילים יש כח, שהן יוצרות מציאות, ושיש בהן הכח להחריב ולהרוס.
אלא שכאמור בדרך זו יש סיכון. אם למילים יש כח, אפשר ונפסיק לדבר כדי לא להזיק, לכן נאמר “איש כי יידור נדר לה'” מדוע לה’? כדי להזכיר לנו שאסור לפחד ממילים ושיש בהן כח עצום להיטיב, וזאת בעזרת שבועה שנשבענו לה’ טרם לידתנו, כפי שמובא במדרש: “ואינו יוצא משם (מרחם אמו) עד שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע”.
שאלתם את עצמכם מדוע משביעים את העובר, ולמה דווקא רגע לפני לידתו? כדי להדריכו כיצד להשתמש בכח הדיבור.
כשהעובר שוהה ברחם אמו פיו סתום. אך רגע לפני שהוא עתיד להשתמש לראשונה במיתרי קולו, מלמדים אותו על העוצמה הגדולה שבהם. ולכן משביעין אותו. כדי שיזכור להשתמש במתנה הייחודית בה זכה, כצדיק ולא כרשע. להיטיב ולא להרע.
משביעים אותו כדי שיזכור שהוא לעוצמה זו, כדי לעשות בעזרתה טוב כצדיק ולא רע כרשע. לפיכך אומרים לו “היה צדיק” – בפועל ולא בכח. השתמש בכח זה. אל תמנע מלהשתמש במתנה בגלל הסכנה שבה, אלא היה צדיק. נהג בה בצדקות והשתמש בה לחיוב.
זו הסיבה שנאמר בפסוק “איש כי יידור נדר לה'”. כדי להזכיר לו שכבר התחייב להשתמש בדיבור שלו לטוב, ואת זה יוני הבין.
למה רק יוני ולא אחרים?
כי יש הבדל בין בני אדם. כשאנשים שרצונם להרע מכירים בכוחה של מילה, הם שותקים כדי לא להזיק, אך כשאנשים חפצים להיטיב ומכירים בכוחה של מילה הם לעולם לא שותקים, כיון שכל חייהם מוקדשים להדפסת מילים טובות.
שבת שלום.
