כשמוטי התקשר וביקש שניפגש, לא ידעתי במה מדובר. הוא רק אמר שהוא שמע הרצאה שלי בנושא דימוי עצמי ושהוא רוצה להודות לי.

“נו… הנה עשית את זה, לשם מה להיפגש?”, שאלתי.

“זו היתה הילדות שלי”, סיפר מוטי בדמעות, “ולכן, למרות שמאוד רציתי להצליח, התייאשתי מראש.

“זה מדי מורכב בשביל טלפון”, השיב מוטי. “האם בכל זאת נוכל להפגש?”

למרות שלא כל כך הבנתי מדוע הוא מתעקש, הסכמתי. החיים לימדו אותי יותר מפעם אחת, שכשאנשים מתאמצים ללכת בדרך הקשה כשיש קלה ממנה, יש סיבה לכך.

כשנפגשנו, מוטי סיפר שלפי תעודת הזהות שלו הוא בן 48 אך לדעתו יש לתעודות זהות נטייה לראות את המציאות בשחור לבן גם כשהיא צבעונית לגמרי, ושלפי הספירה שלו, הוא בסך הכל בן שנה ולא בן 48.

“נולדתי במרכז הארץ להורים נורמטיביים לחלוטין”, סיפר לי מוטי.

“אבא לא היה בבית במשך השבוע משום שעבד קשה כדי לפרנס אותנו, ומסיבה זו אמא הייתה זו שאחראית על חינוכנו למרות שמעולם לא הוכשרה לכך.

אימא יתומה מגיל צעיר, ובשל עובדה זו, ובעיקר בשל האופי הקשוח של ילדותה, במקום לעודד ולהחמיא לנו, הייתה עסוקה בלהציב לנו יעדים, אלא שלמרות שהגענו אליהם, במקום להחמיא לנו על כך, הייתה אימא עסוקה בלמצוא  פגמים בהצלחותינו.

אינני יודע מדוע נהגה כך. אולי מתוך לגרום לנו להתקדם אל היעד הבא, או אולי מתך חשש שנסתפק בכך, בכל מקרה, מה שקרה בפועל היה ההפך הגמור.

מאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא היה דבר אחד שעשיתי, ואימא העריכה.

כשנכשלתי, אימא התלוננה שאני גורם לה עגמת נפש, ושהיא מאוכזבת ממני, ושיש לה מזל שיש לה עוד ילדים שמהם היא רווה נחת, וכשהייתי מצליח, אימא טענה שאני מסוגל ליותר, ושמגיע לה מהילד שלה יותר ממה שהוא מעניק לה.

מאוחר יותר התברר לי שגם עם אחיי אימא נהגה באופן זהה. לי הייתה אומרת שאני כישלון והם הצלחה, ולהם היא אמרה את אותו דבר רק הפוך.

לעולם לא תוכל להבין את עוצמת הכאב שמילותיה חרצו בלבי, ואני מאמין שגם היא לא הבינה, אך עם תוצאות אי אפשר להתווכח, אני זה שהייתי צריך להתמודד איתם.

חשבת פעם מהו בית, אהרן? בית הוא מקום שאמור להגן עליך, שאמור להעניק לך את התחושה הכל כך חשובה, שיש לך מקום בעולם, ושהדבר כלל לא תלוי במי שאתה או במה שאתה. בית הוא מקום שאמור לגרום לך להרגיש שאתה אהוב, אלא שלי לא היה בית כזה.

הבית שלי, במקום להרעיף עלי אהבה, היה עסוק בלוודא שאני מודע לעובדה שאני כישלון, שאני אפס ושאין לי סיכוי, ואם בחינוכי אמא נכשלה, בריסוק האישיות שלי היא הצליחה בגדול.

“זו היתה הילדות שלי”, סיפר מוטי בדמעות, “ולכן, למרות שמאוד רציתי להצליח, התייאשתי מראש. בשביל להצליח צריך דלק, עידוד ומחמאות, ולי זכורה תמונת ילדות אחת. אימא שניצבת מולי בעיניים מלאות בוז ואכזבה, כאילו אומרות, חבל שנולדת, שכן בלעדיך החיים היו יפים יותר. כך חשתי.

“יש ילדים”, אהרן, “שהוריהם מכים אותם וזה חמור מאוד וגם מנוגד לחוק, אבל אם הייתי פוגש ילדים כאלה, הייתי מספר להם ששפר עליהם גורלם, ושיש דברים גרועים מכך.

אולי לא תאמין לי, אך המכות שספגתי בילדותי, היו גן עדן לעומת ההשפלות שחוויתי. ממכות מחלימים, אם לא תוך שבוע אז תוך שבועיים, אך על השפלות לא מתגברים, וגם אם כן, לא מחלימים מהם כל החיים.

ישבתי מולו שותק. מעולם לא פגשתי בסיפור כזה.

“ואיך שרדת בגיהנם הזה”, שאלתי אחרי כמה שניות. “מהיכן שאבת את הכוחות להתמודד?

“משום מקום”. השיב מוטי.

בלילות הייתי בוכה בשקט כדי שאימא לא תאשים אותי בתינוקיות. הייתי מדבר עם השם. הייתי שואל אותו למה הוא ברא אותי, ולמה הוא לא עושה אותי יתום, ולמה הוא מביא לעולם ילד כל כך פגום, אך מעולם לא קיבלתי תשובה. או בגלל שהוא לא ענה, או בגלל שנרדמתי לפני שהוא ענה. בכל מקרה לא כעסתי עליו. אני הרי כל כך לא שווה. מי אני שהקב”ה יענה לי.

מה שבכל זאת החזיק אותי היה חלום.

חלום שיום אחד, ברגע שאוכל, אברח הכי רחוק שאפשר. למקום, שגם אם לא יאהבו אותי בו, לפחות לא יזכירו לי איזה אפס אני. וכך בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי הגעתי לארצות הברית.

חייתי בבדידות במשך שנים משום שגם שם ברחתי מאנשים. פחדתי שאם אתחבר אליהם, הם יגלו את האפס שבי. כלפי חוץ הייתי נראה אדם רגיל, אך בפנים חיה חפרפרת שמוציאה את הראש ממחילתה רק לאחר שברור לה שאין איש בסביבה.

לא שלא רציתי להצליח. מאוד רציתי. בתוך תוכי חלמתי להצליח ולו כדי להוכיח לאימא שלי עד כמה טעתה בי, אלא שבאותם רגעים שהתקווה הייתה מתעוררת, הייתי נזכר בכל ההשפלות שעברתי, ופחדתי.

פחדתי שגם אם אצליח בסוף אכשל, ואז הכאב והאכזבה יהיו חזקים הרבה יותר, ואם כך, לשם מה לנסות? כדי לסבול יותר? וכי אפס יכול להצליח?

וכך, במשך שנים, הייתי תקוע. חייתי בצל ילדותי האיומה. לכן טענתי בפניך שתעודות זהות לא מספרות את האמת. וכי אפשר לשאול אדם מת בן כמה הוא?

כל כך שבור הייתי, שכשאימא נפטרה, לא זו בלבד שחשתי הקלה עצומה, אלא שמידי חודש בחודשו הייתי מגיע לקברה רק כדי להרגיש איך זה לעמוד ליד אימא שלך בלי שהיא תעיר לך על מי שאתה.

אני לא מספר לך על כך כדי שתרחם עלי. ריחמתי על עצמי מספיק. אני כבר לא שם. אני מספר לך כדי שתבין את גודל הנס. איך למרות כל מה שחוויתי, בכל זאת נולדתי מחדש.

במשך השנים, לא ישבתי בשקט. ניסיתי להשתחרר. ידעתי שאם לא אנסה, הילדות שלי תגזול ממני את יתרת חיי. עשיתי עבודה גדולה עם עצמי. למדתי. קראתי. נפגשתי עם אנשי מקצוע ואט אט השתחררתי מבית הסוהר שבו הייתי אסור שנים רבות.

בשלב מסוים גם התחתנתי, וגם נולדו לי ילדים, אך לא זכיתי ליציבות.  קמתי, נפלתי, ושוב קמתי ואז שוב נפלתי.

נקודת המפנה הראשונה בחיי התרחשה כשאשתי הטיחה שאני נוהג בילדינו בדיוק כפי שאימי נהגה בי, והזדעזעתי. המשפט הזה שבר אותי. פתאום הבנתי  שאם לא אשתחרר מהילדות שאני נושא על כתפיי, אני עומד להחריב במו ידיי את מה שבכל זאת בניתי.

נקודת המפנה השנייה, שהוכיחה לי שגם בחושך הקב”ה צועד איתי, התרחשה, כשיום אחד התגלגל לידיי הספר “איש צדיק היה” על רבי אריה לוין זצ”ל.

כשקראתי כמה אהבה הייתה בו גם לאלו שאינם מושלמים, וכיצד הצליח למצוא את מעלותיו של כל אדם, התפרקתי מבכי. כל כך השפיעה עלי דמותו, שהבטחתי להקב”ה, שלכשארפא, אם ייוולד לי בן אקרא את שמו על שם הרב זצ”ל.

“ואז הגיעה נקודת המפנה השלישית שבגללה אני כאן”, סיפר מוטי.

אמנם השתניתי, וגם אריה הבן שלי תרם לכך, אך הרגשתי שעדיין חסר לי משהו. חסר לי המישהו הזה שיגיד לי עד כמה אני מוכשר, ועד כמה עלי לשמוח בעצם העובדה שהקב”ה החליט שהעולם שלו לא יהיה שלם בלעדיי, ואז נתקלתי בהרצאה שלך על דימוי עצמי נמוך.

אין לך מושג מה היא הייתה עבורי. שמעתי אותה ברצף יותר מעשר פעמים. הרגשתי שאתה מדבר עלי. כאילו עשית סרט על החיים שלי. שמעתי ובכיתי. בתחילה על עצמי, על השנים שהפסדתי ועל אימא שלי שלא נמצאת כאן עכשיו כשאני כבר מודע לעובדה שאיני אפס ויש בי הרבה כישרונות, אך בהמשך בכיתי בכי שמעולם לא הכרתי. בכיתי מאושר.

בכיתי כמו נידון למוות שהורד מעמוד התליה. כמו מי שזוכה בחייו במתנה. כמו תינוק שנולד.

הגעתי הנה כדי להודות לך על המתנה שנתת לי, ולספר לך עד כמה היא יקרה.

במשך השנים נפגשתי עם אנשי מקצוע שונים. הגעתי אליהם כדי שיאמרו לי שאני שווה. שיש בי כישרונות. שאין עוד אדם בעולם עם אישיות כמו שלי. אלא שבמקום לומר לי את הדברים הפשוטים הללו, הם היו עסוקים בלהסביר לי מה אני מרגיש ולמה.

הגעתי כדי להודות לך, וכדי להעניק לך כח להמשיך, וכדי לספר לך שגם אם אתה לא תמיד רואה פירות, הם קיימים, וגם כדי לשאול שאלה…

למה דווקא אני? אהרן.

נכון, היום כשאני מביט לאחור, אני יודע שהכל לטובה, ושהניסיון הזה הפך אותי למי שאני, אך למה דווקא אותי השם ניסה? למה לא אחרים? ילדים הרי פטורים ממצוות. לא מגיע להם עונש על עברות שהם עושים. איזו תועלת יש בלנסות ילד קטן בניסיון כזה?

“אינני יודע להשיב על שאלתך הראשונה”, השבתי, “משום שאינני יודע את חשבונותיו של הקב”ה. אך למרות זאת, על השאלה – איזו תועלת יש בניסיון שהקב”ה ניסה אותך, ומה חפץ שתעשה בו, יש לי תשובה, והיא מופיעה בפרשת השבוע.

בפרשת שלח מתארת התורה כיצד משה שולח מרגלים לתור את ארץ כנען, שנאמר: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻורוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.

על השאלה למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים משיב רש”י בשם המדרש, וזה לשונו: “…לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:”

“האם שאלת את עצמך”, מוטי, “כיצד המרגלים שצדיקים היו, הפכו באחת לרשעים, ולו מפני שלא למדו מעונשה של מרים?

בגללך.

בהפיכת המרגלים “מאנשים צדיקים” ל”רשעים” חז”ל מבקשים ללמדנו, מדוע הקב”ה מנסה בני אדם.

הם מלמדים, שלניסיון שתי מטרות, אחת נסתרת ואחת גלויה. נסתרת – מדוע הקב”ה מנסה דווקא את האדם הזה, וגלויה – כדי שאחרים ילמדו מניסיונו.

וכך כותב הרמב”ם: “דע, כי כל ניסיון שנאמר בתורה הרי מטרתו ועניינו שידעו בני אדם מה שראוי להם לעשות או מה שראוי לסבור… שאין המטרה עצם אותה הפעולה, אלא המטרה שתהיה לדוגמא, כדי ללמוד ממנה וללכת בעקבותיה”.

הבנת מוטי? המרגלים הפכו מצדיקים לרשעים משום שסרבו ללמוד מניסיונה של מרים. משום שלמרות שהקב”ה העניש את מרים גם כדי שאחרים ילמדו מעונשה,  סרבו המרגלים לעשות זאת. הם התעלמו מהסיבה בעטיה הקב”ה ניסה את מרים. הוא ניסה אותה בשבילם, והם סרבו ללמוד מכך.

כעת אתה מבין מה מטרת הניסיון שלך? שאחרים ילמדו ממנו. שאנשים אחרים המתנסים באותו ניסיון ילמדו ממך, שהכל לטובה, ושגם ממצבים כאלה אפשר להיחלץ, ושהכול תלוי בנו, ושלכל אדם יש תקווה, ושאין בעולם של הקב”ה אפסים כלל, ושכל נברא חשוב לפני הקב”ה כל כך, עד שבלעדיו אין עולמו שלם.

הבעיה היא שעל ניסיונה של מרים התורה כתבה, ועל שלך לא.

לכן, אם רוצנך לדעת מה עליך לעשות עם הניסיון שלך, עליך לשאול את עצמך – כיצד אתה עוזר לאחרים שנמצאים במצב דומה? כיצד אתה משתמש בניסיון שלך כדי לסייע להם?  איך אתה מלמד אותם לצאת מבית הסוהר שהם חבושים בו, כפי שאתה יצאת.

הקב”ה ניסה דווקא אותך משום שידע שתוכל לעמוד בו. עובדה. אתה פה כדי לספר לי שהצלחת. הקב”ה ניסה אותך כדי שתהיה שליח שלו לעזור לילדיו הנוספים שנסיבות חייהם גרמו להם לחוש אפסים. כדי שתעניק להם תקווה.

לכן, אם אינך רוצה להפוך מצדיק לרשע כמו המרגלים, עליך לדאוג שאחרים ילמדו ממך, ואם תנהג כך, לא רק שלמדת מהניסיון של עצמך, אלא שגם תרפא לחלוטין מכל המשקעים שעדיין מעכבים אותך.

למה? משום שתבין איזו שליחות חשובה הטילה עליך ההשגחה, וכזה יקרה, תודה להקב”ה על הניסיון ממנו ברחת כל חייך.

כשנפרדנו, מוטי העניק לי חיבוק שמשום מה הרטיב לי את החליפה, ואני מעריך שהוא גם לא הבין מדוע גם שלו רטובה.

שבת שלום.