לפני שנים, מייד לאחר נישואי, הייתי ממשיך מדי ערב עם סיום לימודי ב’כולל’ אל בית האבות.
במבט לאחור, יותר ממה שלימדתי אני אותם, לימדו הם אותי. בעיקר אמורים הדברים ביהודי בשם שמחה.
אם פרופסור סבור ששתי שנות לימוד של ילדים חשובות יותר מחיים של סבא, משמע שבדורנו חיי הילד שווים יותר מחיי סבו.
באחד הימים הגעתי לשיעור ושמחה כבר היה רכון מול הגמרא. אבל פניו היו נפולות. כששאלתי לעצבות מה זו עושה, השיב שמחה:
“בילדותי היה העולם היה שונה לחלוטין. באותם ימים אנשים יכלו רק לחלום להגיע לגיל כה מופלג כשלי, והמעטים שהגיעו זכו לכבוד רב.
“כיום התהפכו היוצרות: תוחלת החיים התארכה, אך כלל לא בטוח שכולם מעוניינים להאריך ימים כל כך.
“בעבר כיבדו את הזקנים מאוד, אך כיום זה לא כבוד גדול להזדקן. הרפואה המערבית אמנם התקדמה והיא ומאפשרת לנו להאריך ימים, אך לא בטוח שבכבוד. זה מה שעצוב.
“פעם כולם רצו להיות זקנים והיום כמעט כולם יכולים, אך כלל לא בטוח שהם מעוניינים בכך. זה שמעציב אותי. כששאלתי את עצמי מה עדיף, הגעתי למסקנה שעדיף לרצות להיות זקן ולא לזכות לכך, מאשר להזדקן נגד רצונך”
האם צדק שמחה?
בחודש שבט תשפ”א, אגב פולמוס לגבי התועלת והנזק שבסגרי הקורונה, העלה פרופסור מפורסם פוסט לאחת הרשתות החברתיות וכך כתב: “או שסבא שלך יילך לעולמו, או ששני מיליון תלמידים יאבדו שתי שנות לימוד. במה תבחר?”
הפוסט נמחק עד מהרה, אך המסקנה העולה ממנו נותרה בעינה: יש מי שחושב כי ראוי להקריב סבא תמורת שתי שנות לימוד של ילדים בבתי-ספר.
כנראה ששמחה צדק.
אם פרופסור סבור ששתי שנות לימוד של ילדים חשובות יותר מחיים של סבא, משמע שבדורנו חיי הילד שווים יותר מחיי סבו.
זו אמנם מסקנה מטלטלת, אך גם המצדדים בה אינם יכולים להתעלם מהעובדה שיש בה סתירה עצמית.
נכון, זכותה של חברה להעדיף השכלת ילדים על-פני חיי מבוגרים, אך העדפה זו מעוררת שאלה חמורה: אם חיי ילדים חשובים יותר, מדוע בבגרותם ייהפכו חייהם לחשובים פחות? הרי כשיגיעו הם לגיל זקנה תקריב אותם החברה למען ילדים אחרים, שבבוא הזמן יזדקנו אף הם ויוקרבו על מזבח הדור שאחריהם…?
על שאלה זו השיב פרופ’ יחזקאל עמנואל במאמר שכותרתו ‘למה אני מקווה למות בגיל 75’:
“אמריקנים חווים בשנים האחרונות איזו אובססיה להארכת חיים. זו בעצם התרבות שלנו – לשתות מיצים, להתעמל, לפתור תשבצים – והכל רק כדי לנסות לרמות את המוות. אנשים צריכים לקבל את גיל שבעים וחמש בתור זמן נהדר לעשות סטופ.
“אדם יצירתי מאוד יתרום את תרומתו הראשונה לעולם בגיל שלושים, ואת תרומתו החשובה האחרונה בגיל שישים, אז בשביל מה להמשיך?”
מלבד זאת, לדעת פרופ’ עמנואל ישנה סיבה נוספת ומוסרית לכך שהורים מזדקנים צריכים לסיים את חייהם בגיל שבעים וחמש:
“הורים חיים מטילים צל על חיי ילדיהם, שרק לאחר מות ההורים חווים הם שחרור אמיתי משיפוטיות, ויכולים להפוך לראשי המשפחה. אך כאשר הם מגיעים לכך, הם עצמם כבר אינם בשיאם”.
פלא שכך נפלו פניו של מיודענו שמחה? כיצד הייתם מרגישים אילו חייתם בחברה הגורמת לכם להרגיש שעצם קיומכם מהווה נטל כלכלי המונע מילדיכם להתפתח…?
מה אמור להרגיש קשיש בחברה שבה פרופסור ‘מוכיח’ בעזרת היגיון מתמטי קר כי רווחתם הכלכלית של בני הדור הצעיר חשובה יותר מעצם חייהם של קשישים הנמצאים ממילא בערוב ימיהם?
נזכרתי השבוע בסיפורו של שמחה לא רק בגלל דברי הפרופסור. פרשת השבוע רומזת לנו מדוע זקנים אינם זוכים ליחס מכבד בתקופתנו. בפרשת יתרו נמנים בין השאר עשרת הדיברות ששמעו בני ישראל בהר סיני. חז”ל מבארים כי חקיקת הדיברות על לוחות הברית בפורמט של שני טורים אינה מקרית אלא מכוונת ומשמעותית: מימין נחקקו מצוות שבין אדם למקום, כגון ‘אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ’ ו’זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ’, ומשמאל מצוות שבין אדם לחברו כ’לֹא תִּגְנֹב’ ו’לֹא תִּרְצָח’.
נשאלת השאלה: אם הצד הימני נועד למצוות שבין אדם למקום – מדוע מופיעה מצוות כיבוד הורים דווקא שם, אחרי ציווי זכירת השבת? האם אין מקומה בצד המצוות שבין אדם לחברו – בטור השמאלי?
על כך עונה רבי משה אלשיך בפירושו לתורה (פ’ יתרו):
“אִם הָיָה כָּל עִנְיָנֶיךָ טוּב הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה לְךָ לְכַבֵּד אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, כִּי הִנֵּה הֵצֵרוּ לְךָ, שֶׁהֱבִיאוּךְ מֵהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן אֶל עוֹלָם הַהֶפְסֵד הַלָּז. אַךְ אַחַר שֶׁהוֹדַעְתִּיךְ שֶׁתִּדְמֶה לְקוֹנְךָ עַל יְדֵי הַשַּׁבָּת, וְשֶׁתִּדְבַּק בּוֹ בְּעַשּׂוֹתְךָ עִקָּר מֵהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן … אִם כֵּן רָאוּי וְחִיּוּב הוּא לְךָ (שֶׁ)תְּכַבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לֹא בִּבְחִינַת הָעוֹלָם הַזֶּה, [אלא] רַק ‘לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ…’, כִּי בַּהֲבִיאָם אוֹתְךָ אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה – תִּקְנֶה חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא”.
בדברים אלו מסביר האלשיך כי חיוב מצוות כיבוד הורים בא מצד הכרת הטוב, ששורשה רוחני ולא חומרי. כיבוד הורים, מסביר רבנו האלשיך, אינו טבעי ומובן-מאליו כפי שאנו נוטים לחשוב, שכן הבאת ילד לעולם – פעולה שבה עוקרים ההורים נשמה הנמצאת בעולם רוחני שלֵו וגורמים לה להיוולד לתוך עולם חומרי וסוער, שבו אושרו רחוק מלהיות מובטח – אין בה כדי לחייבו בכבודם. להפך.
משל למה הדבר דומה? לאדם המכריח נוסעים לעלות על מטוס שעומד להתרסק בוודאות, ותובע שהנוסעים יכבדוהו משום שסיפק להם ארוחות דשנות עד להתרסקות…
לדעת האלשיך, מי שהעולם החומרי אצלו עיקר, יכבד את הוריו כל עוד החיים שהעניקו לו שווים ונחשבים בעיניו, והוא מאושר בהם.
אם לא – הוריו יהיו האשמים בסבלו, ובמקום לכבדם הוא יכעס עליהם ויבוז להם.
מכאן שבעולם שבו חיים חומריים הם חזות הכל, הסיכוי שיתקיים ‘וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן’ הוא קלוש ביותר, משתי סיבות:
א. חיים חומריים אינם יכולים להבטיח אושר לאורך זמן. ובהיעדר אושר סובלים, וכשסובלים – מחפשים אשמים, ומי ‘אשם’ ביצירת החיים אם לא ההורים?
ב. אם חיים חומריים הם חזות הכל, וההורים הזקנים מפריעים לצעירים להתפתח ואף צורכים משאבים על חשבונם – קשה להניח שהצעירים לא יראו בהם נטל.
בעולם שכולו חומרי, קבע האלשיך, ימדדו את כדאיות הארכת חייהם של זקנים במונחים מספריים.
לדעתו הסיבה לכך שכיבוד הורים מופיע בצדם הימני של לוחות הברית, מייד לאחר הציווי על השבת, מדויקת מאוד. הדבר נועד ללמד כי התורה מצווה על כיבוד הורים לא רק מפני שהם הביאונו לעולם, אלא בעיקר בשל ההזדמנות שהעניקו לנו לדבוק בנצחיות הרוחנית שמסמלת השבת. והזדמנות זו היא מצווה שאינה שייכת לבין אדם לחברו אלא דווקא לבין אדם למקום.
מי שחיי העולם הזה הם הזדמנות רוחנית עבורו, קובע האלשיך, יכבד את הוריו ולו רק בשל העובדה שהם העניקו לו הזדמנות רוחנית לגדול, ללא קשר לתנאים החומריים שסיפקו לו.
מקומה של מצוות כיבוד הורים בעשרת הדיברות אחרי הציווי על השבת נועד לאותת כי תכלית השבת לזכור שהעולם הזה הוא אמצעי ולא מטרה. והזוכר זאת מובטח שיכבד את הוריו גם אם לא העניקו לו את מנעמי החיים.
כחודש לפני פטירתו אמר לי שמחה: “אין לי פתחון פה להתלונן על ילדַי. חינכתי אותם שהעולם הזה הוא חזות הכל, מה הפלא שהם עסוקים בענייניהם יותר מאשר באביהם הזקן…?”
