את רועי אני מכיר זה זמן רב.
בפגישתנו הראשונה הוא הציג את עצמו במקוריות ראויה לציון: “אני שמאלני, חילוני וליברל, שמאמין שהדת היא האיום הכי גדול על האנושות”.
למרות הניסוח החריף-משהו, עם הזמן התגלה לי שרועי הוא בחור ערכי ומוסרי והאמת היא נר לרגליו.
“אין ספק, אבל אמרת לי יותר מפעם אחת שלדעתך לא ייתכן שהתורה מן השמים, ולכן אתה גם לא מחויב למצוותיה. אם אותך היא לא מחייבת – למה שהיא תחייב את התינוק?”
אנחנו נפגשים הרבה. בכל פעם רועי מעלה סוגיות שונות בענייני דת ומדינה כדי לגרור אותי לוויכוח: על תחבורה ציבורית בשבת, על נישואים אזרחיים, על כשרות ועל הפרדה מגדרית.
יום אחד הוא התקשר והודיע לי בהתרגשות: “מגיע לנו מזל טוב! נולד לנו בן. אשתי ואני נשמח מאוד אם תוכל להיות המוהל”.
במקום לענות – שתקתי, והתחלתי לדלות מזכרוני משפטים שהכנתי בדיוק לשיחה זו.
“הלו, התנתקת?”
“לא, הקו היה משובש פתאום”.
“אז אתה מגיע?”
“לא”.
“מה זה לא? תגיד לי, הבן שלי לא יהודי כמוך? אתה מסרב רק בגלל שאני לא שומר מצוות? ומה עם הערבות ההדדית שאתה כל הזמן מטיף לי עליה?”
“אתה טועה, רועי. אני דווקא עורך בריתות גם לאנשים לא דתיים – חוץ מאשר לבן שלך”.
“הלו? למה לא?”
“כי אני לא מוכן לשתף איתך פעולה בניגוד לאמונתך המוצהרת”, השבתי לו ביובש. “אתה מבקש ממני למול את התינוק שלך למרות שברור לך שזו מצווה שאין ממנה דרך חזרה. מדובר בפרוצדורה רפואית פולשנית בגופו של תינוק חסר ישע! ואתה מבקש ממני שאשתף פעולה? אם מאכילת בשר אתה נמנע בגלל צער בעלי-חיים, אז ברית לבן שלך אתה רוצה לעשות…? ומה עם הכפייה הדתית שאתה כל כך מתנגד לה? אתה מבקש למנות אותי כשליח לקיום מצווה העומדת בסתירה לכל הערכים שאתה מתווכח איתי עליהם? שאני אעזור לך לבגוד בהם…? אני הרי חבר שלך, איך אתה מבקש ממני דבר כזה…? תגיד לי, למה בעצם אתה רוצה למול את בנך התינוק?”
רועי היה קרוב לנקודת רתיחה. “מה זאת אומרת למה? לדתיים אין מונופול על היהדות! אני יהודי לא פחות ממך! כל היהודים עושים ברית לילדיהם!”
“אין ספק, אבל אמרת לי יותר מפעם אחת שלדעתך לא ייתכן שהתורה מן השמים, ולכן אתה גם לא מחויב למצוותיה. אם אותך היא לא מחייבת – למה שהיא תחייב את התינוק?”
רועי הבין שהוא נפל ברשת. “אוקיי, לא נפתח עוד ויכוח בשעה כזאת. אנחנו אחרי לידה, לא ישנו כל הלילה… בוא נסכם שאתה עורך את הברית. אני הולך לישון, וכשאתעורר נמשיך להתווכח כמה שתרצה”…
הדיאלוג המתמשך הזה עם רועי ודומיו קורה כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור ולתעד.
רק לאחרונה פורסם סקר שעולה ממנו הנתון המדהים הבא: למרות שרק 55% מהיהודים במדינת ישראל מגדירים עצמם דתיים, חרדים או שומרי מסורת, 98% מהם עורכים ברית מילה לילדיהם.
מה שמעורר שאלה מתבקשת: ניתן להבין שדתיים ומסורתיים מלים את בניהם – זו הרי מצווה. אך מה מסביר את העובדה ש-43% הנותרים בוחרים גם הם לעשות זאת, למרות שלפי הגדרתם הם חילוניים חסרי קשר כלשהו לדת.
מסתבר שהתשובה המפתיעה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ניצבים מגלה משה רבנו לבני ישראל כי אף שנכונה להם גלות ארוכה, הם עתידים לשוב ממנה לארץ ישראל באחרית הימים, שנאמר –
“וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”. (דברים ל, ג-ה)
בפסוקים אלה טמון ההסבר לתופעה המרתקת ומובהר הקשר בין קיום המילה לשיבתנו ארצה.
במעמד כריתת ברית בין הבתרים מבטיח הקב”ה לאברהם אבינו כי הוא עתיד לנחול את ארץ ישראל, שנאמר:
“וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים”. (בראשית יז, ז-ח)
בתמורה לארץ ישראל מצווה הקב”ה את אברהם למול את עצמו –
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ – הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר” (שם, ח-ט).
במעמד זה קושר הבורא לראשונה את זכותנו על ארץ ישראל עם ברית המילה, ובכך מלמד לדורות כי השתיים כרוכות זו בזו לבלתי הפרד – “אִם מְקַיְמִין בָּנֶיךָ אֶת הַמִּילָה הֵן נִכְנָסִים לָאָרֶץ [ויורשים אותה], וְאִם לָאו אֵין נִכְנָסִים לָאָרֶץ”. (בראשית רבה מו, ט)
מסיבה זו כשמבקש יהושע להכניס את בני ישראל אל הארץ, מצווה עליו הקב”ה להקדים ולמוּל אותם, שנאמר: “בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית”.
לכן, בהבטחת משה לבני ישראל שבסוף גלותם ישובו אל ארצם גלומה גם הבטחה שהם עתידים להמשיך ולשמור מכל משמר את מצוות המילה. אם מצווה זו היא תנאי סף לירושת הארץ, ואם בני ישראל ישובו לארצם ערב הגאולה, ברור לגמרי שישמרו את המילה באדיקות בלי כל קשר להגדרתם העצמית ביחס למחויבות לשמירת תורה ומצוות.
מסיבה זו מציין הרמב”ן כי הגם שבערב הגאולה עתידה תורה להשתכח מישראל, יהודים יקפידו על מצוות המילה. וזה לשונו על הפסוק בזכריה (ט, יא-יב) “גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ, שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ” –
“רָמַז בְּכָאן עַל עִקְבוֹת מָשִׁיחַ, שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר כֻּלּוֹ חַיָּב, וְתִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, וְתִרְבֶּה הַחֻצְפָּה וְהָעַזּוּת, כְּדִכְתִיב ‘מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ’, וְלֹא תִּשָּׁאֵר בְּיָדָם [אלא] רַק זְכוּת מִצְוַת מִילָה”. (פירוש הרמב”ן על שיר השירים ח’)
מדוע דווקא את מצוות המילה ישמרו בני ישראל אף שהתורה בכללותה תשתכח מהם? משום שכבר הבטיחה תורה שבני ישראל ישובו לארצם בסוף גלותם.
התגשמותה המופלאה של הבטחה זו מוצאת את ביטויה במאמר שהופיע בביטאון ‘אלף’ של התנועה הכנענית, שחרתה על דגלה את השיבה אל העבריות תוך דילוג על היהודיות, ושאפה להפוך את המזרח-התיכון כולו לאומה אחת המאחדת את כל העמים השֵמִיים באיזור.
במאמר שהתפרסם ב-1951 מלין הכותב זלמן חנון על הקפדת בני הקבוצה למול את בניהם, למרות התרחקותם המוחלטת ממסורת ישראל:
“אפס מנהג דתי אחר רווח בקהלנו. מנהג אזרי הרבה יותר, פראי הרבה יותר. מנהג שרישומו ניכר בבשרו של אדם עד יום מותו: ומעניין – המנהג נפוץ בקהלנו כמעט ללא יוצאים מן הכלל אף שאין בצדו שאלה חוקית וביקורת חוקית כלשהן. הכוונה היא כמובן לאותו מנהג קדמוני, מנהגו של אדם בראשית בן יערות העד, או שוכן המחילות – המנהג של קיצוץ אבר הזכרות שבא לנו מן המורשת היהודית…”. על”פ.
“אם אתה כבר מל את בנך בניגוד לאמונתך”, אמרתי לרועי, “מן הראוי שתדע שאתה עושה זאת בגלל הבטחה המופיעה בתורה שבה אתה כופר”.
