כשהסתיים מבצע ‘שומר החומות’ בעזה, נזכרו כאלף מוסלמים המועסקים בחברות אפל ואמזון באחיהם הפלסטינים, ולאות הזדהות עם סבלם שלחו מכתב למנכ”ל אמזון טים קוק, וכך כתבו:
“אנו כותבים כעובדים בעלי מצפון מרקעים שונים המועסקים בגוגל ואמזון, ואשר בזכותנו החברות האלה פועלות. אנו נאלצים לקרוא למנהיגי אמזון וגוגל לסגת מפרויקט נימבוס. זהו חוזה בסך 1.2 מיליארד דולר לאספקת שירותי ענן לצבא ולממשלה הישראלית. טכנולוגיה זו מאפשרת מעקב נוסף אחר איסוף נתונים בלתי חוקי על פלסטינים, ומאפשרת הרחבת ההתנחלויות הבלתי חוקיות של ישראל על אדמות פלסטיניות. באותו שבוע [שבו נחתם החוזה] תקף הצבא הישראלי פלסטינים ברצועת עזה – והרג כמעט 250 בני אדם, כולל יותר מ-60 ילדים. לרבים מאיתנו היתה הזכות לגדול בחברות חופשיות, שבהן חופש התנועה, החינוך ההזדמנויות והאפשרויות הוא דבר שבשגרה. כל אלה נשללים מהעם הפלסטיני”.
לא ניתן לייחס זאת רק לאוטואנטישמיות – שנאה עצמית אובססיבית של יהודים כלפי בני עמם ודתם, תוך אימוץ נרטיבים וטענות של שונאי יהודים.
למען האמת, יש הרבה מה להשיב על הטענות באשר לזכויות האדם השונות ה’נשללות’ מהפלסטינים מבקשי נפשנו לאור המתרחש במדינות מוסלמיות באזורנו בהקשר זה. אך למרות זאת, את פרץ ההזדהות של עובדי אפל המוסלמים עם אחיהם בשטחים ניתן עוד להבין, הם הרי אחים לדת.
אבל מה המניע מאחורי הזדהותם של עובדים גוגל היהודים עם הפלסטינים?
בעיצומו של מבצע ‘שומר החומות’, בעוד אנו מסוגרים בממ”דים וטילים מתעופפים מעל ראשנו, כמאה עובדים יהודים בחברת גוגל (וחברים בארגון Jewish Diaspora in Tech) לא המתינו לסיום המערכה, ומיהרו לשגר למנכ”ל החברה מכתב מחאה הקורא לו להגביר את התמיכה בפלסטינים, ובמקביל לעצור חוזים מול ישראל ובפרט מול צה”ל, שהוא “צבא כובש, מדכא ולא מוסרי”.
לא ניתן לייחס זאת רק לאוטואנטישמיות – שנאה עצמית אובססיבית של יהודים כלפי בני עמם ודתם, תוך אימוץ נרטיבים וטענות של שונאי יהודים. לשנאה עצמית יש סיבה. אין היא מובנת מאליה, ויש לחפשה ברבדים עמוקים יותר.
אין זה סוד שלא קל ליצור איחוד בין אנשים שלכל אחד מהם דעות ורצונות משלו. כדי שזה יקרה, יש למצוא מכנה משותף חזק וחשוב יותר מסך כל הרצונות והדעות של כל אחד מהפרטים.
לדוגמא: מהו המכנה המשותף בין מפלגת מרצ, שחבריה כינו בעבר את אביגדור ליברמן פשיסט, לליברמן שהתייחס אליה במשך שנים כגַיִס חמישי? או בין מפלגת העבודה, הדוגלת בפינוי התנחלויות תמורת שלום, לגדעון סער התומך בהמשך התפתחותן? מה המכנה המשותף בין נפתלי בנט, גדעון סער ויאיר לפיד שכל אחד מהם שואף לראשות הממשלה?
תשובה: “רק לא ביבי”. האג’נדה הזאת היא היא המכנה המשותף החזק יותר מסך כל רצונותיהם הפרטיים.
מכאן, שכדי לחבר בין בני-אדם וליצור מהם קבוצה (או אומה) אחת, צריך למצוא מכנה משותף חשוב ומשמעותי, יותר מיתר הרצונות הפרטיים של בני הקבוצה.
לכן העובדים היהודים של גוגל מפגינים נגדנו.
בעבר היתה היהדות המכנה המשותף שחיבר בין יהודים מכל התפוצות, שכן היא נתפשה כחשובה ונעלית בעיניהם. אך כיום אין אלה פני הדברים. משסר חינה של המסורת היהודית – מסתלק המכנה המשותף המאחד את יהודי העולם, ושוב אין בכוחה לגרום לתחושת אחווה בין עובדי גוגל היהודים לבין אחיהם תושבי ישראל.
אם אין מכנה משותף – מדוע צריכים יהודים להזדהות עם סבל אחיהם הנתפשים כ’גוליית’ של המזרח-התיכון ולא עם סבלם של הפלסטינים שהוא ‘פוטוגני’ יותר?
עבורנו היהדות היתה ועודנה גורם חשוב ומאחד, ובשמה אנו מצפים מעובדי גוגל היהודים להתנהג כאחים וכועסים עליהם כשהם מאמצים את הנרטיב הפלסטיני. אך אם נכיר בכך שהיהדות השורשית כקבוצת ייחוס אינה קיימת עוד בעיני עובדי גוגל החתומים על המכתב, אולי נפסיק לכעוס.
כאשר מוצא לאומי ודתי הופכים להיות גורם שולי או זניח בזהות העצמית, אין עוד גורם שידביק ויחבר. עם היעלמות המכנה המשותף מתפוררת גם האומה, בדיוק כשם שגוש “רק לא ביבי” יתקיים רק עד שנתניהו עצמו ייעלם לצמיתות מהחיים הפוליטיים..
יסוד זה אינו חדש, הוא עתיק מאוד ומופיע בפרשת השבוע.
בפרשת בהעלותך מתארת התורה את בני ישראל הנקהלים על משה בדרישה למזון, שנאמר:
“וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים”. (במדבר יא, א)
דרישה זו מעוררת את חמתם של הקב”ה ומשה, שנאמר: “וַיִּחַר־אַף ה’ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע”. (שם, י)
וכאן מתעוררת שאלה: על מה יצא הקצף? מדוע ה’ כועס עליהם כל כך?
תשובה לשאלה זו מופיעה בפסוקים שלפני פרשת המתאוננים, שם מתוארת תלונת בני ישראל לאחר התרחקותם מהר סיני. שנאמר:
“וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית־ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'”. (במדבר י, לג. שם יא, א)
סמיכות זו בין התרחקות עם ישראל מהר סיני לבין תלונותיהם אינה מקרית: היא מלמדת מה הופך אותנו לעם ומה מפורר אותנו מבפנים.
אִזכור תלונותיהם של בני ישראל במדבר לא נועד לגלות את גנותם, שכן נבואה שלא נצרכה לדורות – לא נכתבה. להפך, העובדה שתלונות אלה נזכרו בתורה – ללמד באה.
ללמד שתלונות ופירוד הוא מצב טבעי ביותר לעבדים היוצאים לחירות, ולהזכיר שלא היתה חברה מפורדת ומחולקת יותר מזו שיצאה ממצרים.
עובדה: חלק מהיוצאים רצו שְׂלָו, אחרים חפצו בבשר, היו שחשקו באבטיחים ובדגים, היו ביקשו לשוב מצרימה והיו ששאפו להתקדם לעבר ארץ ישראל. מה בכל זאת גרם להם להפוך את טבעם ולהתאחד? – התורה שקיבלו בהר סיני, הר האלוקים.
בסמיכת תלונותיהם של בני ישראל להתרחקותם מהר ה’ מבקש משה ללמדנו כי כל עוד עם ישראל ניצב מאוחד סביב הר ה’ – ישנו מכנה משותף המחבר ביניהם למרות רצונותיהם השונים. אך כאשר מתרחקים מהר סיני ותורת ה’ אינה משמשת עוד מכנה משותף – שבים ומתעוררים הרצונות הפרטיים, גוברות והולכות התלונות והמחלוקות, והתפוררות האומה היהודית הופכת לשאלה של זמן.
לכן פרשת המתאוננים ודורשי הבשר מופיעה מייד לאחר “וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'”. כדי להורות על ההפכים. מצד אחד הם נוסעים מהר ה’, המכנה המשותף היחיד, ומצד שני מתמקדים באכילה המסמלת יותר מכל התאוות את המבדיל והמפריד. לא לחינם נאמר הפתגם “על טעם ועל ריח אין להתווכח” דווקא בהקשר של אכילה, שכן העדפות קולינריות מסמלות את עניינו האישי והייחודי של כל אדם, והן ההפך הגמור מהמכנה המשותף שתורת ה’ מייצגת. לכן נסמכו פרשיות אלו זו לזו.
בפרשת בהעלותך מלמד משה כי על-מנת להתגבר על הייחודיות וההעדפות המפרידות בינינו באופן טבעי, אנו נדרשים למצוא מכנה משותף – הלא היא תורת ה’. כאשר מתרחקים ממנה, היא מאבדת מחשיבותה כמכנה משותף ושוב אין מה שיחבר בינינו. וכשאין חיבור זה מוביל לכך שעובדי גוגל היהודים חשים קרבה רגשית אל שונאי אחיהם במקום להזדהות עם סבלם של אחיהם.
כשהמכנה המשותף מאבד מחשיבותו הוא נעלם, ואיתו מתמוסס הדֶבק שחיבר בינינו לאורך הגלות.
בפרשת בהעלותך מלמדת התורה כי חוסננו הלאומי אינו תלוי רק בנשק מתקדם או במעמד כלכלי. מרכיבים אלה משפיעים על החוסן האישי, אך לא הלאומי. כדי לשמר את החיבור הלאומי יש צורך במכנה משותף נעלה וחשוב שיחבר בינינו.
כאן מתעורר קושי: כיוון שהמכנה המשותף היחיד לכל היהודים הוא יהדותם, הכרחי שהיהדות תתקיים כדי להמשיך ולקיים את האומה. לשם כך צריך לדבוק בתורה שניתנה בסיני, אך אם ‘נוסעים’ ומתרחקים משם – אין לא תורה, ולא יהדות, ולא אומה.
***
בשוך מבצע ‘שומר החומות’ בקיץ תשפ”א הגישה הפרקליטות נגד מבצעי לינץ’ בנער יהודי מיפו כתב אישום, שממנו הושמט המניע הלאומני בנימוק הבא:
“הקורבן הלך ברחוב ללא כל סממן יהודי. אילו הלך חבוש כיפה, או בלבוש חרדי, התמונה היתה שונה לחלוטין, וכך גם ההתייחסות”.
מניסוח בלתי-נתפס זה למדתי שני דברים: שלדעת הפרקליטות בישראל, יהודי מובהק הוא רק מי שחובש כיפה או נראה כחרדי. וגם: ששנאת יהודים שאינם חובשי כיפה אינה אנטישמיות. ככה זה כשהמכנה המשותף מתפורר.
